בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשהחליט דוד בן־גוריון לרכז מאמץ עיקרי למערכה על ירושלים, הוא הסביר: "אם יש לארץ נשמה - הרי ירושלים היא נשמתה". בוני העיר תל אביב ידעו היטב כי ללא המבט מזרחה ומעלה, לא תהיה העיר העברית החדשה יותר מפרוור של ורשה על שפת הים התיכון.
כשנבנה נמל תל אביב בימי מאורעות 1936, קראו לו "שער ציון". בסיום מלחמת העצמאות, כשנותרה בידי מדינת ישראל רק ירושלים המערבית, לא נמוגה הכמיהה לירושלים הקדושה שמעבר לגבול. למרות משרדי הממשלה והכנסת שהתמקמו בגבעת רם, הפכה ירושלים המערבית לעיר קטנה בקצה דרך ללא מוצא, ממזרח לתל אביב.
בסיום מלחמת ששת הימים אוחדה הבירה והתרחבה אל הגבעות מצפון ומדרום, אך בהיבטים רבים, ביחס לריכוז היהודי ההולך וגדל ברצועת החוף וביחס לעוצמתה הכלכלית והתרבותית של תל אביב - נותרה ירושלים עיר קצה, פרוור של גוש דן.
הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריינטציה שונה בין עיר בירה בפנים הארץ, לבין עיר נמל, דוגמת המגמות השונות המכוננות את המתחים והזיקות בין וושינגטון לבין ניו יורק, בין מוסקבה לבין סנט פטרבורג, בין מדריד לבין ברצלונה. בניגוד לערי בירה המכוננות את משמעותן במרחב, מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיהן מפנים הארץ, ערי הנמל מכוננות את משמעותן הכלכלית והתרבותית מתוך רשת הזיקות שהן מקיימות לערי נמל אחרות, ברשת בינלאומית.
בהיבט התרבותי, ערי הנמל פתוחות יותר למשבי רוח אוניברסליים. עיר הבירה, לעומתן, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. בממד הכלכלי ערי נמל עשירות ומבוססות יותר, אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את עוצמת הבירה באופן שיציב שיווי משקל בפני כוח המשיכה של עיר הנמל.
המלך הורדוס, שייסד ובנה את קיסריה כעיר נמל, התאמץ במקביל לכונן את ירושלים כמוקד רוחני ותרבותי. קיסריה יכולה היתה להתקיים ברשת ערי הנמל גם ללא ירושלים. אכן, ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל - עכו, קיסריה, יפו - הצליחו לשגשג מאות שנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן, שאפיינו באותן שנים את פנים הארץ. אבל הורדוס הבין שלא תיכון מלכותו בארץ ללא טיפוח ירושלים כבירה.
לא כמות התושבים ולא גודל המרחב קובעים את עוצמתה ומשמעותה של עיר, כמו מקומה ותפקידה במערכת הרשתות הכלכלית, התרבותית והדתית. כדי לאפשר לירושלים לממש את מעמדה החיוני כעיר בירה, נדרשת המדינה לחלצה מכוח המשיכה המטרופוליני של תל אביב. לשם כך צריכה ירושלים להתבסס כצומת גיאוגרפי ברשת זיקות הגומלין של מטרופולין ביחס ליישובים וערי שדה במרחב הסובב אותה.
באילוצים המדיניים החוסמים את הבנייה מעבר לקו הירוק, מופנות מגמות הבנייה שנועדו לתת מענה לאוכלוסיית העיר הצומחת בעיקר מערבה, אל הריאה הירוקה בהרי יהודה ממערב לירושלים. זהו נזק אקולוגי חסר תקנה. נוסף על כך, ניצב השיקול המטרופוליני. מה שקובע כיום אם יישובי מערב ירושלים הם פרוור של העיר עצמה או של תל אביב, אינו המרחק הפיזי אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לאירועי תרבות. כדי לחזק את מעמדה של ירושלים כעיר ולא רק כאוסף בתי מגורים עם כמה מוסדות ממלכתיים, עליה להיות בעצמה מרכז מטרופוליני.
מה שיקבע את מעמד ירושלים כבירת ישראל אינו רק שאלת הרוב היהודי בקרב תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישובים במרחב הסובב אותה בגב ההר, מדרום, מצפון וממזרח. בחיזוק המגמה הזו תלוי גם הניצחון במאבק המתחולל בחודשים האחרונים בליבת העיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו