החלטתו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שלא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור עוררה שמחה בישראל, ובצדק. זאת היתה עדות ראשונה לכך שהממשל הנוכחי לא מוכן לעשות הכל כדי להגיע להסכם גרעין מחודש, ושגם לו יש קווים אדומים שאותם הוא לא מוכן לחצות.
ישראל הפכה עולמות כדי לשכנע את הממשל שלא לסגת בעניין משמרות המהפכה. זה היה פרויקט הדגל של ראש הממשלה בנט, וגם ההישג המדיני המשמעותי ביותר שלו עד כה. אין ישראלי שהגיע לוושינגטון ולא דיבר בעיקר על זה, ואין אמריקני שביקר בארץ ולא שמע בעיקר על זה. מגובים בחומר מודיעיני למכביר, הציגו הישראלים לאמריקנים עדויות חותכות לכך שמשמרות המהפכה הם ארגון שפעילותו טבולה בטרור מראשו ועד קצות רגליו; טרור בעולם כנגד שלל יעדים, וטרור באיראן.
יאמרו הציניקנים שזה היה ניצחון של עניים: ישראל לא הצליחה לשכנע את הממשל להמשיך בקו הקשוח נגד איראן ולא לחתור להסכם גרעין חדש, והסתפקה בניצחון בקרב שולי יחסית. מנגד, גם לניצחון השולי יחסית הזה יש ערך, ואפילו כפול: הוא לא רק משמר את משמרות המהפכה במקום שראוי להם, על כל ההגבלות שנלוות לכך, אלא גם אולי מסכל אפשרות להגיע להסכם שישראל הרשמית כל כך מתנגדת לו.
לא פצצה, אלא מהפכה
מי שנפגש לאחרונה עם בכירים בממשל התרשם שהם "מיואשים" (זה המינוח שננקט) באשר לסיכוי להגיע להסכם עם איראן. וושינגטון אכן הלכה במגעים כברת דרך ארוכה לקראת טהרן, אבל נתקלה בנוקשות ובעוינות רבה. חלק מהמומחים מסבירים זאת בכך שהאיראנים זיהו את הממשל הנוכחי כחלש, והחליטו לאתגר אותו עד לקצה. מומחים אחרים סבורים שהאיראנים פשוט לא מאמינים לאמריקנים באשר הם, וחוששים כי במוקדם או במאוחר יפרו גם את ההסכם הבא.
הדעות חלוקות גם בשאלה אם היעדר הסכם הוא טוב או רע. את הצד האחד, שמצדד בהסכם, מייצג נאמנה ראש אמ"ן לשעבר, תמיר הימן. בראיון לאריאל כהנא, שמתפרסם היום במוסף הזה, הוא אומר שהסכם יסיג את איראן אחורה משום שהוא ישלול ממנה את רכיב החומר הנדרש לייצור הפצצה (אורניום מועשר), ובכך יקנה זמן להיערך צבאית ומדינית לאפשרות שההסכם יקרוס או יפוג, או שאיראן תחליט להפר אותו ולפרוץ לפצצה.
מנגד, העמדה הישראלית הרשמית היא שההסכם במתכונתו המוצעת הוא רע משום תפוגתו הקרובה יחסית, שמשחררת בסיומו את איראן לפעילות גרעינית נטולת מגבלות. גם בתקופת ההסכם היא תוכל להמשיך במו"פ בצנטריפוגות מתקדמות, שהתקנתן והפעלתן בעתיד יאפשרו לה לצבור מחדש אורניום מועשר בכמות ובמהירות גדולות פי כמה מבעבר. את הכסף שהיא תקבל כתוצאה מהסרת הסנקציות הכלכליות תוכל איראן להשקיע, בין היתר, בשלל פרויקטים ביטחוניים וטכנולוגיים, שיציבו אותה בעמדה חזקה ומסוכנת פי כמה ביום שאחרי ההסכם.
כרגע, לפחות, נדמה שמדובר בוויכוח סרק. איראן והמערב נראים רחוקים מהסכם, על אף מאמצי תיווך של שלל גורמים. אפשר ללמוד מכך לא מעט על נכונותו של משטר האייתוללות לשלם מחיר כלכלי וחברתי כבד עבור עקרונותיו; מי שבוחר לתרגם זאת לתקוות כי איראן תקרוס בקרוב, עושה זאת על אחריותו בלבד. חלומות דומים התנפצו בעבר אל קרקע המציאות, וממילא - מטרת העל של המשטר היא לא פצצה אלא שימור המהפכה, והוא לא יעשה דבר שיסכן זאת.
בישראל קיוו שהמבוי הסתום הזה יוביל את ארה"ב להקשיח את עמדתה כלפי איראן: לנקוט עוד סנקציות כדי לדחוק אותה לקיר, ולחלץ ממנה ויתורים. האמריקנים, עושה רושם, לא בכיוון; במקום זאת, הם פועלים להדק את הקשרים של ישראל עם מדינות ועם גורמים באזור (כתמיד, גולת הכותרת היא סעודיה).
מדובר בצעד מבורך, אבל כזה שמציף בעיה: המדיניות האמריקנית הזאת נתפסת במדינות האזור כחולשה, ומובילה אותן לנהל מדיניות "גם וגם" – גם להתקרב לישראל, וגם להתקרב לאיראן. זה ניכר בעיקר בקטאר, אבל גם באמירויות ובסעודיה. האמריקנים ינסו לשנות את המגמה הזאת במהלך ביקורו הקרוב באזור של הנשיא ביידן, בין היתר סביב הניסיון לבלום את הדהרה במחירי הנפט, שנסקו בעקבות המלחמה באוקראינה.
היעדר הסכם מצד אחד, והיעדר החרפה של הסנקציות והפעילות נגד איראן מנגד, מחייבים את ישראל להיערך לפעולה עצמאית. בצד המודיעיני נדרש מעקב הדוק כדי לוודא שאיראן לא פורצת לפצצה, וגם לא מתקדמת בחשאי בסוגיית הרכבת הנשק הגרעיני. בינתיים, נדמה שהאיראנים, כדרכם, הולכים על הסף; שר הביטחון גנץ חשף בשבוע שעבר כי הם התקינו אלפי צנטריפוגות מתקדמות באתר תת־קרקעי ליד נתנז, שיאפשרו להם להעשיר באופן מהיר ומוגן יותר בעתיד.
אבל האתגר העיקרי של ישראל יהיה בצד המבצעי. צה"ל אמנם מתרגל תקיפה באיראן במסגרת התרגיל הנרחב שהוא מקיים החודש, אבל הוא רחוק ממענה מבצעי אמיתי. כדי שיהיה כזה, דרושות השקעות עתק של מיליארדים – בפלטפורמות ובאמל"ח התקפי, ובהרחבה משמעותית של המענה ההגנתי.
כדי שיהיה מענה כזה בעוד שנתיים-שלוש, נדרש לקבל החלטות היום. זה עניין שיונח לפתחו של הרמטכ"ל הבא, ולצידו שאלה שישראל תידרש לדון בה ברצינות, לראשונה זה עשורים רבים: האם היא יכולה להישען באופן כמעט בלעדי על האמריקנים, או שעליה להרחיב את סל הכלים שהיא מפתחת כחול־לבן. זאת שאלה שמקבלת משנה חשיבות על רקע לקחי המלחמה ברוסיה, והחשש שבעתיד עשוי להיות מי שיבקש להטיל מגבלות או סנקציות גם על ישראל, במקרה של מלחמה או מבצע שנויים במחלוקת בזירה הצפונית או הפלשתינית.
דילמת הנזק הפוטנציאלי
עימות כזה, רב־זירתי, אמנם מתורגל כעת בצה"ל, אבל במציאות הוא נראה רחוק מאוד. זה עשוי היה להפוך למעשי לו החליטה ישראל לחסל את יחיא סינוואר, כפי שדרשו ההמונים. בצה"ל התנגדו לכך, בטענה שהחיסול לא ישנה את המציאות בדרום: יורשו של סינוואר, קבעו המומחים, יהיה בוודאי קיצוני ממנו, ואולי גם יעיל לא פחות.
זאת דילמה קבועה בחיסולים – האם הנזק הפוטנציאלי רב מהתועלת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכאן ולכאן: החיסולים של עימאד מורנייה, קאסם סולימאני ופתחי שקאקי השיגו תוצאות מרשימות; חיסולו של עבאס מוסאווי השיג אפקט הפוך. ההחלטה צריכה להביא בחשבון את מרכזיותו של המחוסל הפוטנציאלי, את היותו מוקד ידע או פיקוד בלעדי, את הקלות/הקושי בהחלפתו, ואת המשקל הכללי שיהיה לחיסול בהרתעת האויב.
מי שהחליט לחסל השבוע בטהרן את חסן סיאד ח'דאירי הביא בחשבון שהאיראנים יבקשו לנקום, והעריך שניתן למנוע או לצמצם את הנקמה, ובעיקר שערך החיסול גדול מהסכנות שבו. ימים יגידו אם זה המצב, אבל בינתיים נדמה, שוב, שבמלחמת הצללים בין ישראל לאיראן יד הראשונה על העליונה. בהינתן היעדר הסכם גרעיני ולנוכח המשך הפעלתנות האיראנית באזור, אפשר להעריך שהחיסול השבוע בטהרן לא היה אחרון מסוגו; האקדח שהופיע (וירה) במערכה הראשונה, ישוב ויירה גם במערכות הבאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו