תחילת הסוף

"אומר לכם מי אני. מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בלבי ובעטי". ש"י עגנון, מתוך נאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת ‏1967.

ערב מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את "ירושלים של זהב". במסכת אבות דרבי נתן, מספר המדרש כיצד העניק ר' עקיבא לרעייתו רחל תכשיט בשם "ירושלים של זהב" כתשורה על שעמדה לצידו בימים הקשים. על התכשיט נחקקה דמותה של ירושלים שעמדה חרבה ושוממה מיהודים. התכשיט המפואר היה ביטוי לזיכרון העבר הנשגב ולייחולי הגאולה וכיסופיה.

אותם כוחות המבכים את הניצחון הגדול בששת הימים, רשפו ביקורת על השיר ובעיקר על "יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". בסרט התיעודי "אל בורות המים", טען עמוס עוז הצעיר, יפה התואר והנפש, כלפי שמר: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיני ראיתי ערביות יורדות".

תגובתה של שמר היתה: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו, 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת, וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים, בשבילי שוממת וריקה".

למרבה הצער, ברבות השנים הפך יום ירושלים לחג מגזרי, החג של הציונות הדתית. האליטות התרבותיות, התקשורתיות והאקדמיות הפכו בכוונת מכוון את יום ירושלים מיום קדוש, שבו חוגגים את איחוד העיר ואת הגשמת הציונות, ליום שבו דנים בסכנת מצעד הדגלים ובלעג לאיחוד ירושלים.
בהנדסת תודעת ההמון ניצחו השמאל וסוכניו בפוליטיקה ובתקשורת. ירושלים, מושא הכיסופים של דורות, איבדה את כוחה לתל אביב. מותו של יום ירושלים הוא עוד דוגמה לניצחון האליטות במשחק התודעה. האם מה שקדוש טמא ומה שטמא קדוש?

ביום ירושלים 2015 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" קמפיין ששאל "בטוחים שעל זה חלמנו 2,000 שנה?", מתחת לכרזה שעליה מתנוססות המילים "אם אשכחך סילוואן תישכח ימיני".
כבלעם בשעתו, באו לקלל ויצאו גם בורים וגם טמבלים. כי כן, במקרה של סילוואן על זה חלמנו 2,000 שנה. לחזור לעיר דוד המקורית, לפסוע על האדמה שעליה פסעו אבותינו. סילוואן הוא שיבוש השם המקורי של המקום, כפר השילוח, הקרוי על שם נקבת השילוח, שבה נמצאה כתובת בעברית מימי בית ראשון.

אדם בעל שכל ישר לא יכול שלא לתהות כיצד יהודים המכבדים את הזהות הלאומית והדתית של הפלשתינים, בזים למורשתם בו בזמן. לועגים בכוונת מכוון להיסטוריה שלהם. הם לא אמרו "זה שלי וזה חשוב לי אבל עבור השלום אני מוכן להתפשר", אלא מראש ויתרו לערבים במאבק הסמלי. הם לא רק מוכנים לסגת, הם לועגים לנרטיב היהודי.

בתקשורת המיינסטרים, המאבק על זכות יהודים להתפלל בהר נתפס כשיגעון הזוי המסכן את המזרח התיכון. סקר, לו היה מתבצע במערכות התקשורת השונות, היה מגלה הסכמה כמעט מוחלטת למסירת הר הבית לפלשתינים. ושם במעבדות הנדסת התודעה מייצרים את הצייטגייסט. אותן תוצאות היו מתקבלות באליטות האקדמיות, התרבותיות, הביטחוניות.

כשאני מהרהר במניע, אני תוהה אם רצונם להיפטר מההר נובע משאיפה מודעת או לא מודעת להתפשט מכל הגשמה יהודית. להותיר אך ורק אדרת תרבותית, לא מחייבת, פולקלור. בלי ההר, הם סוברים, ננרמל את העם, ניפטר משורש הסכסוך. אלא שטעות בידם - עבור הערבים הוויתור על ההר יהיה הוכחה ניצחת לקיומנו כחולות נודדים.

ויתור ישראלי על הר הבית אינו רק אקט דרמטי וסמלי, אלא ייתפס בעיני הערבים כהפוך לתקומה העברית. תחילת הספירה לסוף. זהו הסמל המוחלט לשליטה בארץ. אנשי שמאל ומרכז, התומכים בוויתור על ריבונות בהר הבית, מקבלים את חשיבות הסמליות של המקום עבור הפלשתינים ואת הרגשות הדתיים והלאומיים של הפלשתינים, אולם ככל שזה נוגע ליהודים - העניין הסמלי מאבד משמעות. הסנטימנט הדתי־לאומי הופך להזוי, משיחי, מסוכן וחסר רלוונטיות לקיומנו כאן כאומה.

שאלו את עצמכם, האם ההבדל ביחס לא נובע מתוך התנשאות על הערבים? גזענות של ציפיות נמוכות? השפוי והנאור בעצם רואה בערבים אומה פרימיטיבית הזקוקה לסמל לאומי־דתי בעוד "אנחנו" המתקדמים, המערביים, רציונליים, מבינים כוחה של פשרה בוגרת. אבל הערבים אינם אינפנטילים, הם מבינים טוב מאוד את חשיבות ההר.

מבחינתם, ויתור ישראלי יהיה החותמת לתחילת סופה של המדינה הציונית. כי מרגע שכבשת את ההר, זה נגעת נסעת. מרגע שכבשת את ההר, אסור לך לרדת ממנו.

בדיון בוועדת הפנים (16/9/2013) אמר ח"כ אחמד טיבי על עליית יהודים להר הבית בחגים: "הצלבנים עברו, הבריטים עברו וגם הכיבוש הישראלי יעבור".

הערבים רואים במדינת ישראל גלגול צלבני. הממלכה הצלבנית התקיימה 200 שנה. תחילת סופה, באובדן השליטה בירושלים. כשעכו, העיר שצלאח א־דין הותיר לצלבנים, נפלה - תם זמנם.
צדק המשורר־נביא אורי צבי גרינברג, שכתב "השולט בהר שולט בארץ". הפלשתינים מבינים את משמעות ירושלים עבורנו, אולי יותר טוב מאיתנו. בלי ירושלים אין זהות יהודית, ולכן הם עקביים בניסיון לקעקע את הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל.

לכן הם מכחישים את קיום בית המקדש. "אין שם כלום", הבהיר ערפאת בקמפ דיוויד 2000, ואף הוסיף כי המקדש שבנה שלמה עמד בשכם ולא בירושלים. והדוגמאות רבות מספור.
שייח' כאמל ריאן, ממנהיגי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ומקורבו של מנסור עבאס, טען שמעולם לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של המקדש.

באחד מדיוני הפרלמנט הבריטי לעג ציר אירי למוצאו היהודי של רה"מ בנג'מין דיזראלי. "כן, יהודי אני", ענה דיזראלי, "ובזמן שאבות אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזריים באי נידח, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה". ולשיטתנו: כן, יהודי אני, ובזמן שאבות אבותיו של השייח' הנכבד היו פראים אכזריים שעבדו אלילים בסעודיה, עומד הייתי עם אחיי הלוויים בבית המקדש, כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל.