מאזן ירושלמי

הרוב היהודי בירושלים נשמר, אך הצטמק לאחר עזיבתם של יותר מחצי מיליון יהודים בשלושים השנים האחרונות • "חוכמת ההמון" משמרת מרקמים של דו קיום ושיתוף עם הערבים, אך אלו נחלשים ככל שהעימות גובר • 55 שנים אחרי איחוד העיר, אפשר גם לדבר על ההחמצות ההיסטורית: הפשרות בהר הבית והוויתור על יישוב העיר העתיקה, שרבע מתושביה עזבו אותה בעשור האחרון

צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית

איך מסכמים 55 שנה בחיי עיר שהייתה פעם מחולקת? מהיכן מתחילים? נקודת המוצא שלי הפעם היא עולם הרגש וההגיון של "האב המייסד", דוד בן גוריון, אל מול מראות האיחוד. חמישה עשורים וחצי אחרי שמירר בבכי מול הכותל המערבי התממש חלק גדול מחזונו, אך לא כולו. חומת העיר העתיקה, שבן גוריון הציע להסיר גם אותה, נותרה על כנה. פרנסי העיר חשבו שהיא מונומנט אדריכלי וסמלי חשוב מדי מכדי לוותר עליו. אבל שכונת המוגרבים ששכנה למרגלות הכותל המערבי - זו שאנשיה נטלו חלק מרכזי בהצרת רגלי המתפללים היהודים שם לאורך דורות רבים - היא ומבני השירותים שלה שהיו דבוקים לכותל נמחו מעל פני האדמה ב"ליל הדחפורים" המפורסם.

"סמטת הכותל" הצרה, 28 מטר אורכה ו־3.5 מטר רוחבה, הפכה לרחבת ענק, שמכילה כיום רבבות ולעיתים מאות אלפי מתפללים יהודים. הכותל המערבי עצמו נחשף לכל אורך 488 המטרים שלו – חלקו מעל פני הקרקע וחלקו רק במפלס היסודות שלו, ו־144 מטרים מתוכו הופקעו ונרשמו בטאבו כרכוש מדינת ישראל. בהר הבית סירב בן גוריון לגעת. האיש שאסר על מגיני הרובע היהודי בתש"ח להשיב אש לעבר הר הבית - ממנו ירו עליהם – הסתפק בכותל.

מסמטה צרה לרחבת תפילה ענקית. הריסות שכונת המוגרבים ליד הכותל המערבי // צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית,

"להתיישב גם בצריפים". ממרחק של חמישה עשורים וחצי הוגשמה במידה רבה גם מורשתו של "הזקן" בתחום ההתיישבות. בן גוריון האיץ באותם ימים ברה"מ לוי אשכול לקבוע במהירות עובדות בשטח. "בכל מחיר", אמר אז בן גוריון, "צריך להביא יהודים למזרח ירושלים. צריך ליישב רבבות יהודים תוך זמן קצר. יהודים יסכימו להתיישב במזרח ירושלים גם בצריפים. אין להמתין לבנייתן של שכונות מסודרות. העיקר שיהיו שם יהודים".

העיקרון המנחה, שהפך ל"תנ"ך" של מקבלי ההחלטות בישראל, בדרך למימוש החזון הבן-גוריוני, היה להשתלט על מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסיה ערבית. אחרי ויכוחים סוערים בין מינימליסטים למקסימליסטים, סופחו לירושלים כ־70 אלף דונם, מצפון, מדרום וממזרח לגבולות השיפוט הישנים. פניה של הבירה, עד אותו רגע עיר קצה מחולקת, תחומה ומוגבלת משלושת עבריה - השתנו לבלי הכר.

ישראל הקימה על שטחי ירושלים החדשים שרשרת של 12 שכונות יהודיות שבהן חיים כיום כ־240 אלף יהודים. הם מהווים כארבעים אחוזים מאוכלוסיית מזרח ירושלים. זהו הישג אדיר ממדים, בייחוד אם מביאים בחשבון את ההתנגדות הבינלאומית הרחבה למהלך, שהובילו ארה"ב ואירופה.
אלא שנסיון אמיתי לשרטט את דיוקנותיהם של שני חצאי הכוס, המלאה והריקה, 55 שנה אחרי אותו פרק נשגב בתולדות שיבת ציון, מחייב בחינה של פרמטרים רבים יותר. צריך למשל לשאול, האם ישראל אכן הצליחה לבסס את אחיזתה בכל חלקי ירושלים המאוחדת? האם מחקה באמת את הגבולות הישנים והפכה אותה לעיר אחת? האם מנעה לנצח את חלוקתה מחדש והאם הבטיחה את הרוב היהודי בעיר?

הקרב טרם הוכרע. נתחיל מהשורה התחתונה: למרות ההישגים המשמעותיים, הקרב על ירושלים רחוק מסיום, לא בתחום האורבאני-גיאוגרפי, לא בתחום ההתיישבותי, ולא בתחום הדמוגרפי. קרוב לרבע מליון יהודים אמנם חיים בחלקי מזרח ירושלים, ואפילו מתווה קלינטון הכיר בהם כמאסה קריטית. למרות זאת, המפעל ההתיישבותי המרשים הזה טרם הכריע את גורל המאבק הכולל על ירושלים, בעיקר מכיוון שישראל ויתרה על התיישבות בגרעין ההיסטורי הסמלי העתיק והמשמעותי ביותר שלה – העיר העתיקה.

רק הרובע היהודי יושב ביהודים. ישראל נמנעה ממהלך התיישבותי דומה ברובע המוסלמי, למרות שבראשית המאה העשרים, קודם הפרעות, הרובע הזה כונה הרובע המעורב ולפני מאה שנה, התגוררו בו לא פחות מ־5000 יהודים, יותר ממספרם כיום ברובע היהודי.

על פי נתוני השנתון הסטטיסטי החדש לירושלים שהוציא מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ברובע היהודי מתגוררים כיום רק 3,240 יהודים המהווים כעשירית בלבד מכלל 31,130 תושבי העיר העתיקה. זו היא החמצה היסטורית. כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל רובעי העיר העתיקה, היא תסומן על ידי מכוני מחקר, תוכניות מגירה שונות ומתווכים למיניהם – כפי שאכן קורה - כשטח שניתן לחלקו, והפלסטינים יאמינו שבכוחם להשיבה לידיהם.

ההחמצה מתחדדת אף יותר מכיוון שבעשור האחרון – אנו מגלים כאן לראשונה - כרבע מתושבי העיר העתיקה (שב־2011 עוד מנו כ־41 אלף נפש) עזבו אותה אל שכונות שמחוץ לחומה. רוב העוזבים היו מהרובע המוסלמי.

 בין הרגש להגיון. דוד בן גוריון וחיים הרצוג מול הכותל // צילום: מאיר פרוידלך,

מאחזים קטנים, איכות אסטרטגית. את השגיאה הזאת – הוויתור על התיישבות בעיר העתיקה - מנסים לתקן המאחזים האידיאולוגיים, הלא-ממשלתיים, באיזורים אחרים של ירושלים שהמדינה דילגה עליהם. במקביל לבניית 12 השכונות הגדולות ע"י המדינה, הוקמה שרשרת של מאחזים קטנים, שבהם מתגוררים כיום על פי ההערכה כ־3,500 יהודים. לכאורה, מדובר במיעוט מבוטל, אלא שהוא מגלם איכות התיישבותית אסטרטגית.

ההתיישבות בשמעון הצדיק, למשל, יוצרת את הרצף הכה נחוץ בין הר הצופים לבין שכונות מערב העיר. ההתיישבות היהודית הלא-ממשלתית במעלה הזיתים, בואכה ראס אל עמוד, היא רבת ערך, מכיוון שהיא יוצרת לראשונה בסיס של חיים ואחיזה ממשית לצידו של בית העלמין היהודי העתיק, הגדול והחשוב ביותר בעולם, בהר הזיתים.

בין 1948 ל־1967 הירדנים התנכלו להר ולמתיו כשהשחיתו, ניפצו ושדדו 38 אלף ממצבותיו, ובדורנו הפלסטינים מנסים להמשיך בכך, אך נבלמים.
דברים דומים ניתן לומר על ההתיישבות היהודית בעיר דוד, סמוך למעיין השילוח, כמטחוי קשת מהכותל והר הבית. שם, ההתיישבות מאפשרת אחיזה בגרעין ההיסטורי שממנו התפתחה ירושלים, במקום שבו הכל התחיל, ונגיעה מוחשית בהיסטוריה ובארכיאולוגיה שרלוונטית לתולדות העם היהודי בירושלים.

המאחזים האידיאולוגיים כוללים גם את בית אורות שעל הר הצופים, את נוף ציון שהוקמה סמוך לג'אבל מוכבר; מתחם מגורים גדול ברובע הנוצרי של העיר העתיקה סמוך לכנסיית הקבר, ומאחזים בקדמת ציון שבאזור אבו דיס, בבית חנינא, באבו תור, בא-טור, בשכונת התימנים בסילוואן, ועוד עשרות רבות של בתי מגורים ומוסדות תורה וחסד ברובע המוסלמי.

הקיטון ברוב היהודי נבלם. תמונת המצב מעורבת גם כשבוחנים את המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים בירושלים. ישראל אמנם שומרת כבר 55 שנה על הרוב היהודי בעיר, אולם הוא הצטמצם מ־74% לכ־60% בלבד. התחזית הדמוגרפית של "תוכנית האב לתחבורה" צופה קיטון של עוד אחוז אחד בלבד לרוב היהודי ב־2040 (59%). הבלימה הזאת היא מגמה חדשה שנובעת משיעור הפריון של הנשים היהודיות, שמאז 2012 גבוה משיעור הפריון של הנשים הערביות.

למרות זאת, המגמה של גידול ברוב הערבי אינה מתהפכת והרוב היהודי אינו גדל מחדש, בעיקר בגלל סיבה אחת - מאזן הגירה שלילי רצוף: יותר יהודים עוזבים את ירושלים מדי שנה ופחות יהודים באים לגור בה.

קריאה מדוקדקת בשנתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות לאורך 31 השנים האחרונות מגלה שכ־530 אלף איש עזבו את ירושלים לאורך כשלשה עשורים אך רק כ־323 אלף באו לגור בה. הנתון המדהים הזה - למעלה מחצי מליון יהודים שעוזבים את העיר בתוך שלושה עשורים, בעיקר בשל מחסור בדירות ובמקומות עבודה - מסביר הכל: אם רק מחצית מהעוזבים היו נשארים בירושלים, המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים היה טוב בהרבה ושיעורם בקרב אוכלוסיית העיר היה מגיע לכ־70%. (10% יותר מאשר היום).

והנה עוד נתון בעל משמעות שיש לעסוק בו בדחיפות: כשליש מהאוכלוסיה הערבית של מזרח ירושלים חיה בצפון העיר מעבר לגדר, באיזורים שהוזנחו עד לאחרונה על ידי הרשויות הישראליות בכל תחום שרק ניתן להעלות על הדעת: עוני, פשע, סמים, טרור, נשק לא חוקי, עבריינות בניה, תשתיות פיסיות ושירותים, תחומי רווחה וקהילה ועוד. במזרח הפרוע הזה, ששואב אליו עוד ועוד אוכלוסיה הן מיו"ש והן מירושלים, חיים כיום כשליש מערביי מזרח ירושלים, כ־140 אלף נפש.

על הרקע הזה ועל רקע הצמצום ברוב היהודי, עלו בשנים האחרונות הצעות לגרוע מתחומי ירושלים את השכונות הערביות שמעבר לגדר, ולהקים עבורן מועצות מקומיות נפרדות, בריבונות ישראלית. התועלת שיכולה לצמוח ממהלך כזה היא כפולה: גם שיקום וטיפול בשכונות הללו מבחינה תקציבית, תשתיתית ושירותית, וגם שיפור משמעותי במאזן הדמוגרפי, לטובת הצד היהודי. הצעות אלה, שמאחוריהן עמדו השר לענייני ירושלים זאב אלקין והחתום מעלה, לא קודמו ולא יצאו אל הפועל.

קשה, אבל אפשרי. רוכל יהודי ורוכל ערבי בעיר העתיקה // יואב ארי דודקביץ,

שיתופים וערבובים. כשבוחנים אורות וצללים בירושלים חייבים להתייחס גם ליחסים של היהודים עם ערביי מזרח העיר. עד לפני שנים אחדות, ובמידה מסויימת גם עתה, ניתן היה לדבר על מרקמים של יחסים ושיתוף פעולה בין יהודים לבין ערבים. לצד העימות הלאומי והדתי על העיר, יצרה "חוכמת ההמון" גם מציאות אחרת, שביטאה את הבנת הציבור הרחב כי לצד האלימות והטרור מפכים בירושלים גם חיים של השלמה, שיתוף ואינטרסים, שפעמים רבות גוברים על הפוליטיקה והמחלוקות.

בצפון העיר, מעבר לגדר, באיזורים מוזנחים להחריד, חיה כשליש מאוכלוסיית מזרח ירושלים - 140 אלף נפש. ההצעות לגרוע אותם מתחומי העיר ולהקים עבורם מועצות נפרדות בריבונות ישראלית – לא קודמו עד כה

אחרי 55 שנה, העיר מחוברת באמצעות מערכות תשתית משותפות, שקשה ואולי אי אפשר עוד להפריד ביניהן. שירותים ברמה משתנה ניתנים לכל חלקי העיר: מכבישים ועד מערכות מאוחדות של מים, חשמל, ביוב וטלפון. בבתי החולים של ירושלים עובדים שכם אל שכם רופאים ואחיות יהודים וערבים, שמשרתים את שתי האוכלוסיות. רבים מהנהגים בקווי התחבורה של אגד וכן הנוסעים בהם הם ערבים. האוכלוסייה הערבית בירושלים השתלבה בתחום המלונאות ובתחום הרוקחות והמסחר. הקניונים, המרכולים, רשתות המסחר ומרכזי הבילוי בעיר שוקקים קונים ומוכרים יהודים וערבים.

מציאות של “ערבוב” הייתה קיימת עד לפני שנים אחדות גם בגני המשחקים והשעשועים בקו התפר. ערבים באים לגן החיות ולעין יעל. ילדיהם משתתפים בקייטנות שנערכות באתרים אלה ויותר ערבים ירושלמים ביקשו לעצמם בשנים האחרונות תעודת זהות ישראלית, נרשמו לבגרות הישראלית ואף ביקשו להתנדב לשירות הלאומי וללמוד באקדמיה בישראל.

היהודים פוקדים את מזרח ירושלים במספרים נמוכים יותר, אבל גם כאן קיימים "ערבובים": העיר העתיקה, על כל רבעיה, המתה לאורך שנים רבות בתיירים וביהודים רבים, ובתוך החומות אף התקיים שיתוף בתחומי המסחר והתיירות.

הזנחה מגזרית. המציאות הזאת, הפחות מדוברת, התקיימה לאורך שנים, למרות עקב האכילס הבולט ביותר ביחסי היהודם עם האוכלוסיה הערבית - הזנחה רבתי של מערכות התשתית והשירותים ברוב שכונות מזרח ירושלים. השנים האחרונות אמנם אופיינו בשינוי חד - הזרמה ממשלתית של מיליארדים בנסיון לצמצם את הפערים האדירים - אולם רמת השירותים והתשתיות במזרח העיר עדיין נותרה נמוכה באופן משמעותי מזו שבמערב העיר.

השוואה פרטנית של שירותים לשני המגזרים תגלה פערים של מאות ולעיתים אלפי אחוזים וחסרים משמעותיים בתשתיות יסוד כמדרכות, כבישים, מערכות ביוב, חסר בכתות לימוד וגני ילדים, גני משחקים, פארקים ציבוריים או פינוי אשפה.

לאורך השנים היו ליקויים רבים גם בהפעלה ואכיפה של החוק הישראלי ומימוש הלכה למעשה של הריבונות הישראלית במזרח ירושלים, החל מאכיפת חוקי חניה ורוכלות ועד להשלמה עם עבריינות בנייה נרחבת. הכאוס ששלט במשך שנים בתחום התכנון והבניה במזרח העיר נבע בין היתר מהתנגדות המדינה לכונן הסדר קרקעות באיזור זה, ולרשום את בעלי האדמות בצורה מסודרת. עמדה זו השתנתה לפני כמה שנים.

השנים האחרונות, שנים של טרור, אלימות, הקצנה דתית וגלי פיגועים, החלישו את מרקמי היחד ושיתופי הפעולה בין יהודים לבין ערבים. אלה שמוסיפים להתקיים, אינם מתאפיינים בהשלמה, כפי שהיה בעבר, ולא פעם אנו עדים, במקומות העבודה, המסחר והבילוי המשותפים, שפעם, לא מזמן, היו רגועים פי כמה - לתופעות של עימותים על רקע דתי ולאומי.

נולדו למציאות אחרת. תוכניות החלוקה הרבות לירושלים, שעלו וירדו לאורך השנים על ידי מדינאים וחוקרים, נעו בין שני קטבים עיקריים: הראשון - חלוקה פיסית עם גבול, שתפריד מחדש בין האוכלוסיות. השני - חלוקה של סמכויות וריבונות בלבד, ללא חלוקה פיסית של העיר, כאשר שתי האוכלוסיות יכולות להמשיך ולנוע בכל אזור.

לצד הדיונים הללו הוחמץ לחלוטין נתון בעלי חשיבות מרובה: 90 אחוז מקרב ערביי ירושלים ו־82 אחוזים מקרב היהודים, כלל אינם מכירים מציאות של עיר מחולקת. הם נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, ללא גבולות. לנתון הזה חייבת להיות משמעות בכל הנוגע לאפשרות של החזרת הגלגל לאחור, שאליה חותרים הפלסטינים, וביחס לתביעות בינלאומיות לחלק את ירושלים מחדש. הנתון הזה גם משפיע על עמדות תושבי מזרח ירושלים, שרבים מהם מתנגדים לחלוקה מחודשת של העיר, הגם שמקביל רבים מהם אוחזים גם בשאיפות לאומיות, ודתיות. הפתרון, אם וכאשר יגיע, לא יוכל אפוא להתבסס על חלוקה מחודשת של העיר.

"אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון / לעיר ששכלה פאת מזרח", כתב לפני 1967 המשורר יצחק שלו, "'חסומת אפקים וכבולת מרחקים / על יפי במותיה מסך". לימים ההם – אסור לשוב עוד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר