משבר שקשה לעקוף

עם פתיחת מושב הכנסת, ההערכה הכללית במערכת הפוליטית היתה שאין למעשה שום איום אמיתי על שלמות הקואליציה. בפתיחת המושב הקודם ריחפה עננת פינוי עמונה מעל הכל; הפעם - למעט החקירות נגד נתניהו, שלא מורגשות בשדה הפוליטי אלא מתנהלות ביקום מקביל - אין לקואליציה שום דדליין או נושא טעון ומורכב, שעלול לפוצץ את הממשלה על יושביה. 

אולם בעוד העיסוק המרכזי של המחוקקים בשבועיים האחרונים היה בחוק למניעת חקירה נגד ראש הממשלה, עד שנדמה ששום דבר אחר בעולם לא מעסיק את נבחרי הציבור, מתפתחת בשקט־בשקט מחלוקת פוליטית חדשה. אמנם מוקדם להגדיר אותה כאיום, אבל מדובר במשבר שאין לדעת לאילו ממדים יתפח בעתיד הקרוב.

בעשרת הימים האחרונים יושבים ראשי המועצה האזורית שומרון, ואיתם כמה ממשפחות הנרצחים מיו"ש בשנים האחרונות, במאהל מחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. הם דורשים לאשר תקציבים לאמצעי מיגון ולכבישים עוקפים ליישובים. השבוע אף קיימו הפגנה במקום, בהשתתפות כמה אלפי בני אדם. 

בקואליציה הנשענת על קולות הימין, דוגמת הקואליציה הנוכחית, לא היה צורך להמתין זמן רב עד לתחילת מצעד השרים והח"כים שיגיעו למאהל כדי להזדהות עם מאבק התושבים. עד יום שלישי, שבוע אחרי תחילת המאבק, הספיקו להתייצב בו השרים חיים כץ, מירי רגב, אופיר אקוניס, גלעד ארדן, איוב קרא, יריב לוין, זאב אלקין ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. ולא רק חברי הליכוד באו: כמוהם עשו גם השרים אלי כהן ויואב גלנט מכולנו, איילת שקד ונפתלי בנט מהבית היהודי, ועוד חברי כנסת רבים מסיעות הקואליציה - ציפי חוטובלי, אלי בן־דהן, שולי מועלם, מוטי יוגב, ניסן סלומינסקי, בצלאל סמוטריץ ויואב קיש. גם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת הגיע. לא בכדי מיהר להודיע ראש הממשלה ביום ראשון, בישיבת ראשי הקואליציה, כי החליט להעביר 800 מיליון שקלים למיגון היישובים ולכבישים עוקפים. אולם ההתבטאות לא ריצתה את המפגינים.

הסלמה מסוימת במאבק התרחשה כשאורן חזן מהליכוד ומוטי יוגב מהבית היהודי הודיעו כי אם המשבר לא ייפתר בקרוב, יפסיקו להצביע עם הקואליציה. שלושה ח"כים נוספים מתכוונים לצאת בהודעה דומה בשבוע הבא. ביום רביעי אף התחדד המסר כשהשר אורי אריאל הגיע למאהל, והודיע שהסיפור הזה עלול לפגוע בשלמות הקואליציה. בשבוע הבא תחול החרפה משמעותית במאבק: מתוכננת הפגנת מחאה נוספת, וככל הנראה גם שביתת רעב של מנהיגיה - ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן ונציגי המשפחות השכולות. 

 

כוח רב בליכוד ובבית היהודי. יוסי דגן // צילום: אורן בן חקון

 

כבר שנים רבות זועקים המתיישבים ביהודה ושומרון שממשלות ישראל מפקירות את ביטחונם; שבחלק ניכר מהיישובים אין אמצעי מיגון ראויים, דוגמת מצלמות אבטחה וגדרות חכמות; שבדרך לאותם יישובים קיימים אזורים נרחבים ללא קליטה סלולרית, עובדה שמונעת אפשרות לקרוא לעזרה במידת הצורך או אפילו להיחלץ מפנצ'ר; שבחלק גדול מצירי התנועה נאלצים התושבים לנסוע באמצע כפרים ויישובים עוינים.

דגן קיים עם נתניהו כמה פגישות, ומכולן יצא עם הבטחה שהתקציב יעבור. לא מדובר כאן בעניין פוליטי או מדיני, ואין צורך באישור או בתיאום עם ארה"ב כדי להתקין מצלמות ביישובים, לשפר את הקליטה הסלולרית או אפילו לסלול כביש ביו"ש. אבל למרות הכל, כלום לא זז. הכסף לא עובר, והתושבים ממשיכים לחיות בתחושת סכנה ולנסוע בפחד בכבישים. 

אין קליטה

ביולי האחרון הזדעזעה הארץ מהפיגוע המחריד בחלמיש, שבו רצח מחבל שלושה מבני משפחת סלומון בתוך ביתם ביישוב. מתחקיר האירוע עלה כי אף שביישוב גדר חכמה, אין באזור מצלמות אבטחה - ולכן הקפיץ אחראי הביטחון סייר אחד בלבד. המחבל הסתובב רבע שעה ביישוב באין מפריע, והסתתר כשראה את רכב הסיור. לו היו במקום מצלמות, היכולת שלו לעשות כך היתה מוגבלת מאוד. 

רחל מנזלי־סלומון, שאיבדה בפיגוע את אביה יוסף צבי ואת שני אחיה אלעד וחיה, התגייסה אף היא למאבק למיגון היישובים, ושברה את השתיקה שגזרה על עצמה מאז הפיגוע. "בכל מקום שבו אין מצלמה, הסיכוי של המחבל להצליח במזימתו גדול יותר", אמרה ל"ישראל היום", "הרבה בעלי חיים נוגעים בגדרות וגורמים כל הזמן להקפצות. בלי מצלמות, הכוננים לא יכולים לדעת".

"יתרה מכך", היא אומרת, "יש אזורים מסוימים שאין בהם קליטה סלולרית, והמחבלים יודעים מזה. הם תוקפים דווקא שם, כי הם יודעים שהקורבן לא יוכל לקרוא לעזרה". לדבריה, "בכל יום שבו לא מתחילות העבודות לסלילת כבישים עוקפים, ובראשם כביש עוקף חווארה, המדינה מסכנת חיי אדם. זה לא רק עניין ביטחוני, אלא גם תחבורתי. לפעמים הערבים נוסעים שם כמו פראי אדם, ומכיוון שמדובר בכבישים מהירים שעוברים בתוך הכפרים מתרחשות המון תאונות. מי שעושה תאונה במקום כזה, אין מי שיעזור לו". 

במהלך פגישתו עם משפחת סלומון אחרי הפיגוע, הבטיח נתניהו כי ממשלתו תאשר את התקציבים הדרושים למיגון היישוב. כששמעה על כך הדס מזרחי, אלמנתו של ברוך מזרחי ז"ל, שנרצח בפיגוע בערב פסח במהלך נסיעה משפחתית לליל הסדר, קפצה ממקומה. הרי אותה הבטחה בדיוק שמעה גם היא מנתניהו לפני יותר משלוש שנים, ובינתיים דבר לא נעשה. מתחקיר הרצח התברר כי המחבל בדק את השטח במשך חודש וחצי על מנת לאתר מקום נטול קליטה סלולרית, שבו בחר לבצע את זממו. רק בנס הצליחה הדס לברוח מהמקום. גם בציר אבני חפץ־עינב, שבו קיים קטע ארוך ללא קליטה, נרצחו שניים: חנניה בן אברהם ודורון זיסמן ז"ל. 16 שנים עברו מאז הפיגועים, ועד היום לא תוקנה התקלה. 

בני משפחות הנרצחים ברוך מזרחי, שולי הר־מלך (פיגוע ירי בצומת אלון, 2003), רחל, נריה, צביקה ואבישי שבו (פיגוע ביישוב איתמר, 2002) והדס אבוטבול (פיגוע ירי בכביש מבוא דותן, 2001), נפגשו והחליטו: חייבים לעשות משהו. מהר מאוד התגייסו לטובת העניין יוסי דגן, ראש מועצת בית אריה אבי נעים וראש מועצת קריית ארבע מלאכי לוינגר, והחליטו להקים את מאהל המחאה סמוך לבית ראש הממשלה. על מנת ללמד את דגן לקח, הוציאו בסביבת נתניהו מסר שלפיו הכספים אמנם יועברו - אולם לא בזכות דגן וחבריו, אלא הודות למועצת יש"ע בראשות אבי רואה.

"שבענו מהבטחות", אומר דגן, "כבר שנים מבטיחים לנו שהכספים יועברו, אבל בפועל לא קורה כלום. עד שלא תהיה החלטת ממשלה, לא נפסיק את המחאה ורק נחריף אותה. מדובר בחיי אדם, ולכן אין לי שום פריבילגיה להתקפל פה. אני תומך בנתניהו, ואני נפגש איתו ומכבד אותו, אבל במקרה הזה הוא חייב להתעורר. לא מן הנמנע שעל הסיפור הזה תיפול בסוף הקואליציה".

בסביבת נתניהו מתרגשים פחות מהאיומים. "יוסי דגן", טוען שר בכיר המקורב לנתניהו, "מנצל את כוחו הרב בליכוד ובבית היהודי על מנת להביא מצעד של שרים למאהל המחאה, אבל בפועל אף אחד לא יפיל את הממשלה על זה. יש כבר תוכנית להעברת הכסף, וזה יתבצע דרך מועצת יש"ע ולא דרך המועצה האזורית שומרון בראשותו. לכן כל המאבק כאן הוא על קרדיט ולא על משהו אמיתי". 

למרות הדברים, גם מקורבי נתניהו משתדלים לא לתקוף את דגן. עוצמתו בליכוד רבה מדי מכדי שיוכלו להרשות זאת לעצמם. 

שמחת עניים

היה משהו עגום בצהלות השמחה שליוו את פיצוץ המנהרה מרצועת עזה השבוע. אמנם זה מאורע ביטחוני חשוב, אבל עם כל הכבוד, בסך הכל מדובר בפעילות ביטחון שוטף שאמורה להיות שגרתית לחלוטין. הצבא מזהה איום - ומנטרל אותו. לשם כך הוא קיים. אז על מה יצאו השרים מגדרם להלל את הפעולה המוצלחת? על הזיהוי? על הצלחת הפיצוץ? אם מדובר באירוע כה נדיר וחריג, עד כדי פרץ של שמחה ושביעות רצון כשהכל מתנהל כמתוכנן, זה לא מרגיע אלא להפך. האם אין הדבר מראה שמצבנו, במילים פשוטות, לא משהו?

לא בהכרח. מצבו של צה"ל דווקא מצוין. סיכול ניסיונות פיגוע והברחות הוא חלק משגרת יומו, לא רק בגבולות ישראל אלא גם הרחק ממנה. אלו פעולות שהשתיקה יפה להן, רבות מהן נאסרו לפרסום על ידי הצנזורה. 

הצורך לשבח את הצבא השבוע, אם כן, נובע פחות מהתפעלות מהיכולת המבצעית, ויותר מצורך פסיכולוגי שמקורו בשפלות הרוח המאפיינת את הדרג הבכיר בצה"ל בשנים האחרונות. מאז גבי אשכנזי, ואף ייתכן שעוד מימי דן חלוץ, כבר לא שומעים על ניצחונות אלא על "סבבי לחימה". אין הכרעה, יש רק הרתעה. המצב העקום הזה דוחף את השרים, ואולי את העם כולו, לצימאון עז להישגים צבאיים. כמו של פעם. וכשאין כאלה בנמצא, חוגגים בקולי קולות הצלחות מבצעיות שגרתיות. 

 

למודת הבטחות. הדס מזרחי // צילום: אורן בן חקון

 

הוויכוח אחרי הצהרתו של נפתלי בנט - בשאלה אם הצבא התנצל או לא, אחרי שהתברר שפיצוץ המנהרה הוביל למות כמה מחבלים - היה ויכוח עקר וטפל. בנוסח ההודעה אמנם אין התנצלות מפורשת. אולם העובדה שדובר צה"ל, מן הסתם בהוראת הרמטכ"ל, הקפיד לציין בהודעתו שהצבא לא היה מודע לנוכחות אנשים במנהרה, מתפרשת כאפולוגטית. מתרפסת. הפוכה ממה שמצופה מצה"ל. אחרי אירוע כזה, פחות מצופה מדובר צה"ל להסביר שלא ידענו על אנשים במנהרה. יותר מצופה שיסביר מדוע החושבים ברעתנו - דמם בראשם. 

גם הפטפוטים של ראשי מערכת הביטחון על כך ש"לשני הצדדים אין אינטרס לחמם את הגזרה" אינם נובעים מהערכות מודיעין מהימנות, אלא יותר ממשאלת לב. היה נכון יותר לומר שלצד אחד, זה הישראלי, אין אינטרס לחמם את הגזרה. לצד השני - יש ועוד איך. 

חמאס הוא ארגון טרור. לשם כך בחרו בו תושבי רצועת עזה: כדי להילחם בישראל, כדי לעמוד בחזית ההתנגדות למדינה היהודית. לא כי מישהו חשב שאיסמעיל הנייה יכול לנהל תקציב ושירותי רווחה טוב יותר מאבו מאזן, אלא כי הוא מבטיח לשגר טילים, לחטוף חיילים ולשבש את חיי הישראלים. כשהוא לא עושה את זה, הוא מועל בשליחות שלשמה נבחר. אין לו אינטרס לחמם את הגזרה? הרי אמירה כזו מעקרת את כל זכות הקיום שלו; כל תכליתו היא לחמם את הגזרה. 

אמרו את זה ערב עופרת יצוקה, וטעו. חזרו על המסר אחרי עמוד ענן, ושוב טעו. גם עכשיו ממשיכים לומר את דברי ההבל הללו, כשברור לכל שההתלקחות בוא תבוא - ושוב תיחשף הטעות לעין כל. 

העגלה של גבאי

לא היה אפשר להתעלם מהשינוי הגדול באירועי הזיכרון ליצחק רבין השנה, לעומת אלה שנערכו בשנים הקודמות. מתוך החלטה אסטרטגית של מחנה מצטמק הנאבק על קיומו, נקבע יום הזיכרון השנתי לרבין כיום הוקעת הימין. תחת ניצול ההזדמנות להעלות על נס את רבין ואת פועלו, העדיפו בשמאל לשגר חיצים לעבר הימין כולו בטענות להסתה. באופן טבעי, השתתפות הימין באירועים אלה היתה מצומצמת ומהוססת. 

שינוי הכיוון השנה נבע בעיקר משתי החלטות חשובות: הראשונה היתה החלטת דליה רבין לשכור את שירותי משרד יחסי הציבור של אריק בן שמעון ואסי טלמון, המתמחים במגזר הדתי־לאומי. בשנתיים האחרונות הצליחו השניים להפחית משמעותית את תחושת האנטגוניזם כלפי רבין ומרכז רבין בקרב אנשי המגזר, ושטף המבקרים הדתיים־לאומיים במקום רק הולך וגובר. 

ההחלטה השנייה היא החלטתם של הארגונים "מפקדים למען ביטחון ישראל" ו"דרכנו" לפתוח את השורות בעצרת המרכזית במוצאי שבת, ולהוביל קו פייסני, מאחד, כזה שמוקיר יותר את רבין ומשפד פחות את מתנגדיו. לא ברור אם המניע של שני ארגוני שמאל אלה הוא מניע ציני, אשר נובע מצעד מחושב שנועד לסייע להפלת הימין; או שמדובר במהלך אמיתי, מנותק מהקשר פוליטי. כך או כך, התוצאה רצויה ונראה שהמטרה הושגה. 

הבעיה היא שההצלחה עלולה להיות קצרת מועד. יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, כבר הודיע שהחל מהשנה הבאה תיקח מפלגתו מחדש את המושכות בקיום העצרת, כפי שהיה בשנים הראשונות לאחר הרצח. לאיזה כיוון ימשוך את העגלה? נדע רק בשנה הבאה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו