לאחרונה אפשר לזהות פוליטיזציה של מדיניות ישראל מול סוריה. מדיניות רה"מ נתניהו, שנהנתה מהסכמה ציבורית רחבה כמעט מקיר אל קיר, מתחילה לספוג ביקורת ביטחונית שמניעיה פוליטיים.
יש שלושה אירועי מפתח מהשנים האחרונות, שחושפים הבדלים גדולים מאוד בין התנהלותו של נתניהו לבין מה שאפשר לשער לגבי המדיניות שהיו נוקטים אהוד ברק, יאיר לפיד ולצידו דמויות ביטחוניסטיות ידועות. הרוסים והאמריקנים לא סופרים אותנו בנושא הסורי־איראני, זה המוטיב של הביקורת.
מקור היציבות היחסית בצפון, למרות המתיחות, הוא בניהול המדיניות הישראלית מול רוסיה של פוטין. זה המוקד הרגיש שהיה עלול לסבך את ישראל מול הכאוס הסורי. השבוע חזר סעד אל־חרירי ללבנון, הסעודים והאמריקנים ימשיכו לסבך את המצב, ונתניהו שוב יצטרך לתאם עם פוטין כדי שלא תפרוץ בטעות מלחמה. התסבוכת הרוסית־איראנית־סורית היא אחד המקרים שבהם אם ישראל היתה נצמדת בלעדית לצד האמריקני, היא היתה עלולה להידרדר למלחמה. העובדה שזה לא קרה בחמש השנים האחרונות היא בגלל העמדה העצמאית שעיצב רה"מ נתניהו בין שתי המעצמות.
באוגוסט 2013 נוצר משבר חמור בעקבות השימוש שעשה אסד בנשק כימי. הנשיא אובאמה הועמד למבחן, אך אולטימטום איראני לפרוש מהשיחות על עסקת הגרעין גרם לנשיא האמריקני להיכנע ולא לפעול לפי הקו האדום שהתווה. כאן התייצבה ישראל לעזרת שני הצדדים, האמריקני והרוסי. היום מי זוכר, אבל הרעיון היה של השר שטייניץ, כשנתניהו שיווק את קו הפעולה לשתי המעצמות: להקים ועדת פיקוח בינלאומית שתנקה את סוריה מנשק כימי.
הרעיון ההוא הוריד את שתי המעצמות מהעץ. לא שזה קנה לישראל הרבה אמון אצל הנשיא אובאמה, אבל העובדה שנתניהו שכנע שהרוסים מתכוונים ברצינות להסדר, שדרגה כנראה את האמון בין ראש הממשלה לנשיא פוטין. באותה נקודת זמן יכלה המלחמה בסוריה לגלוש לעבר ישראל ואם היה קודקוד אחר בראשות הממשלה, ייתכן שזה היה קורה.
כעבור כחצי שנה, בתחילת 2014, שוב עמדה ישראל למבחן סביב נושא שיש לו קשר עקיף חשוב ביותר לנושא הסורי - אוקראינה וסיפוח הבזק של חצי האי קרים. העובדה שישראל לא הצטרפה למקהלת הגינויים הבינלאומית היא נקודת מפתח חשובה ברכישת אמונו של פוטין. ההבנה של נתניהו כי יחסי ישראל־רוסיה הם נושא רגיש ביותר וישראל לא צריכה להתייצב אוטומטית לפי השריקה של האמריקנים בהנהגת אובאמה וקלינטון, יצרה חיבור שעוזר מאוד לישראל כאשר היא מתמודדת בשנתיים האחרונות מול מציאות נפיצה בסוריה.
לא קשה לדמיין את ברק, לפיד או ציפי לבני נצמדים לאמריקנים - תוך שהם מנמקים זאת גם בסיבות מוסריות אלתרמניות, כפי שהציג זאת עמוס ידלין לפני כמה חודשים, וגם בשותפות עם הממשל האמריקני במשא ומתן עם הפלשתינים שאוטוטו יביא את השלום המיוחל.
שומרים על האינטרס
הנושא השלישי זה היחס לאסד ולמשטרו. היו כמה מידידי ישראל בארה"ב שגרסו שהיה עדיף מבחינת ישראל לנקוט אקטיביזם צבאי להפלת הנשיא בשאר אסד. האם גם בישראל היו אנשים שחשבו שצריך לפעול להפלתו?
באפריל השנה, אחרי התקיפה האמריקנית, אמר עמוס ידלין כי ישראל צריכה להיות הרבה יותר פעילה צבאית בסוריה, גם בנושא "החלשת" אסד. האם נבואותיו של אהוד ברק, עוד כשהיה שר הביטחון, כי בשאר ייפול בתוך שבועיים־שלושה, חשפו קו פעולה שהוא רצה לקדם? ש"מישהו" צריך לעזור לו ליפול? אין על כך מידע. הבחירה של נתניהו להימנע ממעורבות פעילה בחיסול משטר אסד היתה נכונה. שוב, בעיקר בהיבט של יחסי ישראל־רוסיה.
חלק מהפסיפס החגיגי והמדושן של מהפכת שנות ה-60. צ'רלס מנסון // צילום: רויטרס
פעולה להפלת אסד היתה יוצרת מצב בסוריה שאיש אינו יכול להעריך לאן היה מוביל. ניסיון העבר של ישראל מלמד שאיומים בהפלת משטרים ערביים, או ניסיונות לעשות זאת בפועל, מייצרים תוצאות חמורות בלתי חזויות. למשל, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה. אפילו ההכנות להפלת סדאם חוסיין יצרו גלי הדף פנימיים שלא נרגעו עד היום.
דבר אחד אפשר להגיד בוודאות במקרה של מעורבות ישראלית: היתה נגרמת פגיעה עמוקה באינטרס רוסי. יש הבדל תהומי בין חדירה רוסית לסוריה כאשר היא מזהה את ישראל כגורם שפוגע באינטרסים שלה ומשרתת אינטרסים אמריקניים, לבין חדירה רוסית שמתקיימת תוך דיאלוג מתמיד עם ישראל, שמגיע עד כדי תיאום אווירי. עדיף לישראל לשמור על האינטרס באמצעות דיאלוג עם הרוסים ובאמצעות פעילות צבאית המסמנת את הקווים האדומים, מאשר להיות שותפה להסכמים שיכבלו את ידיה, כולל בעניין הטיפול בגרעין האיראני.
מותה של תולעת תרבותית
שנה לפני שצ'רלס מנסון ואנשי "המשפחה" שלו רצחו את שרון טייט, אשתו של רומן פולנסקי, ויחד איתה עוד ארבעה אורחים ששהו בביתם של בני הזוג בלוס אנג'לס, יצא פולנסקי עם יצירת המופת הקולנועית שלו, "תינוקה של רוזמרי": סיפור מוזר על כת של עובדי השטן המנהלת את טקסיה בלב מנהטן השוקקת והאופנתית של שנות ה־60 ההן.
פולנסקי ומנסון הם בני אותו דור. יוצר הקולנוע הגדול נולד ב־1933 והרוצח שהקים סביבו משפחה של עובדי שטן נולד ב־34'. את צ'רלס מנסון זוכרים ויזכרו. את מה שמו, סטיבן פאדוק, שרצח 58 בני אדם בקונצרט של מוזיקת קאנטרי, כבר שכחו.
אני מציע לחשוב גם על זה: את רומן פולנסקי, הגאון האומלל, האמריקנים שונאים יותר מאשר את צ'רלס מנסון, שמת השבוע. מנסון הוא חלק מהפסיפס החגיגי והמדושן של מהפכת שנות ה־60. גם לממציא הז'אנר של רצח המוני כמופע ראווה פולחני יש מקום בבית ספרנו. אבל לא ליהודי שביצע עבירת מין בקטינה ונמלט מהצדק. זה ה"בלתי נסלח", כפי שנקרא סרטו של קלינט איסטווד.
זאת ארה"ב, בעיקר של היום. מי שביקר בה בשנים האחרונות יודע שזה כמו לעשות טיול מאורגן בבטנו של לווייתן מת. בנפח הזה שורצים גם תולעים תרבותיות מסוגו של צ'רלס מנסון. אחרי הכל, מה ההבדל בין סדרת הרציחות שביצעו בהדרכתו הנשים והגברים שסגדו לו, לבין הפיגועים הסדרתיים של ארגוני טרור שפעלו בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 בארה"ב?
אותו נוער שהלך בקיץ 69' להתפלש בבוץ של וודסטוק, נוהר היום לאחוות "אללה אכבר!" שילוב מאוס של רוג'ר ווטרס, ג'רמי קורבין וג'רמי בן־עמי. אבל יש הבדל אחד: המוזיקה ב־69' היתה טובה יותר, אם לצטט את חוה אלברשטיין.
תחושת המוות הביורוקרטי ששוררת בארה"ב מכה ללא רחם דווקא במי שאהב את אמריקה של אז, שהיתה בה גדולה וידעה להעניק השראה לשוחרי חופש. צ'רלס מנסון נצרב בזיכרון משום שהיה מעין שפופרת אנושית שהתערבלו בתוכה זרמי התקופה: אידיאולוגיות רדיקליות, מוזיקת הרוק הכסחיסטית שהביטלס הצטרפו אליה בשירם "הלטר סקלטר" מהאלבום הלבן. איפה אנחנו שמענו את שירי האלבום הלבן ואיפה מנסון שמע אותה. אצלנו זה היה ברדיו טרנזיסטור בטיול מכתשים, ובאמריקה זה היה פס הקול לצד האפל של ההליכה על הירח.
למוזיקה ולאידיאולוגיה אפשר להוסיף סמים ובייחוד קשים ופסיכדליים, ומין חופשי. בואו לא נקרא לזה "אהבה חופשית". פסטיבל וודסטוק התקיים ממש באותם שבועות שבהם יצא צ'רלס מנסון למסע הקסם השחור שלו. מכל סמלי האהבה החופשית של נערי הפרחים בוודסטוק נשארו היום הארווי ויינשטיין, קווין ספייסי, דונלד טראמפ, הילארי וביל, ליאון ויזלטיר (חתן פרס דן דוד) וקייטלין ג'נר.
ההונגרי של "הממונה"
הנה תקציר של מחזה דרמה לשתי דמויות: ראש הריגול הנגדי ב־CIA מגיע לביקור היסטורי במדינת ישראל באפריל 1952. נוסף על פגישות עבודה רשמיות, האיש מגיע מדי לילה לדירתו בת שני החדרים ברחוב פינסקר של ראש המחלקה לריגול נגדי ולמודיעין מהגוש הקומוניסטי בש"ב.
הפגישות מתחילות ב־11 בלילה ומסתיימות ב־2 או 3 לפנות בוקר, כשהן רוויות אדי אלכוהול. האמריקני, ג'ים אנגלטון, חושד שהש"ב הישראלי מאוכלס כמעט כולו בסוכנים סובייטים, כולל האיש שאיתו הוא נפגש, עמוס מנור, שהפך כעבור שנה לראש השב"כ. השיחות האינטימיות הן למעשה תחקורים מלאי חשדות, ניצול הדדי וניסיונות פתטיים לרכוש את אמון האמריקנים ולרצות אותם.
הפף את השב"כ לארגון מקצועני. עמוס מנור // צילום: אתר השב"כ
זה קרה באמת, אבל מחבר הספר הביוגרפי על עמוס מנור המנוח, יאיר שפיגל, לא העמיק והרחיב עד כדי מיצוי הפוטנציאל המלודרמטי הזה בחיי מנור. בכל זאת, "ימי עמוס" (הוצאת מודן) הוא ספר יוצא דופן שיצא כבר לפני כחודשיים, ולא קיבל את תשומת הלב שהוא ראוי לה.
הציבור וההיסטוריונים מכירים היטב את איסר הראל, "הממונה". צילו הכבד הבליע את דמותו של עמוס מנור, שהיה למעשה ראש השב"כ בתקופה שנקרא עוד ש"ב, בין 1953 ועד 1963. הספר הוא לא יותר מחריש ראשון באדמת טרשים מחקרית, וזה לא מעט. אך הוא משאיר תחושה שיש עוד הרבה מאוד עבודה של מחקר וכתיבה על מערכת היחסים האישית והמקצועית בין שני ראשי השירותים החשאיים, איסר הראל ועמוס מנור, ששמו נשכח או הושכח אך בשב"כ של היום הוא נחשב לאב המייסד. דמות מופת שפעל להפוך את שב"כ מארגון צ'קיסטי, הפועל במידה מסוימת בשירות מפלגת השלטון, לארגון מקצועי ומקצועני העוסק באיסוף מודיעיני, סיכול ריגול בתוך המדינה ומניעת טרור.
למה איסר הראל, שהיה הדמות שסימלה את השב"כ כהמשכו של הש"י, הסזון, המלחמה בפורשים, ארגון שפועל בהשראת הקו של בן־גוריון בלי חירות ובלי מק"י, בחר דווקא בהונגרי האינטליגנט ארתור מנדלביץ' להיכנס לשירות, להתקדם במהירות ולהתמנות חמש שנים בלבד לאחר עלייתו ארצה לראש הארגון? שפיגל לא נותן לזה תשובה ברורה. ייתכן שהסיבה העיקרית היא המשקל הרב שייחס איסר לאיסוף המודיעיני על בריה"מ ומזרח אירופה ולצד השני של אותה מטבע - הקשר המודיעיני ההדוק שנבנה בתחילת שנות ה־50 עם ה־CIA.
בצומת המכריע הזה עמד אותו ארתור מנדלביץ', ששינה את שמו לעמוס מנור. זה אחד החידושים בספר "מבצע בלזם", שבמסגרתו ישראל ערכה תחקורים אינסופיים של עולים חדשים ממזרח אירופה ודלתה מהם תשתית מודיעינית שאותה העבירה ל־CIA. המזל הוא שבעקבות השיחות הליליות רוויות החשדות, אנגלטון "יצא מכאן מכור לנו... הוא נורא חשש שמחצית מעובדי השירות הם סוכנים סובייטים... ויצא עם רושם שמצא כאן אנשים מוכשרים, מסורים, בעלי מוטיבציה בלתי רגילה".
יש בספר מידע חדש ומרתק על כך שעמוס מנור היה ידיד קרוב של ישראל קסטנר. אי אפשר שלא להתרשם כי חבויה כאן דרמה אנושית אדירה. אך בגלל אופיו של הספר אין מיצוי של הנושא; מנור, מתברר, ניסה בחוכמתו להניא את קסטנר מלהיכנס להליך משפטי נגד מלכיאל גרינוולד. מאוחר יותר, בתקופת המשפט, מנור נפגש איתו. "אז התרשם כי קסטנר פיתח מערכת יחסים עם קציני אס.אס שדמתה ליחסי מודיע ומפעילו", כותב שפיגל. מנור התרשם כי קסטנר "כלל אינו מסוגל להבין את מלוא השטניות של האס.אס". הוא הטיח בפני קסטנר: "אינך מסוגל להבין כי לא מדובר בהוריקן או בטורנדו אלא בשטניות מפלצתית".
שפיגל מזים במידה רבה את תיאוריית הקונספירציה לגבי ההתנקשות בקסטנר. אך לגבי העיסוק המפלגתי של הש"ב, לפי שפיגל היתה מחלקה שהמשיכה להתקיים במסגרת הארגון גם אל תוך שנות ה־60. היא פעלה במוקדים נפיצים בעלי רקע עדתי, בעקבות מאורעות ואדי סאליב, וגם במגזר החרדי. איסר הראל פיקח על המחלקה באופן אישי. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו