לכודים ברשת

ביום ראשון התירה הצנזורה לפרסם את שמו ותמונתו של מחמוד חיר א־דין, הקצין שנהרג בנובמבר 2018 בחאן יונס, שהיה מוכר עד כה כסא"ל מ'.

האישור נעשה ביוזמת הצנזורה עצמה. מדובר בעניין שמתבצע אחת לתקופה, כדי לבדוק אם לפסילות יש תוקף. ההיגיון שעומד מאחורי הבחינה הזאת כפול: רצון לא לפסול "סתם" את מה שלא דרוש פסילה, וגם חשש שכלי תקשורת יפרו את הנחיות הצנזורה אם הפסילות יהיו נטולות היגיון.

זמן קצר לאחר שהפרטים פורסמו, הוצפו הרשתות החברתיות בטענות שמשפחתו של עמנואל מורנו, הקצין שנהרג בסוף מלחמת לבנון השנייה, מתנגדת לכוונה להתיר את פרסום תמונתו. נטען כי מי שלוחץ לאפשר את הפרסום הוא "גורם פוליטי בכיר" - רמיזה ברורה לכיוונו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, שהיה חברו הקרוב של מורנו.
צה"ל אכן בוחן אפשרות להתיר את פרסום תמונתו של מורנו. ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, אמר זאת במוצאי שבת, בתדרוך שבו מסר את המידע לכתבים על סא"ל מ'.

לדבריו, הוא זה שביקש לבחון את הנושא, לאור הזמן הרב שחלף מאז שהקצין נהרג. ככל הידוע, לא הופעלו עליו לחצים כלשהם, וממילא לחצים לא יעזרו; מדובר בעניין מקצועי: השאלה אם ייגרם נזק ביטחוני מפרסום התמונה, על פי חוות דעתם של גורמי מקצוע.

למשפחת מורנו זכויות רבות. לעמדתה יש משקל מוסרי, אבל לא מקצועי. בדיוק כמו שצה"ל החליט לאסור את פרסום התמונה לפני 16 שנה, הוא יכול להתיר את פרסומה כעת. אם זה יקרה, המשפחה יכולה לכל היותר לבקש מכלי התקשורת להימנע מהפרסום, והם יכולים להיעתר לבקשה או לסרב לה.

אבל למי שכותבים ברשתות החברתיות אמורה להיות אחריות. לכל הפחות, הם אמורים לחפש את האמת. בירור קצר היה מעלה את מה שחליוה אמר: שמדובר ביוזמה פנימית. אלא שמרגע שהדברים פורסמו, הם קיבלו חיים משלהם והפכו לעובדה קיימת. אם התמונה תפורסם, לנצח ייטען שזה קרה רק כדי לקדם את טובתו של בנט, ולא מסיבות אחרות.

טשטוש הגבולות

הרשתות החברתיות הפכו בשנים האחרונות מפתרון לבעיה. הדמוקרטיה, שבמסגרתה מתאפשר לכולם להביע דעה, הפכה לאנרכיה מסוכנת, שבחסותה מפיצים שלל גורמים מידע חלקי או כוזב, במכוון או שלא.

זאת תופעה מסוכנת, שבה לעובדות אין משקל. הכל ראוי לפרסום, ללא פילטרים או בקרה. כל פרסום מקבל תהודה, בלי קשר למופרכות שלו. רק השבוע פורסמו תמונות ישנות של דגל פלשתין על ג'יפ צבאי, כאילו מדובר באירוע חדש שמעיד על רפיסותה של ישראל; תמונות אחרות, של חמור שנשרף לאחר שצויר עליו דגל ישראל, פורסמו כחדשות, אף שהן מלפני עשור.

התוצאה היא מציאות וירטואלית שמאפילה ומשתלטת על המציאות האמיתית. זה כבר לא רק טשטוש בין שחור ולבן, אלא השתלטות מוחלטת של השחור על הלבן, וגרוע מכך - חדירה של השחור ללב הדיון הציבורי ותהליכי קבלת ההחלטות.

דוגמה לכך ניתנה בסוף השבוע, כשפוסט שקרי, שנכתב כביכול על ידי צעיר בדואי מהדרום, הפך ברשת לעובדה, ואף צוטט על ידי שר הביטחון בישיבה בכנסת. היו בפוסט הזה הרבה דברים שראויים לדיון, ושרבים גם יסכימו איתם, בעיקר התחושה שהבדואים בדרום (והערבים בצפון) הפכו לבעלי הבית, ושהם עושים בשטח כבשלהם. בשיחות סגורות מזהיר גנץ שזה המצב. שכמאמר הפוסט, ישראל היהודית עלולה להישאר בתחומי גדרה-חדרה. לגיטימי היה שיתייחס לנושא ויעשה ממנו כותרות, אבל מבלי שיישען על הפוסט השקרי (בטח אם ידע, כפי שטוענים בסביבתו, שייתכן שהוא מזויף). מרגע שעשה כן, הוא נתן יד לטשטוש הגבולות המסוכן, שהופנה לא פעם בעבר גם לכיוונו.

לטשטוש הגבולות הזה אחראים כמה גורמים, הרשתות החברתיות בראשם. מידע שקרי וקיצוני מביא גולשים, שמהדהדים את המידע ומייצרים עוד טראפיק, שמביא עוד פרסום, שמייצר עוד כסף. זה מעגל ציני שנועד להעשיר את הרשתות, שפוגעות במודע באינטרס הציבורי ובערכים אוניברסליים שאמורים להיות מוסכמים - שבראשם האמת.

אחראי משנה הם שלל גורמים, פוליטיים בעיקר, שממנפים את השקר לתועלתם. יש רשימה ארוכה של גורמים כאלה בארץ ובעולם, כולל רבים מאויבי ישראל, שמשתמשים גם במערכים טכנולוגיים שמייצרים להם תהודה כוזבת באמצעות שימוש בבוטים, שמציפים בעיקר את טוויטר (אבל גם את פייסבוק ואינסטגרם).

אחרונים ברשימה הם המשתמשים, שלעיתים קרובות לא משקיעים שנייה למחשבה לפני שהם משרשרים שקרים או התבטאויות קיצוניות ואלימות. הקלות שבה אנשים מאחלים מוות לאחרים היא מדאיגה; האפשרות שזה יעבור מאיחולים למעשים - מחרידה. ספק אם מי מהצייצנים יעשה זאת בעצמו, אבל לאווירה הרעילה שנוצרת יש משקל, בדיוק כפי שהאווירה שקדמה לרצח רבין השפיעה על יגאל עמיר (על פי עדותו).

מתבקש לקרוא לצנזורה על הרשתות. זה יהיה מהלך נמהר, אנטי־דמוקרטי ואנטי־חברתי, אבל נדרשים תיקונים. הרשתות החברתיות חייבות להפוך לבנות־תביעה, שניתן יהיה לפעול משפטית נגדן - בדיוק כמו אצל כלי התקשורת הישראליים - במקרה שפורסם אצלן מידע שקרי או פוגעני. הן גם חייבות לצמצם ולסכל כל פעילות מזויפת או כוזבת, ולוודא שכל אדם מתייצב בזהותו האמיתית מאחורי הפרסומים שלו.

בדרך אל הלייק הנכסף

הדרך היחידה לגרום לרשתות החברתיות לעשות זאת היא בחקיקה. ישראל נעה בכיוון, אבל היא עושה זאת בעצלתיים. הממשלה מורתעת מעוצמתן של הרשתות החברתיות, ומורתעת מביקורת. לו תגביל (כנדרש) את הפרסומים בחוק, ייטען נגדה שהיא פועלת באופן דמוקרטי כדי להשיג מטרה לא דמוקרטית - מניעת ביקורת על תפקודה.

אבל הימנעות מכך רק תהפוך את האנומליות של הרשתות לנורמליות. גרוע מכך, היא תחדיר את הדיונים שמקיימים מלומדי המקלדת לתהליכי קבלת ההחלטות. יש מצב שזה כבר קורה; לאחר שהרשת הכריעה בשבוע שעבר בעד חיסולו של יחיא סינוואר (אף שלא היתה לו אחריות לאף אחד מהפיגועים שבוצעו כאן בשבועות האחרונים), החלו גם בממשלה ובאופוזיציה לעסוק בכך, כאילו הם נתקלים בעניין לראשונה. הוא הדין לגבי האפשרות של תקיפות מהאוויר במהלך פעילות מבצעית ביו"ש - עניין מבצעי נטו, שהתקיים גם תחת ממשלות קודמות.

זה תהליך מסוכן, שגורר אחריו גם את מקבלי ההחלטות להתחרות ביניהם על התבטאויות קיצוניות ברשת. כבר עתה, נבחרי ציבור רבים משחררים לאוויר אמירות בוטות, שחלקן מעורר חלחלה. ממי שנבחרו להנהיג, בקואליציה ובאופוזיציה, מצופה ליותר מכך; לרוע המזל, במקום שינהגו כמאמר גדעון בן יואש - "ממני תראו וכן תעשו" - הם פועלים במהופך: לא מנהיגים, אלא מונהגים בידי ההמון בדרכם אל הלייק הנכסף.