מעלה את הסעיף

איש חסד אמיתי היה הרב רזיאל שבח, סיפרו חבריו ובני משפחתו אחרי שנרצח בידי מחבל על הכביש המוביל לביתו. למדן גדול בתורה, אבל גם איש עשייה בלתי נלאה. מתנדב במד"א, מוהל, רב. אב לשישה עם גישה מופלאה לילדים. 

בחנוכה האחרון ריכז את ילדי היישוב לפעילות חגיגית מיוחדת, עם חידון ופרסים. כל תושבי האזור הכירו את הרב שבח, העריכו אותו, אהבו אותו. ביום רביעי נטמן במקום שבו השקיע את מרצו בשנים האחרונות, חוות גלעד, והוא בן 35 בלבד.

את חוות גלעד הקים איתי זר לזכר אחיו גלעד, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון, שנרצח בפיגוע ב־2002. החווה הוקמה על אדמות שרכשה חברת "הר וגיא" בבעלות משה זר, אביהם של איתי וגלעד. מאז ועד היום, ואחרי כמה התנגשויות עם כוחות הביטחון בשל סימן השאלה סביב חוקיות המבנים, נקשר שמו של המאחז בשורת אירועים מסוכנים, לאחר שתושביו עברו התנכלויות מצד ערביי האזור. 

ביוני 2012 הציתו פורעים את ביתה של משפחת אורבך. במאי 2013 עשרות הגיעו למקום וניסו לתקוף את החווה ותושביה, אך כיתת הכוננות של היישוב הצליחה להדוף אותם ולמנוע את חדירתם למתחם המגורים, עד להגעת כוחות צה"ל. כעת נרצח הרב שבח בצומת הכניסה למאחז.

בעוד הרוצחים לא נחים על זרי הדפנה, בכל מה שקשור להכשרת המאחז המדינה גוררת רגליים. כבר עם הקמתו נשמעו הבטחות רבות של פוליטיקאים, כולל שרי ביטחון בעבר ובהווה, שהבטיחו להסדיר את חוקיות המאחז. כמה מבנים בו כבר נהרסו במהלך השנים, וזאת אף שמדובר במאחז העומד על קרקע שנרכשה טבין ותקילין בכסף מלא. 

שיא האבסורד הגיע בשריפת בית משפחת אורבך ב־2002, אירוע טרור לכל דבר שרק בנס לא גבה מחירים בנפש. לאחר האירוע התאגדו כל המשפחות ביישוב להקמת קרן מיוחדת שתממן את הוצאות המחיה ושיקום המגורים של המשפחה, שביתה נשרף כליל. 

שבועות בודדים לאחר מכן סברה המדינה שזהו בדיוק הזמן הראוי להרוס שני מבנים במקום, שאותם הגדירה לא חוקיים. התושבים רתחו: מצד אחד בקבוקי תבערה, מצד אחר המדינה עם שופלים. ההחלטה להרוס את המבנים באותו זמן היתה כה מנותקת ומקוממת, שמאות מתושבי האזור נהרו לחווה ועצרו בגופם את הפינוי. 

שיקולים מפוקפקים

במשרד הביטחון עמלו בחודשים האחרונים על הצעת חוק להפסקת מימון הטרור בידי אבו מאזן וחבורתו. הנוסחה פשוטה: כל שקל שיועבר מרמאללה לטרוריסטים ולבני משפחותיהם, יקוצץ מהתשלום שאותו מעבירה ישראל למוקטעה. לצורך כך הכין משרד הביטחון טבלה מפורטת של עלויות המחבלים על פי התעריפים השונים; מחיר נפרד לאסיר, להרוג או לפצוע. 

החוק של משרד הביטחון נועד להחליף חקיקה פרטית שאותה יזם ח"כ אלעזר שטרן, ושאותה מקדם יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אבי דיכטר. השבוע ישבו חברי הוועדה עם נציגי משרד הביטחון ושמעו מהם סקירה על הצעת החוק הממשלתית. 

דיכטר התפלץ. מתברר שבסעיף האחרון בחוק, אחרי פירוט הניכויים שהמדינה תקזז אם הזרמת הכספים למחבלים תימשך, הוכנס סעיף שלא מופיע בחוק המקורי. סעיף זה קובע כי לקבינט המדיני־ביטחוני יתאפשר להפעיל שיקול דעת אם לקצץ את הכסף או לא. מה זה הסעיף הזה, תבע דיכטר לדעת. גל כהן, מהלשכה המשפטית של משרד הביטחון, מיהר להשיב כי הצעת החוק מקנה לקבינט מידה של גמישות להחליט שהוא מעביר חלק מהסכומים, או לעכב את הניכוי, ומאפשרת לו גמישות מלאה בהתאם לשיקולים מדיניים. יכולים להיות נימוקים ביטחוניים הנוגעים למצבה של הרשות, או נימוקים מדיניים הקשורים להסדר כזה או אחר.

דיכטר לא האמין למשמע אוזניו. אבל הסעיף הזה מעקר את כל החוק, אמר, בשביל מה צריך חוק אם לקבינט יש שיקול דעת? גם עכשיו יש לו שיקול דעת. דיכטר תבע לקבל דוגמה מתי יכול הקבינט להחליט להעביר כספים לרשות בכל מקרה, אף שישראל יודעת בוודאות שהכסף זורם בין השאר לתמיכה במחבלים ובבני משפחותיהם. "למשל, מצבה הכלכלי של הרשות יכול להיות שיקול להעברת הכסף בכל מקרה", אמר כהן. 

 

נטמן במקום שבו השקיע את מרצו בשנים האחרונות, חוות גלעד. הרב רזיאל שבח ז"ל // צילום: אודי ציטיאט

 

בשלב זה הח"כ מהליכוד איבד את הסבלנות. "אם לרשות יש בור תקציבי", אמר, "זו לא יכולה להיות בעיה של מדינת ישראל! המשמעות של מה שקורה היא כזו: מחבל הוא אדם פרטי, וברגע שהוא מבצע את הפיגוע ונעצר או נהרג, הוא הופך לעובד מדינה. הוא מקבל מספר ומתחיל לקבל משכורת. לכן הסיפור הוא כל כך אבסורדי, ולכן אני אומר לכל משרדי הממשלה, הביאו בחשבון שזה המצב. כרטיס הכניסה של אותו מחבל להיות עובד מדינה - הוא לבצע פיגוע טרור. זה לא אמורפי, זה דבר מוגדר מאוד. שבעה אחוזים מהכסף שאנחנו מעבירים להם מגיע למחבלים. אנחנו לא יכולים לאפשר את זה''.

אם משרד הביטחון יתעקש להותיר את הסעיף המדובר כחלק מהחוק, הבהיר דיכטר לנוכחים בחדר, בכוונתו לקדם את החוק הפרטי של שטרן ולא את החוק הממשלתי. 

להפר אבטחה

מעטים המקרים שבהם מפרסמים עיתונאים מידע על אורח חיים יוצא דופן של פוליטיקאים או אישים אחרים, אם לא מדובר בנושא שיש בו עניין ציבורי, דוגמת שחיתות כספית או פלילים. בדיוק לשם כך יש מדורי רכילות בעולם. 

כשעולה אפשרות לפגוע בנתניהו או בבני משפחתו, הכללים האלה מופרים, כפי שראינו השבוע. אבל במקרה הזה, הניסיון לעטוף את שיח הנערים השיכורים בסימני שאלה פליליים דוגמת מתווה הגז, או בצקצוקים חמורי סבר בסוגיית המאבטחים - לא עלה יפה. כל אלה נועדו לטשטש את העובדה שפרסום הקלטת נועד, לא פחות ולא יותר, להשמיע בתפוצה רחבה איך נתניהו ג'וניור מנבל את הפה. 

לא ראוי שאדם מוכר (ומאובטח) כמו נתניהו הבן יסתובב במקומות שכאלה, ועליו לשמור על עצמו יותר מבחורים אחרים בני גילו. רוצה להתהולל ולהשתולל בכל זאת? אין בעיה, אבל יש לזה מחיר. נוסף על היותו בנו של ראש הממשלה, הוא דמות מוכרת. גם ללא המאבטח, אנשים מזהים אותו ברחוב. כן, גם במועדוני החשפנות. 

ובכל זאת, הסערה סביב האבטחה של בני משפחת נתניהו היא קשקוש אחד גדול. השאלה היחידה שצריכה להישאל פה היא אם ראש הממשלה או מי מטעמו דרש וקיבל אבטחה לילדיו, כן או לא. כל עוד לא ידוע שהתשובה חיובית, כל ניסיון לשרבב את נתניהו האב לפרשה הוא ניסיון צבוע ומוטה שאין מה לדון בו או להתייחס אליו. אם גורמי הביטחון קבעו שיאיר ואבנר מאוימים ויש להצמיד להם מאבטח 24/7, מי יכול לסתור קביעה זו? שאלת עלות המאבטח, הנהג וכל הכרוך בכך אינה רלוונטית. כשקצין הכנסת מחליט מעת לעת כי ח"כ זה או אחר צריך לזכות לליווי של מאבטח, מישהו שואל כמה זה עולה לנו? 

אם יש שאלה מטרידה באמת בסיפור הזה, זו שאלת ההדלפה. העובדה שמאבטח הקליט את האישיות שעל ביטחונה הוא מופקד היא פגיעה אנושה באמון הארגון ששלח אותו, שאגב, לא הודיע עד לרגע זה שבכוונתו לחקור את התקרית. 

המאבטחים והנהגים שומעים הכל ויודעים הכל. גם את הסודות הכמוסים ביותר, כולל סודות אישיים על המאובטח וכן סודות מדינה. חוסר האמון שיצרה ההדלפה השבוע הוא אדיר, עד כדי התפוררות הסדר הטוב והקודים הנוקשים שליוו עשרות שנים את תחום אבטחת האישים. אבל על כך איש כמעט לא דיבר השבוע. שקט, מכים בנתניהו. נא לא להפריע. 

השושואיזם הידוע של המאבטחים נשמר תמיד בחרדת קודש. כשהמאבטחים העזו להפר אותו, למשל, כי חשבו שזה יועיל למאובטח - עשו זאת בדחילו ורחימו. יועצו של שמעון פרס, יורם דורי, נזכר השבוע איך ישב עם פרס ואריק שרון במזנון הכנסת, ואז סיפר שרון את הסיפור הבא: בשנת 1984 המתיחות בין הליכוד והעבודה היתה בשיאה. המגעים שהיו באותו זמן בין יצחק שמיר ושמעון פרס לכינון ממשלת אחדות נשמרו בסודיות מוחלטת.

"נסעתי בלילה לפגישה עם פרס, שנקבעה בביתו של עזריאל ענב", סיפר שרון, "והרגשתי שהמאבטח נע בחוסר נחת על כיסאו במושב הקדמי". אחרי כמה דקות אזר המאבטח אומץ, הסתובב אלי ואמר: 'מר שרון, אני מבין שאנחנו נוסעים לביתו של ענב. אני רוצה לעדכן אותך שנאמר לי בקשר שברגע זה נכנסה לבית עוד אישיות מאובטחת. שמעון פרס. רק רציתי שתדע שאתה עלול לפגוש אותו שם'. אני לא דואג, חייכתי, הרי בדיוק בשביל זה יש לי מאבטח, לא?" 

אבל החרטוט הגדול בפרשת יאיר נתניהו הוא הקשר לכאורה למתווה הגז. 20 מיליארד דולר אבא שלי סידר לאבא שלך, אמר נתניהו הבן, ומייד קפצו מתנגדי מתווה הגז לדורותיהם. הנה, אמרו, נמצאה החתיכה האבודה בפאזל שתהפוך את הסיפור לפלילי. כל כך היו משוכנעים שמתווה הגז גרוע; רק הוכחה שתעיד כי מדובר במגה־שחיתות היתה חסרה להם, והשבוע, כך חשבו, קיבלו אותה בפתח המהדורה על מגש של כסף. 

הלהיטות שלהם להפוך את פרשת הצוללות, פרשת בזק ומתווה הגז לפרשות פליליות חדשות נגד נתניהו - אינה יודעת גבולות. ולעזאזל העובדות. אז מה אם קובי מימון לא רק שלא הרוויח 20 מיליארד דולר בעקבות אישור מתווה הגז, אלא הפסיד כסף בעטיו? את מי זה בכלל מעניין?  

קצת אירוניה לשבת

אישור חוק המרכולים השבוע סימן את תחילת השקט שאחרי הסערה. אחרי חודש אינטנסיבי ורווי לילות נטולי שינה במשכן הכנסת, אפשר להעריך שתמו ימי הטירוף. הקואליציה עוד מתכננת להעביר את חוק הלאום, את התקציב, וגם חוק הגיוס, על נפיצותו הגדולה; אבל לוח הזמנים מרווח, ואף אחד לא לוחץ עליה בתביעה לקידומם המיידי. אין איומי פרישה, ונראה שהאינטרס המשותף להימנע מבחירות מוקדמות מאחד את כולם. 

הקואליציה אמנם יציבה, אולם גם האופוזיציה הוכיחה שביכולתה להשיב מלחמה שערה. אווירת הבחירות החזקה, הרוב הדחוק בחוק המרכולים והרוח הגבית האדירה מהתקשורת הפיחו רוח במפרשיה הקרועים. היא תדלקה לא מעט הצלחות מבחינתם, וכן דחיות, מבוכות ולא מעט כאבי ראש לאלה בצד השני של המתרס. 

 

גורמי הביטחון קבעו שיש להצמיד לו מאבטח - העלות אינה רלוונטית. יאיר נתניהו // צילום: קובי גדעון/לע"מ 

 

דווקא אנשי המחנה הציוני, שהוביל את הקרב הפרלמנטרי, שילמו את המחיר הכבד ביותר על ניצחונותיהם החלקיים בכנסת. השיח הציבורי הער סביב נושאי דת ומדינה החיה את מפלגתו של יאיר לפיד על חשבונם; עובדה שלא הפריעה לאבי גבאי, ליואל חסון ולציפי לבני להמשיך לחגוג למראה הקואליציה המותשת. הם לא הסתירו את הנאתם מהכותרות הגדולות שקיבלו מכלי תקשורת רבים שתמכו במאבקם.

מחאת האופוזיציה והתקשורת כלפי מהלכי הממשלה עיקרה כל ניסיון להביא לדיון אמיתי ומעמיק בסוגיות שעמדו על הפרק, דוגמת ההמלצות, המרכולים או השמירה על מסורת ישראל. הסוציאליסטים לסוגיהם, שתמכו רק לפני כמה חודשים במאבק בעלי המרכולים נגד פתיחת עסקים בשבת, נאלמו דום לאחר שהבינו כי אמירתם עשויה לסייע לנתניהו, או לגרום להם, רחמנא ליצלן, להיות בצד של החרדים. 

דוגמאות יש למכביר, אבל הנה מקבץ מייצג מהשנים האחרונות: "העובדים נפגעים כי מכריחים אותם לעבוד בשבת. הם פשוט עבדים. זה פוגע קשות בבעלי העסקים הקטנים שמפסידים לקוחות" (שלי יחימוביץ'); "צודקות חנויות המכולת בטענה שהרשתות הגדולות פוגעות בתחרותיות ללא כל הצדקה" (מרב מיכאלי); "פתיחת חנויות בשבת היא פגיעה בזכויות העובדים ובבעלי מכולות קטנות" (דב חנין). 

השבוע הרימו שלושתם את היד בעד הפגיעה בבעלי המכולות הקטנות, שימשיכו להתחבט בדילמה הקשה: לעבוד שבעה ימים בשבוע כדי לא לאבד לקוחות לרשתות הענק, או להעז ליטול יום מנוחה שבועי ולראות את הקונים נוהרים לסופרמרקטים הגדולים ועתירי העובדים. 

קולותיהם של בעלי המרכולים הושתקו במטרה להפוך את הנושא לסוגיית דת ומדינה - או אם תרצו, החרדים נגד כל השאר. עד כדי כך, שיאיר לפיד כנראה האמין לעצמו, כשהשמיע את זעקת הנער הצעיר שפתח פיצוצייה קטנה ומעוניין להתפרנס גם בשבת. כל זאת תוך התעלמות מדהימה מהעובדה, שאותו נער היה כנראה מאלה שעתרו לבג"ץ בדרישה לסגור את המרכולים. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו