שארית התמימות

גדלתי על "עשיו שונא ליעקב מדור לדור" ועל "אין אמונה בערבים אפילו 40 שנה בקבר" - ורסיות עכשוויות לטקסטים מהמקורות היהודיים, שסבא שלי, סבא זלמן, נהג להשתמש בהן מדי פעם. אלא שסבי, שבשנות המדינה הראשונות עמד בראש עיריית ירושלים, ידע בד בבד להידבר עם המוסלמים ולתת כבוד למתיהם, שמצאו את מנוחתם האחרונה בחלקות הקבורה שבמרכז גן העצמאות, סביב בריכת ממילא. סבא דאג שכרישי הנדל"ן לא יבנו סביב אותה בריכה ביזנטית, ושטרקטורים לא יעלו על קברי המוסלמים, ואף הקיף את המקום בגדר.

לסבתא בלהה היתה גישה אחרת לחיים עם השכנים שנכפו עלינו. היא באופן כללי האמינה בבני אדם. הגנן הערבי, שהיה פוקד את גינתה אחת לכמה שבועות, היה מוזמן תמיד לכוס תה וארוחה קלה. היא הקפידה בכבודו, ומעת לעת אף הפקידה בידיו חבילת בגדים ישנים, שלא היה לה חפץ בהם. סבתה בלהה לא חדלה מנוהגה זה, גם כשירושלים הפכה אבן שואבת למפגעים ולמחבלים מתפוצצים.

פעם הלכתי ברחוב רבי עקיבא, שצמוד לאותו בית עלמין מוסלמי בגן העצמאות - זה שסבא שלי, שאמר שאין אמונה בערבים, הציל עבורם - וראיתי איש עברי מכה איש ערבי. הגנים של סבתא בלהה כנראה קפצו להם, כי במקום לשאול - למה תכה רעך? הזמנתי שוטר, שלקח פרטים מהמכה ומהמוכה, וכנראה הציל את הערבי החבול מאשפוז ממושך. הגנים הללו פעלו את פעולתם פעם נוספת כשנקלעתי לסביבת פיגוע בשוק מחנה יהודה, וראיתי את המוכרים הערבים - שרגע קודם לכן עמדו כתף אל כתף, מעל דוכני המכירה, לצד מעסיקיהם היהודים - כשהם נסים על נפשם מאימת הקריאות "מוות לערבים". יהודים נסערים דפקו בחוזקה על תריסי הברזל המוגפים, שמאחוריהם הסתתרו הערבים. ניסיתי להרגיע אחדים מהם, אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם בכך.

רגישות היתר שלי לכבוד האדם באשר הוא אדם, קהתה ככל שתכפו הפיגועים. בימי האינתיפאדה השנייה, כשליוויתי (כעיתונאי) כמעט מדי יום את ההרוגים בדרכם האחרונה, ציטטתי חשוק שפתיים את "יום יום לוויה" של אורי צבי גרינברג מתקופת המאורעות ב־1936. בלילות התקשיתי להירדם. בימים התקשיתי לומר שלום לעובדים הערבים במכולת השכונתית.

בין הדמעות

מדי פעם, כשבין הנפגעים בפיגועי הטרור היו גם ערבים, נזכרתי שגם הם, או לפחות חלקם, הם קורבנות הסכסוך. כך הרגשתי כששני אנשי חמאס רצחו במדרחוב בנחלת שבעה את מעין לוי בת ה־19 ואת זיאד מוגרבי, שישב בבית קפה ברחוב עם אשתו וילדיו. הדמעות לא הבדילו בין יהודים לערבים. אלא שחזרתי להבדיל בין הדמעות כשיום אחד הגעתי לבית החולים שערי צדק, וביקשתי, יחד עם עמיתיי העיתונאים, לראיין את המשפחות הערביות הישראליות, שהגיעו לקונן על מתיהם בפיצוץ באוטובוס אגד בצומת פת.

בפיצוץ ההוא נספו ונפצעו לא רק יהודים, אלא גם סטודנטים ערבים מהצפון שלמדו במכללת דוד ילין, והתגוררו בשכירות בבית צפפא הסמוכה. אלא שכל מאמצינו לחלץ מהמשפחות גינוי לפיגוע, בעוד גם מתיהם שלהם מוטלים לפניהם, עלו בתוהו, ושוב לא ידעתי את נפשי.

אחר כך הגיעו שנות רגיעה, וד"ר זמן חבש את פצעינו, פצעיי. מעת לעת, למרות עמדותיי הלאומיות המובהקות - הייתי משתתף ברבי־שיח שארגנו תנועות "שמאל", כדי להציג בהם את עמדות "הימין". מדי פעם הייתי משוחח במסגרות אלה עם בני פלוגתא ערבים. לפני שנים אחדות אף נטלתי חלק בקבוצה משותפת של יהודים וערבים, שהחליטה להניח בצד את המחלוקת הלאומית והדתית החריפה ולהתמקד בשיפור תנאי חייהם של הערבים במזרח ירושלים, שהופלו לאורך שנים בתחום השירותים והתשתיות.

כך היטלטלתי לי לאורך השנים וחיי האישיים והמקצועיים בין "עשיו שונא ליעקב" של סבא זלמן לבין "גם הם בני אדם" של סבתא בלהה. האינטראקציה היחסית מרובה עם ערבים, שנלוותה לכתיבה העיתונאית והמחקרית שלי, בין שהיו אלה ערביי מזרח ירושלים, ערביי ישראל או פלשתינים מהשטחים, גרמה לי להבין שלא הכל שחור ולא הכל לבן, ושהסכסוך הזה מורכב יותר משנדמה. אלא שתמיד כשחזרתי לנקודות המוצא שלו - הפרעות שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות - התברר לי ששורשיו עמוקים יותר מגבולות 67'; שלב הסכסוך הוא הסירוב של רבים מערביי הארץ הזאת להכיר בקיומנו כאן כישות יהודית ריבונית, בגבולות כלשהם.

תרפ"ט קפצה לביקור

ואז הגיע מאי 2021, ומשהו יסודי, עמוק ותשתיתי בהשקפת העולם שלי ושל רבים אחרים, קרס והתפרק לרסיסים. שנים קראתי ולמדתי ובעיקר דמיינתי את תרפ"ט, ואף פעם לא הבנתי איך ברגע אחד "התהפכו" ערביי חברון על יהודי חברון; שכנים, ידידים וחברים שחיו יחד בטוב שנים כה רבות; איך ברגע אחד קמו אנשים שגרו באותם בתים; שילדיהם שיחקו באותה חצר; שבישלו והתבדחו והתאבלו יחדיו - ורצחו את שכניהם היהודים.

במאי 2021 כבר לא היה צריך לדמיין. תרפ"ט קפצה לביקור בתשפ"א. גם בלוד ובעכו וברמלה, ובחיפה ובנגב ובגליל קמו הערבים (לא כולם) על שכניהם היהודים. חלק כיוונו את הפורעים. חלק אחר פרע בעצמו. ביום בהיר אחד, התהפכו להם מי שנחזו להיות שכנים ובני אדם, והפכו לחבורת פורעים שורפת, משחיתה, מכה ושונאת. זה קרה בבנייני המגורים המשותפים, באזורי המסחר המשותפים ובגנים הציבוריים.
השמן שהבעיר את המדורה הזאת היה עלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה".

אבל לא רק. לא רק מכוח העלילה והלהטת הרוחות הדתית, האש ליחכה ועדיין מלחכת את שולי חיינו כאן ומאיימת להטביע את הדו־קיום השברירי שמתקיים בקושי רב בין בני אברהם בכברת הארץ הזאת. הפיל שבחדר הוא העיסוק הגובר והולך של ערביי ישראל ב"שיבה" וב"נכבה" (מחרתיים יצוין יום הנכבה) - לא כעניין מורשתי, תודעתי או תיאורטי בלבד, אלא כיסוד בסיסי של החשיבה והתודעה הפלשתינית וכתקווה ממשית־מעשית.

זרמי העומק הללו, שעליהם כתבנו כאן רבות במהלך השנה שחלפה, השפיעו אף הם על שהתרחש, לעיתים כרקע ותפאורה בלבד ולעיתים כסיבה ומחולל ממשי ומרכזי. חלק מהמסיתים שמלבים את האש הזאת מגיעים לשם מהכיוון הלאומני וחלק מהכיוון הדתי, אבל אלה ואלה הולכים לאותו מקום: הרצון "לדרוך על גולגולותינו באדמות חיפה, יפו טבריה וירושלים", כפי שניסח את הדברים בבוטות רק לפני חודש טלאל נאסר, פעיל חמאס מטורקיה; להפוך שוב את כל הארץ לחזית אחת, לגרור את ערביי ישראל לעוד סיבוב של שנאה ופרעות.

בתשפ"א איבדתי את התמימות. מה שלא עשו מאות פיגועים והלוויות ומתים, עשו השכנים בלוד ובעכו, שפרעו בשכניהם בדלת ממול. לעולם כנראה לא אסלח להם על כך שאילצו אותי להפסיק להאמין להם.