כנראה לא מקרי שסימני שאלה כה רבים ומטרידים צצים להם דווקא בהקשר לחקירות ראש הממשלה. כשהמערכות פועלות כאחוזות טירוף, מתרחשות טעויות. בהקשר של נתניהו, אין תיאור מדויק יותר למתרחש מאשר טירוף מערכות. כך קורה כשכל הנוגעים בדבר חשים מוגנים, כשאחד דבוק לשני במעטפת הגנה רב־שכבתית, כשכולם מתקדמים יחד, כמו חיילים הצועדים בסך, לעבר המטרה המשותפת.
לא נשארו רבים שישאלו את השאלות הקשות. הפרקליטות, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאופוזיציה - כולן הפכו דבוקה אחת שנועדה להעלים, לטייח ולקבור את כל מה שמפריע, או עלול להפריע, להשלמת המשימה. על אחת כמה וכמה אין מי שישיב לכל אותן שאלות. למה שימסרו דין וחשבון על מעשיהם, חמורים ככל שיהיו?
אבל סימני השאלה רבים, והרשימה רק מתארכת. כבר לא מדובר רק במפקד להב 433, רוני ריטמן, ובסיפורי הבדים על תפירת תיקים. גם לא מדובר רק במפכ"ל רוני אלשיך, שהדליף מול המצלמות של אילנה דיין כי נתניהו עומד להיחקר בפרשה 3000, וחזר על הטענות שחוקרים פרטיים נשלחו לשבש את חקירת נתניהו. עכשיו, בפרשת המסרונים, זה כבר נוגע לפרקליטות ואפילו להיכל הצדק עצמו - בית המשפט. עד לרגע זה איש לא בדק מהו היקף תופעת התיאומים המקובלים בין תובעים לשופטים. זאת אף שכל בר דעת מבין כי העניין לא מסתכם בשני האומללים שנתפסו השבוע, והועלו קורבן לצורכי המשך הסתרה והעלמה.
הרי די לשמוע את טענותיהם של התובע והשופטת כדי להבין כי מה שראינו השבוע הוא רק קצה הקרחון. שניהם טוענים בגרון ניחר, ואין מי שיקשיב, שזוהי נורמה מקובלת. שזו סביבת העבודה שאליה הם מורגלים כבר שנים. שהוא לא התובע היחיד שמתאם עם שופטים, והיא לא השופטת היחידה שמתאמת עם תובעים. ומה עושה הנהלת בתי המשפט? בגיבוי שרת המשפטים איילת שקד ונשיאת העליון אסתר חיות, מורה על בדיקה שמסתיימת בתוך 24 שעות; בדיקה שתוצאותיה ידועות מראש, ואף נמסרו לתקשורת עוד בטרם התקבלו.
וזה עוד בלי לדבר על תחושת האכיפה הסלקטיבית. תחושה שדין אחד לנתניהו, ודין אחר לכל השאר: יוזמי חוק "ישראל היום", שקיבלו הטבות מ"ידיעות אחרונות" תמורת חוק שייטיב עם העיתון כלכלית, כלל לא נחקרו; יאיר לפיד אמר שהסדיר את ניגוד העניינים עם ארנון מילצ'ן, בעוד מסמך משרד המשפטים הראה אחרת; והיד עוד נטויה.
הוא לא הבעיה היחידה. עו"ד שחם־שביט // צילום: גדעון מרקוביץ'
רק כלי משחק
וכי למה להם לנהוג אחרת? יש מי שמקשה עליהם? השרים הממונים מיישרים קו וחוששים לדבר. הכנסת משותקת, כי מצד אחד האופוזיציה מגבה, ומצד אחר כל מהלך של הקואליציה נצבע מייד בצבעים פוליטיים ובהאשמות לשיבוש ההליכים כדי לשרת את ראש הממשלה. התקשורת, שהיתה אמורה להציף את השאלות הקשות ולתבוע מהרשויות תשובות, מגויסת גם היא למלאכת הקודש להפיל את נתניהו, אז מה פתאום שתפריע לרשויות לעשות את עבודתן?
הרי כבר ראינו אותם ב־2015, במערכת הבחירות הכי מוטה וחסרת בושה שהיתה כאן. עיתונאים שעטים על טרפם כמו חיות צמאות דם. בכל כמה שעות הבזיקה פרשה חדשה נגד נתניהו. כלי תקשורת שבימים כתיקונם מתחשבנים על כל שביב קרדיט וידיעות פולו־אפ למתחרים, פרגנו בבחירות 2015 גם ליריבים העסקיים הגדולים ביותר. העיקר שיוכלו לחזור ולפמפם את סיפורי נתניהו שוב ושוב. ככל שהליכוד נחלש והיה נדמה שהיעד נכבש, כך איבדו יותר ויותר בושה. עיתונאים החלו להתראיין בעצמם ולהסביר מדוע לדעתם יש להוריד את נתניהו מהשלטון מיידית, ומדוע המשך ממשלתו הוא סכנה קיומית למדינה. מיותר לציין כי סיפורים בלתי מחמיאים על ראשי האופוזיציה באותה תקופה הוחבאו והועלמו.
אבל סוף הסיפור ידוע. הליכוד קיבל 30 מנדטים בבחירות, ונתניהו נשאר ראש הממשלה, כי הציבור לא קונה את הבלופים שמנסים להלעיט אותו מבוקר עד לילה. זה המצב גם כעת. הציבור שוב חש שעובדים עליו. שהמערכות שוב מגויסות, אבל הפעם לא רק התקשורת אלא גם כל השאר. כל מי שנחשד בשמאלנות אבל נהנה מפרסטיז' מקצועי ונטול פניות, כמו הפרקליטות, בית המשפט ומערכת אכיפת החוק בכללותה - מתחיל לאבד את הקרדיט וממילא גם את האמון. להסתערות ההמונית שהם מנהלים עכשיו יש מחיר. לכאורה אין להם סיבה ממשית לחשוש - הרי במשך שנים רבות דאגו אותן מערכות לוודא שאיש לא יצמיח גורמים שישגיחו ויפקחו על עבודתם. החוקרים, הפרקליטים והשופטים הם היום האנשים החזקים ביותר במדינה - אלה שיכריעו את גורל ראש הממשלה, ואיתו גם את גורל כל ממשלתו ולמעשה גם את זה של כל הכנסת הנבחרת - אבל עליהם מוצב הפיקוח המועט ביותר.
אלא שלאט־לאט הציבור מתנתק מהם. מחנה גדל והולך מסתובב עם תחושה קשה של ניסיון הפיכה. שמישהו מנסה להרוס את הדמוקרטיה, ועוד בשם הדמוקרטיה.
נכון שלהליכים פליליים אין צורך בהסכמה של רוב. אבל האמון במערכות אלה הוא קריטי, לא רק מבחינת האזרחים הנתונים לחסדיהן, אלא גם מבחינת העומדים בראשן. גם בלי לערוך סקר דעת קהל בנושא, קל להעריך שלבבותיהם של רבים מאוד נחמצו השבוע כשהוחלט על הארכת מעצר נוספת לניר חפץ ולשאול אלוביץ'. בעבר טענות של חשודים נגד תנאי מעצרם, ותלונותיהם על הארכות מעצר שרירותיות, היו נענות לרוב במשיכת כתף ובחוסר אכפתיות. השבוע רבים ייחלו לשחרור. כן, בגלל המסרונים. בגלל החשש שהמערכת כה מנוונת במקרה הטוב, ומגויסת להפלת נתניהו במקרה הרע, זעקתם של העצירים נשמעה פתאום אחרת. אצל לא מעטים קינן השבוע החשש כי כלל לא מדובר בעבריינים, אלא בכלים במשחק הפוליטי־פלילי שמנהלת הפרקליטות במסגרת ניסיון ההפיכה השלטונית.
לטענת חפץ ואלוביץ', בחקירותיהם הארוכות מנסים החוקרים לשבור את רוחם ולגרום להם לשנות גרסה. ונגיד שתוכנית החוקרים תצלח, ואחד מהם יישבר; איזה ערך יהיה לעדות החדשה שימסור? ממש כפי שלא ברור איזה ערך יש לגרסה החדשה שמוסר בימים אלה מומו פילבר, שכבר חצה את הקווים.
הבעיה מתחילה בפופוליזם, במלחמות האנטי־חרדיות ובהחלטות התמוהות של בג"ץ. גיוס חרדים // צילום: קוקו
שקט זמני בלבד
הסערה הפוליטית סביב חוק הגיוס נמנעה השבוע ברגע האחרון, אבל לא לאורך זמן. החרדים אמנם הורידו את הדרישה להצביע על חוק הגיוס שניסחו כבר ביום רביעי האחרון, אולם לראשונה כרכו זאת באישור תקציב המדינה. אם אין חוק גיוס, הודיעו, אין תקציב. זה עבד. אחרי התעלמות של שבועיים, עוד באותו יום זומנו ראשי המפלגות לפגישה עם ראש הממשלה כדי לדון בעניין.
רבים מאמינים שהסערה האחרונה נובעת ממשבר ההנהגה האמיתי הנוצר בציבור החרדי עם פטירת הרבנים ראשי המחנה. ההערכה היא שהמצב רק יחריף וילך. כפי שבש"ס עבר מוקד הכוח מהשדרה הרבנית להנהגה הפוליטית עם פטירת הרב עובדיה יוסף ז"ל, כך יתרחש גם בציבור הליטאי, שאיבד את הרב שטיינמן, וגם בציבור החסידי עם החרפת מאבקי הכוח בתוך חסידות גור, היא החסידות הדומיננטית מכולן. כשהכוח עובר לפוליטיקאים, הדברים נראים בדיוק כמו שנראו השבוע.
מישהו הכניס לראש של הח"כים החרדים כי אחרי שהתקציב יאושר, לא רק שכבר לא יזדקקו להם ושיהיה קשה לגבש רוב לחוק הגיוס, אלא שמשה כחלון כבר החליט לפרוש מהממשלה ולהוביל את המערכת לבחירות על רקע חקירות נתניהו, וכרגע הוא רק ממתין לאישור התקציב על מנת להוציא אותה לפועל. זאת כדי להגיע לבחירות כשבידו הישג אישור התקציב ביד. אם זה יקרה, ובהינתן שחוק הגיוס החדש חייב לעבור עד ספטמבר - המועד שקבע בג"ץ - יישארו החרדים ללא חוק, ועם צווי גיוס המוניים לכלל בחורי הישיבה בכל הארץ.
מקורבי כחלון הכחישו בתוקף שיש תוכנית כזו. כחלון, לדבריהם, חוזר ואומר שלדעתו הבחירות צריכות להיערך רק ב־2019, והוא ימשיך להגיד זאת גם אחרי אישור התקציב. ספק רב אם החרדים יכולים לבנות על זה.
על הצעת חוק שמנסח כעת משרד הביטחון היו יכולים לסמוך, אם על כיסא השר היה יושב אדם שאינו אביגדור ליברמן. הרי עמדתו האמיתית של הצבא ידועה. הוא לא באמת צריך את כל החרדים, ואת המיעוט שבו הוא מעוניין - לח"כים החרדים אין בעיה לתת. הבעיה מתחילה בפופוליזם, במלחמות האנטי־חרדיות ובהחלטות התמוהות של בג"ץ על עקרון השוויון. תמוהות, כי שוויון פירושו לגייס גם אזרחים ערבים, ולזה בג"ץ לא התייחס. עד כה הוכיח ליברמן שבמאבקי הכוח שלו מול לפיד על הקול הרוסי אפשר להגיע עד לחנויות לממכר חזיר במהלך השבת; אז מה פתאום שיסמכו על מתווה משרד הביטחון, כשאותו ליברמן הוא שנותן הנחיות מלמעלה?
ח"כ גילאון והיו"ר הפורשת גלאון. חילופי דורות במרצ // צילום: יוסי זליגר
המשך קמפיין הגעוואלד?
לא ברור איך תשורטט מפת המפלגות בכנסת הבאה, אולם כבר עכשיו ברור שמפלגת מרצ לא תיראה כפי שהיא נראית כעת. אנשי הגווארדיה הוותיקה, זהבה גלאון ואילן גילאון, פרשו מהמרוץ לראשות המפלגה, והותירו את הקרב לצעירים שיחדשו את פניה.
השם החם ביותר עם פרישתם של השניים הוא תמר זנדברג. כנראה היתה מובילה גם אם היו נשארים, אבל החלטתם לא להתמודד הותירה לה את קדמת הבמה.
חילופי דורות במפלגות הם דבר טבעי, אבל נראה כי במקרה של מרצ השינוי עומד להיות מהקצה לקצה. מאיחוד המפלגות של רצ, מפ"ם ושינוי, שלצד ליברליזם ושמאל מדיני עמוק היו נטועות עמוק בציונות ובעבודת הארץ, הפעם קהל היעד הופך שונה לגמרי. לצד הגרעין הקשה, עשויה מרצ לפנות מעכשיו גם לגורמי הקיצון, לאנרכיסטים, לירוקים, למפגיני בילעין ולהזויי שוברים שתיקה. יש הרבה מאוכזבי אבי גבאי ויאיר לפיד במחנה השמאל, והאתגר של המנהיגה החדשה יהיה לאסוף אליה את כולם.
אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בקרב ראש בראש על ההנהגה, אם יהיה כזה, כפי שהיה בבחירות 2015 ולפני כן ב־2009, הרי מצביעי השמאל שוב ייאלצו לנטוש את מפלגת החלומות על מנת להתגייס לקרב המנדטים נגד הליכוד. כך שגם זנדברג עלולה למצוא את עצמה בסופו של דבר, ממש כמו גלאון לפניה, מנהלת קמפיין געוואלד.
בלי קשר ליכולתם להנהיג ולדעותיהם הפוליטיות, גלאון וגילאון התאפיינו בכנות וביושרה כמעט נדירים בנוף של הכנסת. גם בימים שבהם פוליטיקאים מחליפים דעות כגרביים, נותרו גלאון וגילאון איתנים בעמדותיהם ולא שינו אותן בשל מצב רוח זה או אחר. אפשר לא להסכים איתם, ואפילו לחשוב שמימוש רעיונותיהם יזיק למדינת ישראל; אבל צריך לדעת להעריך את מי שיודעים לעמוד על דעתם ולבטא בקול את אמונתם. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו