המהומה התורנית פרצה השבוע סביב פתיחת קורס מפקדי טנקים גם לנשים. ארבע חיילות שהשתתפו בשנה שעברה בפיילוט שבמסגרתו גויסו 14 נשים לשריון (אחת נשרה בינתיים) יתחילו החודש לראשונה את הקורס, מתוך כוונה שיחזרו בהמשך ליחידה שלהן על מנת לפקד על טנקים שהצוותים שלהם מורכבים מחיילות.
זה הספיק כדי להסעיר חלקים בעולם התורני. שוב נשמעו האזהרות הקבועות על כך שהמהלך יגרום לבנים דתיים - בני ישיבות ותלמידי ישיבות ההסדר - שלא להתנדב לקורס. בדיקה זריזה אצל מפקדי החטיבות הסדירות העלתה שעד כה לא נרשם אפילו סרבן אחד מסיבות של עירוב נשים־גברים; יש חיילים דתיים שמתלבטים אם לצאת לקורס, אבל זה קיים תמיד - בלי קשר לענייני דת ומגדר.
חיילות מדריכות כבר עשרות שנים את כלל המקצועות בשריון (וגם בתותחנים, בהנדסה ובחי"ר), וזה לא מפריע לאיש. גם המהלך הנוכחי נעשה תוך הפרדה מלאה: ארבע החיילות יהיו צוות שלם, נפרד. יתר הטנקים יאוישו בידי גברים. לא יהיה מצב שבאותו הטנק יהיו חיילים וחיילות. הנתונים האלה ידועים לכולם; זה לא הרגיע את הרוחות.
בצה"ל סבורים שמדובר בחלק ממאבק גדול יותר על תפיסות ועל כוח, שהצבא הוא רק כלי בו. מתנגדי המהלכים האלה בטוחים שהצבא, בהנהגת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, מוביל אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שמבקשת לנתץ מוסכמות בנות עשרות שנים. הרמטכ"ל נאלץ להזכיר בתגובה שהוא גדל בבית מסורתי, ואחותו מתגוררת בהתנחלות. ספק אם זה הצליח לשכנע מישהו.
אתגר היחידות המתמרנות
מוזר בכלל שדיון כזה מתקיים ב־2018, ועוד בשבוע שבו העולם מציין את יום האישה הבינלאומי. לצה"ל אין על מה להתנצל או להצטדק: הוא עושה את מה שנכון, שוויוני וחוקי. ועדת אגרנט קבעה כבר לפני 45 שנה שצה"ל לא עשה מספיק לשלב נשים; בג"ץ אליס מילר כפה עליו לפני 23 שנים לפתוח תפקידים לנשים; והמציאות חייבה אותו למצוא פתרונות לבעיות קיימות.
האתגר העיקרי של צה"ל כיום הוא לשמור על שקט בגבולות ולהתכונן למלחמה. בעבר היתה התנגשות בין השניים: חיילים קרביים ביצעו רוב הזמן פעילות מבצעית בגבולות, ולכן התאמנו פחות.
הקמת הגדודים המעורבים - הראשון בהם, "קרקל", עוד בתקופתו של שאול מופז כרמטכ"ל - משחררת את היחידות המתמרנות להתאמן יותר. חטיבות הנח"ל וגבעתי הן הראשונות שהחלו כעת במודל החדש של 17X17: כלומר 17 שבועות אימון על כל 17 שבועות של תעסוקה מבצעית, כמו שהיה נהוג בעבר הרחוק.
בצה"ל יש כיום ארבעה גדודים מעורבים של חי"ר קל, ששניים מהם - "אריות הירדן" ו"לביא הבקעה" - הוקמו בתקופתו של איזנקוט. בנוסף יש ארבעה גדודים של פיקוד העורף שנמצאים רוב השנה בפעילות מבצעית, וגם בהם יש כ־50 אחוז חיילות.
ב־2017 התגייסו לצה"ל כמעט 2,500 לוחמות. יחד עם חיילות ותיקות יותר, יש כיום כ־5,000 נשים שמשרתות בתפקידים קרביים בצבא. בפיקוד העורף יש מפקדת מחוז בדרגת אלוף־משנה; בחיל האוויר יש מפקדת טייסת תעופה, ואישה נוספת שמשתתפת כיום בקורס מפקדי טייסות; קצינת המודיעין של חטיבת חברון, הגזרה הסוערת ביותר ביו"ש, היא אישה; בספינות החדשות של חיל הים, סער 6, יהיו לוחמות.
יותר מ־90 אחוז מהתפקידים בצבא פתוחים בפני נשים. רק היחידות המתמרנות סגורות בפניהן קטגורית - החי"ר והשריון (למעט כמה טנקים שמבצעים הגנת גבולות בדרום הארץ).
זה לא נובע מכך שנשים לא כשירות להיות לוחמות או מחשש שהן ייהרגו או ייפלו בשבי. צה"ל סבור שאין בכך צורך מבצעי: הצבא מסתדר היטב עם החיילים שיש לו, בין היתר משום ששילוב חיילות ביחידות "רכות" יותר מאפשר לשלוח חיילים ליחידות קרביות יותר.
הייתכן כי האפליה היא לא לרעתן אלא דווקא לטובתן? לוחמות צה"ל
שוויון עד הסוף
הפתיחות הזאת בצה"ל צריכה לעורר שאלות דווקא מהכיוון ההפוך. אם רוב התפקידים פתוחים לנשים, ואם המוטיבציה שלהן כל כך גבוהה להגיע לתפקידי לחימה, האם ייתכן שהאפליה היא לא לרעתן אלא דווקא לטובתן? למה הצבא יכול להכריח חייל להיות קרבי גם אם הוא לא רוצה, ולחיילת יש זכות בחירה, ובהסתכלות רחבה יותר - למה חיילות משרתות פחות זמן מחיילים?
אם שוויון, אז עד הסוף. סביר שצה"ל גם ילך בכיוון הזה במחצית הראשונה של העשור הבא, כאשר מחזורי הגיוס יגדלו ולא יהיה צורך בכל בני ה־18. השירות אז יהיה דיפרנציאלי, על פי התפקיד והיחידה, והתגמול ייעשה בהתאם. החיילים והחיילות ייבחרו רק על פי התאמתם לצורכי הצבא, ולא על פי מגדר. תהליך רב־שנים זה גם יביא יותר נשים לתפקידי פיקוד וניהול בכירים, ויצמצם את פערי השכר בינן לבין הגברים.
בהיבט הזה, צה"ל לא יכול להתנהל לבדו. הוא חלק ממשק רחב יותר, שהשפעתו עליו גדולה אבל לא מוחלטת. צה"ל בהחלט יכול לשנות את החיים לצעיר או צעירה שמגיעים אליו, ולפתוח בפניהם הזדמנויות; לדוגמה, המאמץ של חיל האוויר לשלב נשים בתפקידים טכניים (כולל התאמה של מכשור מכני שיאפשר להן לעשות זאת) פותח בפניהן אופקים גם באזרחות.
מנגד, הצבא מקבל את הצעירים האלה כשהם כבר חצי אפויים. סריקה מהירה של היחידות בעולמות הסייבר והטכנולוגיה - הלהיט של השנים האחרונות - מלמדת שמספר הנשים בהן מזערי. הסיבה: הרבה פחות בנות מבנים עושות בגרות מורחבת במחשבים, מתמטיקה ופיזיקה.
כתוצאה מכך הן מתקשות במבחני המיון, ורק מעטות מתקבלות. זה גורם לא רק לפער בשירות הצבאי, אלא גם במישור הלאומי הרחב: יותר גברים יעבדו בהיי־טק, יעשו אקזיטים, יהיו מיליונרים. פערים חברתיים, כלכליים ומגדריים יונצחו לשנים רבות.
הפתרון הוא במאמץ לאומי. עיקרו חייב להיות בהסכמה שכולם שווים (גם אם הם שונים), ולכן כולם צריכים לשרת את המדינה: בצבא או בשירות לאומי. צה"ל ייקח את מי שהוא צריך, היתר ישרתו במקומות אחרים - משטרה, מכבי אש או בתי חולים ומערכת החינוך.
ישראל 2018 רחוקה מכך. רבים בה עדיין מאמינים שמקומה של האישה בבית־פנימה. זה המקור לזעמם על התהליך השקט שעובר צה"ל. הוויכוח שלהם הוא לא עם הרמטכ"ל אלא עם הקידמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו