גשר על מים סוערים

כשגלגלי מטוסו של ראש הממשלה עזבו את מסלול ההמראה בתחילת השבוע שעבר עם צאתו לוושינגטון, היה נתניהו משוכנע כי תהיה זו הפעם האחרונה שבה הוא עושה את המסלול הזה בקדנציה הנוכחית. הוא חשב שזה גמור. שהסיטואציה שאליה הגיעה הקואליציה בלתי פתירה. בעוד כולם בארץ האשימו אותו ברצון להקדים את הבחירות, האשים הוא את כל השאר.

הסיעות החרדיות שדורשות פתאום העברת חוק גיוס בלי שום התראה מוקדמת, ליברמן שמתעקש לפרוש אם זה יקרה, כחלון שלא מוכן לתמוך בלי ליברמן, וכולם יחד שטוענים שנתניהו תיאם את העניין מראש, ושהקדמת הבחירות היא כבר עובדה מוגמרת.

מתברר שלא כך. בניגוד לשמועות ולהערכות שנתניהו כבר החליט לפזר את הכנסת לאחר שהגיע למסקנה כי העיתוי הנוכחי הוא המתאים לו ביותר, בשל החקירות, הסקרים ובגלל שמפה המצב יכול רק להידרדר, רה"מ אמנם השלים עם מצב שבו יהיו בחירות מקדימות בגלל השותפות, אבל לא היה מעוניין בכך מלכתחילה ובוודאי לא דחף לשם. לכן הפרשנויות, כולל אלה שנשמעו מפי שרים בכירים בליכוד וראשי מפלגות בקואליציה לגבי כוונותיו של נתניהו, היו מבולבלות.

בשבוע שעבר טענו שכל המהלך מתואם עם יעקב ליצמן. שדרישתו להעביר את חוק הגיוס בשלוש קריאות לפני התקציב נעשתה לבקשת ראש הממשלה כדי שיוכל לפוצץ את העסק. בהמשך טענו כלפי נתניהו שהוא מתואם עם אביגדור ליברמן לאחר שזה התעקש לפרוש מהממשלה אם יעבור החוק. בסוף התברר שנתניהו לא היה מתואם לא עם זה ולא עם זה, בקושי היה מתואם עם עצמו.

כי האמת היא שנתניהו התלבט. ובהתלבטות שלו גם שיתף חלק מאנשיו. בכל השבוע שבו שהה בארה"ב נעה המטוטלת אצלו בין בחירות ליציבות. באופן אמיתי, ראש הממשלה לא רצה בחירות. היו רבים שחשבו שמבחינת לו"ז החקירות, העיתוי הנוכחי הוא המתאים ביותר לנתניהו להליכה לבחירות וקבלת אמון מחודש מהעם, אולם הוא עצמו חשב אחרת.

מבחינתו, החקירות לא משפיעות כלל על העניין הפוליטי. השותפים יושבים לבטח למרות שהן מתנהלות ברקע. כולם הבהירו כי לפחות עד הגשת כתב אישום, אין להם כוונה לעזוב. לכן אין לו כוונה לתת את ראשו מוקדם מהמתוכנן לגורמי האכיפה, לשמאל, לתקשורת ולכל חורשי רעתו.

המצב הנפשי שבו מצוי נתניהו הוא של זיכוי מוחלט. שהוא לא עשה כלום. כי אין כלום ולכן לא יהיה כלום. זו לא סתם סיסמה, אלא עבורו זו אמת מוחלטת. הוא משוכנע בשכנוע פנימי עמוק שהיועץ המשפטי לממשלה יסגור הכל. למרות ההדלפות מהחקירות, תיאורי השחיתות האיומים, הפרשנים מצקצקי השפתיים וחמורי הסבר, הכל בסוף יתברר כעורבא פרח ושטויות במיץ עגבניות, ה־כ־ל. ולכן הוא לא הולך לשום מקום.

אבל בסביבתו חשבו כמה שצריך לשנות כיוון. שהקשיים הפוליטיים המזדמנים הם דווקא הזדמנות לאתחל הכל מחדש. הם לא משוכנעים כמו נתניהו שלא יהיה כלום. אם כבר אז ההפך הוא נכון: שהפור נפל. שכתב אישום כלשהו - יוגש. שאם לא שוחד אז הפרת אמונים. אם לא הפרת אמונים אז מרמה. שאפילו אם נתניהו צדיק תמים - היועמ"ש לא יעמוד בלחץ הציבורי, ומכל שלל האישומים שפיזרה המשטרה לפחות אחד מהם יפגע. לכן בחירות מבחינתם היו מהלך נכון ורצוי. נכון שיש פה סיכון מסוים, אבל זהו סיכון מחושב יחסית עם פוטנציאל הצלחה רב. 

 

הקו האדום

ויש עניין נוסף שגרם לספינת הקואליציה להיטלטל בעצמה לכל הכיוונים. חוסר האמון של השותפים בראש הממשלה. למרות השיחות האישיות עם ראשי המפלגות, שבהן הבהיר באופן חד־משמעי כי אינו מעוניין בבחירות, ובוודאי לא תיאם שום משבר עם אף אחד, כמה מהם התקשו להאמין. רצו להאמין - כי אף אחד מהם באמת לא רצה בחירות - אבל התקשו.

חלקם היו משוכנעים שנתניהו מסובב אותם על האצבע. האמת היא שהם חוששים מנתניהו. מכך שהאשף הפוליטי המבריק ביותר באזור, שמסוגל לחשוב שלושה־ארבעה צעדים קדימה לפניהם, עושה זאת שוב. לכן כמעט עד הרגע האחרון לא התכנסו כולם לפתרון. אף אחד לא רוצה לצאת פראייר אם יש בחירות קרובות. 

פוליטיקאים זונחים את אמונותיהם ומשילים מעצמם כל גרם אידיאולוגיה כשזה נוגע להמשך הישרדותם, אולם יש קו אדום אחד שעליו שומרים מכל משמר: שזה לא סמוך למערכת בחירות. או אז הם עולים על בריקדות כדי לשמור בחירוף נפש על מצעם.

למרות שכל המהלך בסופו של דבר הסתיים בניצחונו של ראש הממשלה, אין זה ניצחון מושלם. הבעיה נפתרה אבל לא הרמטית כפי שרצה. נתניהו עוד זוכר איך הסתיימה הפרשה העגומה של צירוף שאול מופז לממשלה. 

כשמופז נכנס, דקות לפני ההצבעה על פיזור הכנסת, חוק הגיוס היה נושא חם. כולם היו בטוחים שהוא ורה"מ כבר סגרו מתווה. יהיה בסדר, אמרו שניהם. אבל כלום לא היה סגור, ומופז יצא מהממשלה באותה מהירות שבה נכנס. למעשה נתניהו נמצא עכשיו באותו מצב עם ליברמן. כלום לא סגור. אם קיווה לסיים את המשבר הזה עם הבטחה לבחירות לא לפני 2019, הרי חוק הגיוס יעמוד שוב לרועץ בין מרכיבי הקואליציה במושב הקיץ. מי יודע איך הפעם זה יסתיים.

 

סוס טרויאני ושמו ליברמן

אדריכל ההסכם עם ראשי מפלגות הקואליציה, השר יריב לוין, הצליח לכנס את כולם למתווה משותף, וכל זה ממיטת חוליו. כלומר המיטה היא המקום שהיה אמור להיות בו, תחת זאת נאלץ לנסוע לירושלים הלוך ושוב כמו מטורף כשהוא גונח וסובל.

לוין לא היה להוט להסכם כמו נתניהו. בחירות מוקדמות הן אופציה שהוא לא שלל כשיצא לדרך. יותר מבחירות חשש לוין מזינוק במנדטים ליאיר לפיד בעקבות פירוק הממשלה סביב נושא דת ומדינה. הוא גם לא היה שותף להערכות כי אין רוב לבחירות ביוני. בסופו של דבר, אמר השבוע, האופוזיציה היתה חייבת להצביע בעד הקדמת הבחירות גם אם אינה מעוניינת בכך.

אבל מהר מאוד הבין, בניגוד לאחרים, שזה לא הכיוון של נתניהו, שמעוניין להמשיך. בזמן שכולם טענו ופירשנו שראש הממשלה מוביל לבחירות, לוין ידע אחרת ופעל בכל כוחו לעצור אותם. זאב אלקין, שהיה בסוד העניינים, שהה בחו"ל בזמן המשבר, אולם גם הוא שימש כתובת להתייעצויות מצד נתניהו. ראש הסגל יואב הורוביץ ויו"ר הקואליציה ח"כ דוד אמסלם התרוצצו בלי הרף בין ראשי המפלגות לסגור את הקצוות.

ליברמן רשם לעצמו נקודת זכות גדולה כשלמעשה לא נכנע ולא זז מכל מה שאמר עם פרוץ המשבר. הוא עמד במילתו וגרם לכולם ליישר קו עם עמדתו. אבל כלל לא בטוח שהתעקשותו בנושא הזה היתה מוצדקת. זו עשויה להתברר כהתעקשות אחת יותר מדי. 

גם כך נחשב ליברמן לנטע זר בימין. הוא אמנם מדבר ימנית, אבל בתחומים מסוימים, סנטימנט הימין נעדר ממנו לחלוטין. איש ימין לא היה מעמיד ממשלת ימין בסיכון בתחילת הקדנציה כשאפשר לנתניהו לצאת לדרך עם קואליציה של 61 ח"כים בלבד. גם לא היה ממהר לשווק תוכנית להעברת שטחים מישראל לידי הערבים.

מה שעשה השבוע הרחיק אותו מהמחנה שאליו הוא משתייך. קיבע את ההערכות כי ליברמן עושה קודם כל מה שטוב לליברמן. כך הצטרף לממשלת אולמרט בלי סיבה ועיכב את הבחירות שהיו מבטיחות הקמת ממשלת ימין כבר ב־2007. לא בכדי כינה אותו השבוע גורם בבית היהודי "סוס טרויאני בממשלת הימין". 

בניגוד אליו, הסיעות החרדיות דווקא הפגינו פרגמטיות מפתיעה, עם קו הולך ומקצין וכשעל הפרק הנושא הבוער ביותר במגזר: עניין הגיוס, אותו נושא שהחריף את המחלוקת בפלג ביהדות החרדית הליטאית והוציא המונים לרחובות, אותו נושא שכונה בבחירות הקודמות "גזרת שמד" ללומדי התורה, דווקא לגביו הסכימו החרדים להתפשר היכן שלא הסכימו בנושא המרכולים ועבודות הרכבת. המוסכמה כאילו התקשורת החרדית העצמאית, שנוהגת לתקוף את נבחרי הציבור על פשרנותם, כשלה הפעם, כשחברי הכנסת עמדו כולם על שלהם ועל זכותם להפגין גמישות. 

גם משה כחלון, שתחילה עמד על הרגליים האחוריות בניסיון להכריח את ליברמן ליישר קו עם הקואליציה, הבין שנכנס למאבק שולי ולפינה שהוא לא חייב להיות בה. יש לו תקציב על הראש. תקציב טוב שהוא מאמין בו בכל ליבו. תקציב שיהיה כרטיס הביקור שלו מכאן ועד הבחירות הבאות - אז למה לו לסכן את כל זה עבור גחמה של הגחמן הידוע. כבר בתחילת השבוע הבהיר כחלון לנתניהו וליריב לוין שאם יהיה הסכם הוא בפנים.

 

ניסה להפגין שרירים. אבי גבאי // צילום: אורן בן חקון

 

לקראת "טבח המוני" 

ביום ראשון, שסומן כיום הגורלי ביותר במערכת הפוליטית, נפתלי בנט כבר היה משוכנע שזהו זה. נתניהו מוביל לבחירות ולא יעזור כלום. ההתכתשות עם מירי רגב לא באה סתם. בבחירות שבאות על רקע חקירות נתניהו, בנט חייב לייצר אג'נדה. למלא את סדר היום גם בדברים אחרים כי אחרת שתיית המנדטים שהחלה ב־2015 תתברר כקדימון לגבי הבחירות הבאות.

לכן בנט מציג את אנשי הליכוד, ובפרט את רגב הנחשבת למקורבת מאוד לנתניהו, ככאלה שאינם כליל השלמות לגבי ארץ ישראל והמחנה הלאומי. לכן הוא האיץ את המו"מ בינו לבין האיחוד הלאומי על ריצה משותפת - נושא שזנח כמעט לגמרי בשנים האחרונות. 

לבנט ושקד היה תפקיד מכריע בגיבוש ההסכם עם השותפים הקואליציוניים במשבר הנוכחי. בבית היהודי ידעו שבחירות הן סיכון מיותר. אם לוין היה האדריכל שהצליח לסגור עניין עם ליברמן, הרי את כל השאר - ובמיוחד את החרדים - הביאו בנט ושקד. 

עגום היה לראות את התנהלות האופוזיציה. זה לא רק חוסר הרלוונטיות. זה לא רק חוסר היכולת. הרי המקום שבו הממשלה נקלעת למשבר הגדול ביותר בתולדותיה צריכה להיות שעתה היפה של האופוזיציה. להסתער על המטרה ולפרק את הקואליציה חתיכה אחרי חתיכה. במובן הזה היה זה כישלון מהדהד. אבל עדיין לא פה התגלתה עיקר הבעיה. העניין המרכזי, שנחשף השבוע לעין כל, הוא הבעתה מפני הפנייה לעם וקבלת את אמונו. 

אם הדבר היה תלוי באבי גבאי וחבריו, היו משאירים את המצב הנוכחי זמן רב ככל האפשר. עדיף להיות מועמד לראשות הממשלה על הנייר מאשר להיות בפועל מועמד להדחה מראשות המפלגה אחרי הפסד בבחירות. 

חברי העבודה התרוצצו השבוע בכנסת כאחוזי תזזית. בסקרים מצבם מעולם לא היה גרוע יותר. אפילו 13 המנדטים של אהוד ברק ו־15 המנדטים של שלי יחימוביץ' נראים היום כמו חלומות באספמיה. חברי הכנסת מתייחסים לפריימריז הקרובים לקביעת הרכבת הרשימה לכנסת כ"טבח המוני". ואם לא די בזה, בתוך העשירייה הריאלית (בשלב הזה, זה עוד יכול לרדת) יכול גבאי לשריין את ציפי לבני ואף שניים נוספים לבחירתו בהתאם לשינוי החוקה שהוביל עם כניסתו לתפקיד. 

לכן, כשניסה גבאי להפגין שרירים ולהודיע שמפלגתו תהיה מוכנה לתאריך המוקדם ככל האפשר לקיום בחירות, מיהרו בוז'י הרצוג, ציפי לבני ושלי יחימוביץ' לשפוך מים קרים על ראשו ולהזהירו שלא יקפוץ בראש. כפי שהנחת העבודה של נתניהו היא שלא יהיה כלום - כך ההנחה שלהם היא שיהיה הכל, כלומר כתב אישום חמור שיאלץ אותו לרדת מהבמה. במקרה כזה הכל ייפתח מחדש. לכן הם מעדיפים בחירות אחרי הגשת כתב האישום ולא לפניה. לזכותו של גבאי ייאמר שהבין מהר את המסר. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו