הדבר המקומם ביותר בתבוסה הדיפלומטית־פוליטית שנחלה ישראל השבוע עם ביטול ביקורה של נבחרת ארגנטינה בישראל, הוא שזו היתה מלחמה לא נחוצה על עניין שכבר ישראל ניצחה בו מזמן. כי כשארה"ב העבירה את השגרירות שלה לירושלים, זה אירע על רקע העובדה שרוב מדינות העולם מחזיקות את השגרירויות שלהן בתל אביב. בכדורגל ובספורט זה כלל לא המצב.
ישראל לא רק מארחת משחקים בינלאומיים בירושלים ולא רק מקיימת חלק גדול ממשחקי הבית שלה בבירה: אפילו התאחדות הכדורגל האירופית כבר בחרה לקיים גמר בינלאומי חשוב בירושלים - משחק גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות בשנת 2013. זה קרה לא בדוחק, אלא בהצבעה שבה גברו ישראל וירושלים על צ'כיה ואנגליה ובולגריה, שביקשו אף הן לארח את האירוע. נכון - כדורגלן מוסלמי אחד או שניים מלמלו משהו על כך שלא ישחקו; אלא שהם הושתקו על ידי רשויות הכדורגל בארצם. זה לא המקום ולא הדיון.
התפיסה שלפיה אירוח משחק כדורגל מחוץ לעיר הבירה הוא סוג של בעיה, מנותקת מכל ידיעה על מהות הכדורגל. רוב מדינות אירופה - כולל גרמניה, איטליה וספרד - משחקות את משחקי הבית שלהן בערים שונות, ולרוב לא בעיר הבירה. ישראל, מבחירתה, מארחת את משחקיה הרשמיים בכמה ערים. את איטליה אירחנו בחיפה, את בלגיה בירושלים. אנחנו לא שואלים איש - ואיש לא שואל אותנו.
יתרה מזאת, לו המשחק מול נבחרת ארגנטינה היה נערך בחיפה, התועלת התדמיתית־הסברתית היתה מושגת. תתפלאו, התקשורת העולמית לא היתה מתעניינת במצב שכזה במשחק עצמו. ישראל, לדאבוננו, היא נבחרת חלשה מדי כדורגלנית כדי שמשחק שלה יתפוס חצי כותרת. אבל צילומים של כוכבי ארגנטינה, שברובם הם אנשים קתולים־דתיים, מסיירים בירושלים ובמקומות קדושים אחרים - היו יוצאים לתקשורת בעולם.
מי שבכל זאת היה מנסה לעורר מהומות על קיום המשחק בחיפה, היה מגלה נבחרת ישראלית שמשקפת את הדמוקרטיה והשוויוניות של המשחק במדינה: כמה כדורגלנים בני מיעוטים, ובהם הקפטן ביברס נאתכו, נועדו לייצג את ישראל באותו משחק מבוטל במוצאי שבת.
זיכרונות מאסיה 1976
הכדורגל הישראלי, והספורט הישראלי, עמדו במצב שבו הדיפלומטיה הישראלית הכללית יכלה רק לחלום עליו, עד תחילת השבוע שעבר: הכרה ונורמליזציה מוחלטת. אלא שמישהו החליט לנצל את המשחק וליזום יצירת דיון בינלאומי. האקט גרר את ארגנטינה - נבחרת עולמית מפורסמת - ערב מונדיאל למסע יחצנות.
המסע הזה לא היה למען תדמיתה של ירושלים, ואף לא למען מעמדו הדיפלומטי של הכדורגל הישראלי. אלו היו במצב מושלם עד השבוע. המסע היה למען פוליטיקה אישית. בשולי הדברים, כמה ימים לפני המשחק צצו סיפורים על אי־סדרים בחלוקת הכרטיסים. שחיתות היא סממן מובהק לאינטרסנטיות; אז אינטרסנטיות היא אישית - אבל את המחיר ישלמו הכדורגל הישראלי וירושלים.
השפל התדמיתי מהפרשה הנוכחית עלול להיות חסר תקדים. ב־2002 אירע פיגוע במסעדת "סי פוד מרקט", שבו שהו כמה בנות זוג של שחקני הפועל תל אביב, ערב המשחק של הפועל מול מילאן. באיטליה היו מי שניסו לעורר מהומה סביב העניין, ובמשך כמה שנים קבוצות ונבחרות ישראליות, בכדורגל ובכדורסל, נאלצו לארח את משחקיהן מחוץ לישראל. כמה ניצחונות ספורטיביים מרשימים - הפועל ת"א על אותה מילאן, מכבי חיפה על מנצ'סטר יונייטד - הושגו על אדמת האי השכן.
אבל זה לא דומה לשפל הנוכחי. ראשית, גם אם היו אז מוטיבציות פוליטיות, הנימוק היה ביטחוני - וכשהסתיימה האינתיפאדה השנייה המשחקים שבו לישראל. שום תהליך שלום, ויתור על שטחים או אקט פוליטי לא הוצבו כתנאי. חשוב מכך, המשחקים הוצאו מישראל כולה - לא היה לכך קשר למעמד ירושלים. אז נקודת השפל הנוכחית היא העמוקה ביותר מאז גירוש ישראל מהספורט האסיאתי ב־1976.
הכישלון הפלשתיני בפיפ"א
בשנת 2015 רשמו הפלשתינים - באמצעות התאחדות הכדורגל שלהם - מאמץ פוליטי מרוכז ביותר להנחית מכה פוליטית על ישראל: הם ניסו להביא להשעייתה מפיפ"א. נכון להם מפח נפש מוחלט. ראשית, הם נתקלו בחומה בצורה מצד מדינות אירופה - כמה מהן לא הכי חברותיות לישראל - בזירה המדינית. המדינות הללו הגנו על ישראל כמי שהיא חברה לגיטימית וכבר די ותיקה בכדורגל האירופי. כמו כן, הן הגנו על ענף הספורט המשגשג בעולם מפני פוליטיזציה כלשהי.
מאכזב הרבה יותר עבור הפלשתינים היה לגלות שהם זכו למעט מאוד תמיכה מעשית מגורמים ערביים בעלי כוח בעולם הכדורגל. הם גילו שלעולם הערבי יש אינטרס לא פחות גדול בסילוק פוליטיקה מהענף. קטאר עסוקה במונדיאל שתארח; היא ומדינות אחרות מחזיקות נכסים מרכזיים בכדורגל האירופי. זאת ועוד, אנשי כדורגל ערבים שואפים ומשיגים תפקידים בכירים בפיפ"א.
הכדורגל הוא הזירה שבה העולם הערבי מנסה להציג תדמית רגועה ונורמלית. רק בחודשים האחרונים העבירה סעודיה חקיקה המאפשרת כניסת נשים לאצטדיונים. זו זירה שאותה הם החליטו לא לנצל לצרכים פוליטיים.
מדוע? כי העולם שונא פוליטיקה בספורט. שנים רבות חלפו מאז נרשם חרם פוליטי משמעותי על אירוע ספורט. חרמות פוליטיים, שלא קשורים לישראל, גרמו נזקים עצומים לספורט הבינלאומי בשנות ה־70 וה־80. הם נעלמו מהנוף. הספורט מחזיק בגישה פשוטה: אנחנו לא נהיה הראשונים להחרים. החרם האחרון - הרחקת יוגוסלביה מאליפות אירופה בכדורגל ב־1992 - הגיע בעקבות חרם של האו"ם והקהילה האירופית על המדינה.
לכן ביטול המשחק מול ארגנטינה הוא אירוע שמדינות מסוימות עלולות לנצל. מדינות עם רקורד בעייתי בזכויות אדם מארחות אירועי ספורט, וקוצרות מהם תועלת הסברתית. מדינות עם בעיית תדמית, וישראל שייכת לצערנו לאלו, מצטיירות מצוין כשהן מארחות אירועים: הג'ירו ואליפויות שונות הנערכות בישראל הביאו לישראל תועלת אדירה. עקרון הפרדת פוליטיקה מספורט שירת מצוין את ישראל בשנים האחרונות. עד שבאה שרת הספורט - ומיוזמתה הפרה את האיזון הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו