"רק אל תקראו לה נאיבית": רותי דורון על המיזם שמשנה חיים

רותי דורון היא הבן אדם ה"רגיל" ביותר שאפשר לדמיין: אשת חינוך, צנומה, חייכנית, בת 49. כמוני וכמוך. אבל היא הכל פרט לרגילה. היא אישה שיום אחד קמה, ומאז מונעת רק בעזרת המצפון שלה, מזיזה הרים ועושה את הבלתי ייאמן. "אני זוכרת את עצמי ב־2017 צופה בחדשות, תמונות קשות מסוריה, וכמו כולם אני אומרת לעצמי: איך יכול להיות שהעולם עדיין שותק?! ואז היה רגע אחד של הכרה שבו אני מבינה שהעולם זה לא ישות חיצונית, זה אני ואת. ואני? אני בכלל מעולם החינוך. הייתי עשר שנים בצבא, הייתי סגנית מנהלת בית ספר ואין לי שום יכולות בתחום הזה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו".

אף שאין לה קשרים או ניסיון, ואף שיש לה חמישה ילדים העוסקים בספורט מקצועי המצריך גם השקעה הורית, מצאה את עצמה דורון מול גוגל, מחפשת ומוצאת קצות חוט. היא חברה לארגון שמצליח להכניס ציוד לסוריה, והפיצה בתקוע - היישוב במזרח גוש עציון שבו היא גרה - שהיא אוספת חיתולים, ציוד היגיינה ותחליפי חלב לאזרחים שנפגעו במלחמת האזרחים. בתוך זמן קצר היה סלון ביתה צר מלהכיל את התרומות.

"בשלב הזה חברתי לכמה נשים מופלאות: עליזה רזמלצר, בת עמי שורק, אורטל מוסצ'י, יטבת פייראייזן־וייל, אביה ברוכי, גילית קויפמן־יבלונוביץ ולילך כהן, והקמנו עמותה בשם 'לא עומדים מן הצד'. היו לנו נקודות איסוף בכל הארץ, שאליהן הגיעו תרומות של ציוד לסיוע הומניטרי". באותם ימים רותי עדיין לא הבינה לאילו ממדים תגדל העמותה. הסיוע רחב ההיקף, היא מסבירה, התאפשר בזכות העם, ש"ראה מעבר לגדר", כהגדרתה - הגדר הפיזית והגדר הפנימית, כי בכל זאת מדובר באזרחי מדינת אויב מר.

רותי מוציאה עיתון ובו תמונת הילד הסורי שנשטף אל החוף. אני מסיטה מבט אבל הצללית שלו מקועקעת לרשתית כבר. מאוחר מדי, הדמעות מציפות. היא מספרת שהתמונה הזאת נמצאת בחדר העבודה שלה ומהווה תזכורת תמידית עבורה. "הילד הקטן שלי היה בערך באותו גיל של הילד הזה באותם ימים. זה יכול לקרות בסוריה, באוקראינה ובכל מקום בעולם. הרי יום לפני המלחמה אנשים הלכו לגן ולעבודת יומם, ויום אחרי, כשזה פרץ, החיים השתנו מהקצה אל הקצה. אנחנו העולם. אנחנו יכולים לשתוק מול זה או לפעול. זה בידינו, זאת החלטה".

דורון וחברותיה גייסו את בית הספר "קשת" בירושלים, שמקצה להן מחסן ענק שאליו זורמות התרומות. מכינות קדם צבאיות, הורים ותלמידים, מתנדבים במיון ובאריזה. כלות, חתנים וילדי בר מצווה תורמים את המתנות שלהם למימון ציוד למשלוח, והלב מתמלא. משאיות מלאות חוצות את הגבול לסוריה, להקל קצת את הסבל של אזרחים שעולמם חרב עליהם.

"היתה מישהי שהתעקשה לשים שוקולד בתוך חבילת חיתולים לסוריה. אמרתי לה שזה יימס, אבל היא אמרה שהיא מדמיינת איך הם פותחים את החבילה ואיך זה ממתיק להם רגע בתוך הזוועה"

 

את המשאיות הוציאה העמותה בסיוע סא"ל אייל דרור, שפיקד על "מינהלת שכנות טובה" שעסקה בסיוע הומניטרי לסורים. במשך שלוש שנים הצליחה העמותה לשנע לסוריה טונות של ציוד, ועל פעולתן קיבלו הנשים תעודת הוקרה מאלוף פיקוד הצפון. לאחר שלוש שנים נסגרה הגדר, והפעילות בצורתה דאז הסתיימה. בהמשך יזמה העמותה עוד שני מבצעים קטנים: אחד עם נשים ניצולות דאעש בשיתוף עמותת springs of hope, והשנייה עם פליטים סורים שהגיעו ליוון עם עמותת imagine.

עד הקשישה בלב חרקיב

אנחנו יושבות בתקוע, יישוב מעורב של דתיים וחילוניים בגוש עציון. בשנים האחרונות עובדת רותי ברשת הקהילות המעורבות "מיתרים" המקדמת את הרעיון. אנחנו שותות קפה, נראות כמו שתי חברות בשיחת חולין. אבל תוכן השיחה מסמר שיער. רותי נזכרת בעוד ועוד סיפורים, חלקם מסוריה, וחלקם מהימים האלו, כאשר טסה לאוקראינה לנדב את יכולותיה הארגוניות לטובת עזרה לנפגעי המלחמה.

היא מספרת על משפחה מישראל שתרמה חיתולים לאזרחים בסוריה והאמא התעקשה לשים חבילת שוקולד בתוך האריזה. "אמרתי לה שזה יימס והיא התעקשה לשלוח להם את זה. היא דמיינה איך הם פותחים את החבילה ואיך זה ממתיק להם רגע בתוך הזוועה. המלחמה הזאת נמשכה יותר מעשור ויש ילדים שלא חוו ילדות, רק מלחמה. אז שיהיה להם קצת מתוק. זה שכנע אותי".

רותי מוצאת בטלפון שלה תמונות של סוודרים, גרביים קטנטנים לתינוקות וצעיפים בצבעים מרהיבים, שסורגת קבוצה של קשישות מקיבוץ נען והסביבה. "כבר חמש שנים שאני מצרפת את מה שהן מכינות לכל פעילות הומניטרית שאני מעורבת בה", היא מספרת.

המצפן המוסרי של דורון לא הפסיק לעבוד עם סגירת הגבול בצפון. מייד כשפרצה המלחמה באוקראינה אספה עמותת "לא עומדים מן הצד" טונות של ציוד הומניטרי והטיסה אותם לאזור הקרבות, בשיתוף פעולה עם איחוד הצלה. גם רותי עצמה נסעה לשם. היא מספרת על קשישה בת יותר מ־80 מחרקיב שחסרו לה חיתולים למבוגרים, ואוכל ותרופות, ושבשיתוף פעולה עם חב"ד הצליחה להעביר אליה את הציוד הנדרש עד הבית בעיר הנצורה. היא בקשר כמעט יומיומי עם בני משפחתה של הקשישה שהצליחו להימלט, בעוד היא מסרבת.

"עכשיו הרוסים שמו את העיר בקו הכוונות שלהם. אני חרדה לה מאוד", היא אומרת ושני חריצים עמוקים נחרשים בין עיניה. רותי שוב מדליקה את הנייד ומראה לי תמונה של זוג מבוגר מצ'רנהיב שלקח יותר משבוע לחלץ אותם מהתופת. התמונה צולמה ביום שישי האחרון בארץ עם בתם.

מזיכרון - למעשה

אבל הפעילות ההומניטרית הזו לא הספיקה לה. "אני מרגישה שזו טיפה בים המצוקה הקיומית. כמעט כמו פלסטר. כשנרצחים ונפצעים ונאנסים - אז מה, עוד חבילת מזון לתינוקות? זה חשוב, אבל זה לא מספיק. ולאט־לאט מבשילה בי ההכרה שהמטרה היא לעצור את זה מלקרות מלכתחילה".
עם המשימה השאפתנית הזאת צוללת דורון לחקור את תופעת רצח העם בעולם, ומגלה את גודל הקטסטרופה. על פי ההערכות, במאה ה־20 בלבד נרצחו בין 150 ל־270 מיליון איש באירועי רצח עם במקומות שונים על הגלובוס. "זו המגיפה הגדולה ביותר בעולם והכי פחות מטופלת. לרוב זה קורה במדינות עולם שלישי, ב'חצר האחורית', אז זה לא מטופל מספיק. אני רואה מה קורה כשהעולם כן מתערב.

"אנחנו, כעם יהודי, מחויבים להתערב משתי סיבות: ראשית, עברנו רדיפות וניסיונות השמדה על בשרנו בצורות כאלו או אחרות, כשהשואה היא שיא השיאים, הדגל השחור המתנוסס מעל כולם. שנית, בבסיס המסורת היהודית עומדות התפיסות שנבראנו בצלם אלוהים, ולכן, בשם הצלם הזה ועבורו, חובה עלינו לעשות מעשה דרמטי נגד התופעה האיומה הזאת".

ברוח הדברים האלה מגבשת דורון בימים אלו מיזם חדש שהיא יודעת שמצד אחד הוא נאיבי מאוד, אבל מצד שני מתבקש. שמו "הזיכרון צריך להוליד מעשה - מיזם יהודי ישראלי למניעת רצח עם".
כדי שמאמציה לא יהיו "פלסטר" בלבד, דורון תכננה לפרטי פרטים איך יצליחו אנשי המיזם להשפיע על העולם ולעשות את השינוי המתבקש. בשנה האחרונה נפגשה עם אישי ציבור, משפיענים, אנשי תקשורת, אקדמיה והגות מכל קצוות הקשת הפוליטית, והציגה להם את הרעיון כדי לרתום אותם. בין האנשים שאיתם נפגשה היו פרופ' ישראל טשרני, מבכירי החוקרים הבינלאומיים לרצח עם המשמש מנהלו של המרכז לחקר השואה ורצח עם בירושלים, פרופ' יאיר אורון וצבי גיל, ניצול שואה, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית וממנסחי מנשר ניצולי השואה.

"אנחנו יכולים להצליח, על אף התמימות לכאורה. קחי למשל את אוקראינה כדוגמה למה שקורה כשהעולם מתגייס. מאות ארגוני סיוע על הגבולות ובתוך המדינה, הירתמות ממשלות ודעת קהל בינלאומית"

 

לפני 20 שנה בדיוק, הקריא גיל ביד ושם מתוך המנשר טקסט המהווה צוואה של ניצולי שואה ההולכים ומתמעטים: "הזיכרון צריך להוביל למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר. אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר, ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית - כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות - הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם".

מתוך מנשר זה בחרה דורון את העיקרון האומר שהזיכרון צריך להוליד מעשה, וקראה לעמותה החדשה בשם זה. כשסיפרה לגיל על כך, הוא התרגש עד דמעות והודה שלזה בדיוק התכוונו הניצולים בנסחם צוואה זו.

רותי רואה בכך צוואה מחייבת. היא מבקשת לרתום את הדנ"א שלנו כעם שמכיר את הפורענות הזאת, ומאידך כסטארט־אפ ניישן, כדי למנוע או למזער את רצח העם הבא. "זה שילוב של מוסר אנושי אוניברסלי, מוסר יהודי וההיסטוריה היהודית הצרובה בבשרנו. יתרה מכן, פרופ' דן מיכמן אומר שהסיבה העמוקה שבגינה ניסו הגרמנים להשמיד אותנו, היא משום שהיהדות נתפסה בעיניהם כנושאת בשורת השוויון בין בני האדם. הכישלון שלהם הוא גם ציווי עבורנו להפיץ את התורה הזאת".

נוטעים את זרעי העתיד

היחס של החברה בישראל לשואה כבר מוכן בעיניה להתקדם. "בשנות קיומנו במדינת ישראל טיפלנו בשורדי השואה, ובמקביל עסקנו באופן עמוק מאוד בטיפוח הזיכרון, במחקר, בתיעוד וביצירת ארכיון אדיר, וכתוצאה מזה גם במלחמה באנטישמיות. עכשיו, 74 שנים לאחר תקומתנו, אנחנו בשלים לעוד קומה רוחנית כתוצאה מהזיכרון הזה. אנחנו כבר לא רק בתודעת הישרדות. אנחנו מוכנים לעשות מעשים שימנעו את הפעם הבאה".

אבל תכלס, איך עושים את זה?
"ראשית צריך להתכוונן לזה. קודם כל יש להכיר ברצחי עם אחרים, ויש עוד עבודה בתחום הזה בארץ. אבל לא רק. וכדי למנוע את הבאים בתור יש להקים ארגון יהודי־ישראלי, פרו־אקטיבי, לא נושאת מטוסים כבדה, אלא משהו צעיר ונשכני, שמביא את היכולות הישראליות שלנו לידי פעולה, שכולל עבודה בערוצים מדיניים, כלכליים, מודיעיניים־מחקריים ותקשורתיים. לגוף זה יהיה גם אגף שיעסוק בחינוך לדור הבא. אם נצליח - הזרעים שיינטעו עכשיו, יגרמו לכך שדור העתיד לא יוכל להכיל את האפשרות שרצח עם יתקיים בזמנו".

אבל יש הרבה ארגונים שזאת המטרה שלהם. למה לא להצטרף למשהו קיים ולתרום לו מהידע ומהכוחות שלך?
"יש ארגונים משמעותיים ביותר בעולם ובארץ שעוסקים בתחום ואנחנו נדע לשתף פעולה איתם, כמו שעשינו בסוריה ובאוקראינה. עם זאת, יש למיזם שלנו את הקול שלו, הייחודיות שלו והבשורה שלו. בבסיס הכל יש לנו החובה להשמיע את הקול הזה כיוצא דווקא מישראל, מירושלים. זה חזון הנביאים שכתוב על חזית בניין האו"ם: 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'".

זה נורא נאיבי.
"אחד מאנשי ההגות הגדולים שאיתם נפגשתי אמר לי לא לדאוג בשל הנאיביות הזאת. שצריך לפעול למרות הכל. את חושבת שאני חיה בסרט?"

לפעמים כן, אבל אז אני רואה שיש לך יכולת להגשים את הסרטים האלה.
"דווקא היום חשוב שנפעל כי אנחנו יכולים להצליח, על אף התמימות לכאורה. האנושות כן מתקדמת. קחי למשל את אוקראינה כדוגמה למה קורה כשהעולם כן מתגייס. מאות ארגוני סיוע על הגבולות ובתוך המדינה, הירתמות ממשלות ודעת קהל בינלאומית, כל אלה משפיעים. או צעד שארה"ב עשתה ממש עכשיו, כשהכירה בפעם השמינית בעוד רצח עם, במיאנמר, והקציבה תקציבי עתק עבור מנגנון חקירה של הפשעים במדינה זו. אנחנו כבר לא ב־1939. כשקורות זוועות כאלה היום, האנושות זעה באי־נוחות ואנחנו צריכים לרתום את הא־נוחות הזאת לפעולה מנוהלת, מתוכננת, רב־זרועית, מדויקת וממוקדת מטרה".

דורון מקפידה שלא לצבוע את המיזם בצבע פוליטי כלשהו, וכשתיצור את הנבחרת שתוביל אותו, תקפיד לשלב בה באופן מודע ממגוון הזהויות הפוליטיות והדתיות היהודיות. היא מגדירה אותו כמיזם העוסק בחובות אדם ולא בזכויות אדם. "זוהי חובתנו האנושית לעצור את זה. אני מצפה שעיקר כוח האדם והתמיכה הכספית יגיעו מתוך החברה הישראלית.

"ספציפית אני פונה אל ההיי־טק הישראלי שיכול להביא גם את הטכנולוגיה הנדרשת בתחום המודיעין והמחקר, מודלים של חיזוי, איסוף מידע, סייבר ועוד, גם את הרוח הסטארטאפיסטית והצעירה, וגם את המשאבים הכלכליים כדי להניע מהלך שכזה. אבל לא רק אליהם, גם לפילנתרופים מנוסים, בעלי יכולות השפעה והובלה בעולם, שנושא זה בוער בנפשם".