זיכרון סלקטיבי

המוזיקה הנוגה, היפהפיות המקומיות בלבוש מסורתי, כר הדשא הירוק ועצי הליבנה המרשרשים ברוח היוו מסגרת מתאימה לטקס. רק השמש היוקדת והחום הכבד לא התאימו למזג האוויר שהייתם מצפים לו בבלארוס. בטח שלא באירוע דרמטי ונוגע ללב כמו חנוכתו הרשמית של אתר הזיכרון לשואה במאלי טרוסטנייץ, ביום שישי שעבר בפרוורי מינסק - באתר ההשמדה הנאצי הגדול בשטח בריה"מ לשעבר (והרביעי בכלל, אחרי אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה). 

"זה הביקור האחרון שלי פה", אומר בשקט קורט מרקס, שהוריו נשלחו לכאן מקלן, ושבשיחה מקרית עימו מאוחר יותר התברר כי הוא קרוב־רחוק משפחה שלי, "הפרק הזה הסתיים עם חנוכת האתר, שבו אני יכול לזכור את ההורים שלי. בגיל 92, אני זקן יותר ממה שההורים שלי היו, ביחד".

סיפור אתר ההנצחה מתחיל בסוף שנות ה־80, עם חבורה של מובטלים גרמנים מתחום העבודה הסוציאלית. פטר יונגה־ונטרופ, ראש ארגון IBB עד לאחרונה, מספר כי החבורה החליטה להקים עמותה כדי לא להישאר חסרת תעסוקה. לאור החיבור לתנועות השלום ותחילת הפרסטרויקה, הם ביקשו ליצור נקודת מפגש בין מזרח ומערב אירופה - ויצרו קשר עם בלארוס.

היום עוסקים בעמותה בנושאי שיתוף פעולה בינלאומי והנצחת השואה, אבל בתחילת הדרך הם הפעילו במינסק מרכז מפגשים. כדי להכיר את העיר הגיעו אנשי העמותה למינסק באופניים ושוכנו במלון היחיד האפשרי - שגם שימש בורדל. לפיכך הבינו - אם הם רוצים לבוא עם משלחות נוער למפגשים עם מקומיים, הם צריכים לבנות מלון ומרכז כנסים. עם הרבה כוח שכנוע, חיזור על הפתחים וחוצפה, הם השיגו כסף ואבן הפינה הונחה - כולל נסיעה מופרעת מדורטמונד למינסק ברכבת שהוחכרה מרוסיה.

מהר מאוד נוצר החיבור בין אנשי IBB מינסק והקהילה היהודית בעיר. הארכיטקט ליאוניד לוין, בזמנו ראש הקהילה היהודית, היה מחשובי מתכנני אתרי ההנצחה במדינה. ואל ייקל הדבר בעיניכם. שדה הקרב בלארוס כולל את כל המדינה. אין מקום שבו לא תחפור ותגלה שרידים להרג שהתרחש שם. אתרי הנצחה הם חלק מהנוף.

ללוין היה רעיון שבער בו - הנצחת נרצחי מאלי טרוסטנייץ. האתר הזה לא היה קיים על מפת המודעות העולמית, אפילו לא בבלארוס. לא רק שלא היו ניצולים שיספרו, מסמכים ועדויות לחקור. לא רק שהאתר היה מעבר למסך הברזל ולא מוכר מערבה לו. גם בבריה"מ לא התאים האתר לאתוס שנבנה סביב המלחמה בנאצים - אתוס של גיבורים שמתו במאבק נגד הפשיזם. הניסיון במערב להפחית בחומרת מלחמת ההשמדה של הנאצים בשטחי בריה"מ רק הוסיף לאתוס ולהתמקדות בנוסחה: כל הקורבנות היו סובייטים, על דתותיהם ולאומיהם השונים. שואת היהודים היתה טאבו בשיח הסובייטי כאלמנט מובדל מההרג הנאצי בכללו.

 

הזיכרון הוא של כולם

רגע מכונן ליהודים ולתרבות הזיכרון הבלארוסית נרשם ב־2008. הנשיא אלכסנדר לוקאשנקו השתתף בעצרת זיכרון ב"יאמה", ה"בור" שבו נערך פוגרום ביהודי הגטו במינסק, וכשהוא נרגש עד עמקי נשמתו הבטיח בנאומו כי יוקם אתר הנצחה ראוי לשמו לזכר היהודים שנרצחו בטרוסטנייץ - "אתר הנצחה אירופי, גם בממדיו".

במדינה שבה לא זז שום עניין בלי הוראה מפורשת מהנשיא, היתה להבטחה הזו משמעות בעל משקל רב. ואכן, במקומו של המחנה הוקם הפסל המונומנטלי "השער לזיכרון", אשר אליו וממנו מובילות דרכים לארבע רוחות השמיים - אחת מהן, "דרך הזיכרון", מכילה מידע על ההשמדה הנאצית. במקביל הוציא ה"גשישטסוורקשטאט" ספר לימוד לתולדות השואה, שאף קיבל אישור להפצה בבתי ספר בבלארוס, לראשונה בתולדות המדינה. 

 

"חייבים לחשוב פה על זיכרון על־לאומי". ד"ר דאלחובסקי // צילום: אלון זנדר

 

אבל האקלים הפוליטי התקרר. שר החוץ הגרמני קרא ללוקאשנקו "דיקטטור" בפומבי וביקר אותו קשות. מעט מאוד ערוצי תקשורת נותרו בין אירופה לבלארוס, כשה־IBB הוא אחד מהם. ובעוד אבן הפינה לפרויקט הונחה ב־2013, הסנקציות האירופיות על בלארוס מנעו התקדמות וגרמו הקשחת העמדות.

הסכם הפסקת האש באוקראינה, שנחתם במינסק, פתח אפשרויות חדשות. שר החוץ הגרמני הנס־ואלטר שטיינמאייר ביקר במינסק, והקנצלרית מרקל הגיעה לחתימה וקיימה שיחת בכורה עם לוקאשנקו. IBB הזמינה את רכז מחלקת מזרח אירופה בממשלת גרמניה למינסק, שם השמיעה התנצלות רשמית בשם גרמניה על פשעיה בזמן "מלחמת המולדת הגדולה" (שמה הרוסי של מלחמת העולם השנייה). המגמה נמשכה עם שחרורם של אסירים פוליטיים בבלארוס והסרת הסנקציות האירופיות. IBB אספו מיליון יורו מהממשלה, מהערים הגרמניות שמהן הגיעו הקורבנות ומהכנסיות, ועיריית מינסק הוסיפה 4 מיליון יורו משלה, ובתוך שלוש שנים השלב השני והמרכזי בתהליך הבנייה הושלם. באופן פרדוקסלי, זה מה שהעלה את הבעיות אל פני השטח.

הסימפטום ברור לעין כל מי שמגיע לאתר: היעדר כל סממן יהודי. רק בשלט בודד מוזכרים היהודים כקטגוריה של קורבנות בתוך רשימה שכוללת אזרחים בלארוסים, שבויי מלחמה, פרטיזנים ועובדי כפייה. 

הקהילה היהודית במינסק שאחרי ליאוניד לוין, שנפטר ב־2014, מסוכסכת ולא הצליחה להביא להשלמת פסלי הזיכרון של "כיכר הפרדוקסים", שאמורים לייצג את הפיכת סדרי החיים במלחמה, ובהם אלמנטים יהודיים כמו מנורה שבורה. שגריר ישראל בבלארוס, אלון שוהם, הסביר שהמליץ בפני הנשיא ראובן ריבלין לא להגיע לטקס במינסק. "הוא היה הולך פה ומתפוצץ מזעם", מסביר שוהם, "הם לא מוכנים להזכיר את היהודים שהיו הקורבנות ביער הזה ולא מכירים בשואה שלנו. זה מעליב. ישראל עובדת בימים אלו עם הקהילה היהודית כדי לבטא את האכזבה וכדי לבצע שיפורים. הבלארוסים הרי מעוניינים בתיירות חוץ שתגיע לאתר כחלק מטיולי מורשת. הפוטנציאל קיים, אבל בינתיים אין כמעט אתרים שמדברים אל היהודים".

 

צעד ראשון בהתפכחות

ההיסטוריונים, כמדענים, דווקא דבקים באמת. "אין בעיה להגיד: המקום - בלארוס, הקורבנות - יהודים, המושיע - הצבא האדום. זה נכון לכולם", אומר היסטוריון רוסי בכנס שמלווה את האירוע, ואילו ד"ר אלכסנדר דאלחובסקי מה"גשישטוורקשטאט" מוסיף: "במקרה של מאלי טרוסטנייץ וגטו מינסק, אי אפשר לדבר על זיכרון לאומי. אין פה לאום אחד. חייבים לחשוב פה על זיכרון על־לאומי, על אתר אירופי. צריך לבצע דמוקרטיזציה של הזיכרון, כי לכל קרוב משפחה שמגיע יש זכות למקום ראוי, לשם ולתמונה עבור האבל הפרטי שלו. בלי תחרות, צריך להכיר בסבל של קבוצות הקורבנות השונות ולקיים דיאלוג של זיכרון".

 

השלט בכניסה לאתר ההשמדה, מאלי טרוסטנייץ 

 

אנחנו עומדים ומזיעים בטקס, שורות של רקדניות עוטות לבן וכיסויי ראש מהוות גדר אנושית בינינו לבין האח"מים שהולכים את דרך הזיכרון המאיימת מהחיים אל המוות - לוקאשנקו, שטיינמאייר וואן דר־בלן, נשיאי בלארוס, גרמניה ואוסטריה. נשיא אוסטריה לשעבר, פישר, הולך לצד אשתו שקרוביה נספו כאן. להבות זיכרון משתלחות מעל מסכי הווידאו בחוסר טאקט אירוני. מקהלה חנוטה בשחור ותזמורת צבאית נותנות רקע מלנכולי קלאסי.

מורה גרמני צעיר שהגיע לכאן במשלחת לימודית כדי לבדוק את הפוטנציאל לחזור לכאן עם משלחות מבתי ספר, אומר לי: "באופן אבסורדי, עכשיו אנחנו גאים בתרבות הזיכרון שיצרנו לפשעים שאנחנו עשינו". הנשיא שטיינמאייר - הנשיא הגרמני הראשון המבקר בבלארוס - לא יוצא דופן בנאומו בטקס, שבו הוא אומר: "משמעותה של האחריות היום היא לשמר את הידע על מה שאירע פה ולהפיץ אותו. אני מבטיח שנגן על האחריות הזו גם מול מי שחושב שזמנה עבר. אני עומד מולכם כנשיא, כגרמני וכאדם".

ואן דר־בלן מבהיר שלאוסטרים, שאוהבים לראות בעצמם קורבן של הנאצים, יש אחריות מלאה על הפשעים שנעשו בשמם ועל ידיהם. שני הנשיאים מדברים גם אל המדינות שלהם עצמם, ואל המפלגות הפופוליסטיות שאוגרות כוח אצלן. אבל גם אל הטוטליטריות של נשיא בלארוס. "רק שותפות בגובה העיניים בדרך להתמודדות משותפת עם ההיסטוריה של שתי המדינות, תהליך ההתקרבות הפוליטי בין מינסק וברלין, וחילופים בין החברות האזרחיות - היא הדרך קדימה", מסביר יונגה־ונטרופ בדרך. ולוקאשנקו מצטרף בנאומו: "יש סדקים בסדר האירופי שאחרי המלחמה. יש מדינות שלא מכירות בגבולות. הנאציזם ושנאת הזרים מרימים שוב את ראשם, השדים של חוסר הסובלנות שוב מאיימים. בלארוס משוכנעת שהדרך להתקדם היא בדיאלוג פתוח, בינלאומי ונרחב".

אז נכון, בלארוס יצאה לדרך, בסיוע הגרמנים, אויבי האנושות מפעם ומגלמי הרעיון הבינלאומי וההבנה האירופית היום. אבל היא עדיין רק בתחילתה, והאופק נראה רחוק, מרוחק כמו שורות העצים והנערות 

בלבן לצד קברי ההמונים כשמפנים לשם את המבט מ"כיכר התקווה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו