עסקת המריבה

הנה התרחשות בעלת משמעות מפליגה שמסתתרת מאחורי הקלעים של המאמצים האמריקנים לקדם את תוכנית השלום האזורית המכונה "עסקת המאה": סעודיה, שומרת המקומות הקדושים לאסלאם במכה ומדינה, ביקשה לעצמה דריסת רגל ומעמד גם במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, קרי: הר הבית.

ממשל טראמפ, שרואה בסעודים את אבן הראשה בציר המדינות הערביות המתונות, שבלעדיו לא ייכון הסדר כאן - לא שלל זאת. ירדן - נדבך נוסף בציר הערבי המתון, שבהסכם השלום עם ישראל ב־1994 כבר קיבלה לידיה סוג של אפוטרופסות על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ושבפועל הפכה לשותפה השקטה של ישראל בניהול הר הבית - נרעשה. 

הירדנים פנו תחילה לישראל בצינורות המקובלים. בישראל ניסו להרגיעם. יש לנו חוזה, אמרו הדיפלומטים הישראלים לשליחים של עבדאללה, אבל המלך סירב להירגע. דברו עם האמריקנים, הוא ביקש.

ישראל דיברה עם האמריקנים. היא הדגישה את חשיבותה של ירדן כנכס אסטרטגי, אזורי וביטחוני לישראל, וכשותף שניתן לעבוד עימו בסוגיה הנפיצה של הר הבית. היא אף פירטה שורה של שיתופי פעולה בתחומים שונים בינה לבין הממלכה ההאשמית, שמניבים פירות גם לארה"ב, אבל התשובות שהגיעו מטראמפ לא סיפקו את עבדאללה. הוא רצה התחייבות חד־משמעית שמעמדו כ"אפוטרופוס על אל־אקצא" לא ייפגע. 

מנקודת מבטה של ירדן, האפוטרופסות הזאת, המעוגנת בחוזה השלום עם ישראל, היא אחד העוגנים הכי חזקים להמשך קיום הממלכה, שהמצב הכלכלי בה מעורער; שהבדואים ותושבי השבטים הנאמנים לבית המלוכה מהווים שם מיעוט של האוכלוסייה; ושהפלשתינים, ובהם גורמי האחים המוסלמים, מהווים מקור לדאגה מתמדת, ולא פעם מאיימים על השלטון.

לכך צריך להוסיף את המטען ההיסטורי והיריבות ארוכת השנים בין ירדן לסעודיה - על ההגמוניה על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. אחרי מלחמת העולם הראשונה השושלת ההאשמית הפסידה לסעודים את התפקיד של שומר המקומות הקדושים לאסלאם במכה ומדינה. היא התנחמה באפוטרופסות המשנית על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. 

חוסיין בן עלי, ששימש השריף והאמיר של מכה, היה צאצא לשושלת ההאשמית שאבות אבותיה רואים עצמם צאצאיו של הנביא מוחמד. הוא מת ב־1931 ונקבר בהר הבית. בנו השני, המלך עבדאללה הראשון, נרצח במסגד אל־אקצא ב־20 ביולי 1951 על רקע מגעיו עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל. נכדו, המלך חוסיין שירש אותו זמן קצר לאחר מכן, היה עד ראייה לרצח. 

המלך הנוכחי של ירדן, עבדאללה, הוא בנו הבכור של חוסיין, ונינו של עבדאללה שנרצח באל־אקצא. גם לאחר שישראל איחדה את שני חלקי ירושלים ב־1967, ירדן הוסיפה לשמור על זיקה להר הבית, העסיקה ושילמה את שכר עובדי הוואקף, והשקיעה לאורך השנים כספים רבים בשיפוץ כיפת הסלע, ואל־אקצא.

את ההיסטוריה הזאת גם האמריקנים מכירים, אבל כשההבהרות מוושינגטון התמהמהו להגיע, החליט עבדאללה לפעול בשיטת "אויבו של אויבי הוא ידידי". במקרה הספציפי, הנוסח המדויק יותר היה: כשאויבי חולק עימי יריבות מרה יותר לאויב משותף אחר, הרי שאויבי היחסי יכול להיות גם ידידי. 

מפגש המיליארדים

פעמיים בחודשים האחרונים הטריח עצמו עבדאללה מלך ירדן לטורקיה. פעמיים הוא השתתף בכינוסי החירום של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי שארדואן, נשיא טורקיה, כינס באיסטנבול כדי למחות על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.

ארדואן אינו כוס התה של עבדאללה. רחוק מכך. נשיא טורקיה רואה עצמו כאביהם של האחים המוסלמים ברחבי העולם; גם של אלה בירדן, שמאיימים לא פעם על יציבות שלטונו של עבדאללה.

אלא שהמלך הירדני הניח שארדואן, שחותר בגלוי למאחז משלו בירושלים ובאל־אקצא, מוטרד כמוהו מהאפשרות שהסעודים, בתמיכת האמריקנים, ישאירו את שניהם מאחור. האדישות הסעודית - בהשוואה לזעם הטורקי - לנוכח העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, לצד ההודעה הסעודית לטורקיה שהיא מבטלת עסקת נשק עימה בסך 2 מיליארד דולר, ייצרה את נקודות ההבנה בין השניים. האיום הסעודי לכבוש גם את הר הבית העצים אותן.

הרמז של עבדאללה לאמריקנים היה עבה כפיל: ירדן לא נמצאת בכיס של טראמפ ואינה שותפה אוטומטית לציר הערבי המתון. המסר עבר. התוצאה של המפגשים הללו היתה שסעודיה עצמה הנמיכה בכמה טונים את דיבורי האפוטרופסות שלה על המקומות הקדושים בירושלים. לפחות בינתיים היא ירדה מהם. לסעודיה גבול ארוך עם ירדן. ירדן מונעת מגורמים קיצוניים לגלוש לשטח הסעודי. האינטרס הסעודי בקיומה של הממלכה ההאשמית, שמצבה הכלכלי קשה, גדול לא פחות מזה של ישראל.

יתרה מזאת: ההפגנות בירדן והמשבר הכלכלי העמוק שם דירבנו את הסעודים לקיים במכה פסגה, כדי לפתור את הבעיות הכלכליות הקשות של ירדן. מפגש הפסגה הזה הוליד חבילת סיוע לירדן בסך 2.5 מיליארד דולר (מסעודיה ומאיחוד האמירויות). ההפגנות בירדן, יחד עם המפגשים של עבדאללה בטורקיה, הביאו לכך שירדן קיבלה אישור מחודש מישראל ומארה"ב בנוגע למעמדה בהר הבית.

 

ירדן לא בכיס האמריקני. המלך עבדאללה // צילום: אי.פי.אי

 

עם זאת, גם מירדן נדרש תשלום. ירדן משלמת לישראל בהשלמה בפועל (לא רשמית) עם הגידול העצום במספר המבקרים היהודים בהר, כאשר הסייג להסכמה הזאת ברור: ביקורים - כן. תפילות - לא. ירדן עדיין נתבעת לתמוך ברעיון כינון הבירה הפלשתינית באבו דיס, שעל גבול השיפוט המזרחי של ירושלים. בינתיים היא מתנגדת לכך, וירדן כמובן גם נתבעת להפסיק לפלרטט עם ציר הרשע, שארדואן נתפס היום כחלק ממנו.

עכשיו כשסעודיה ויתרה, לפחות זמנית, על דרישתה למעמד בהר, במסגרת עסקת המאה, וכשירדן הבטיחה לכאורה את מעמדה שם, סעודיה וירדן משלבות מחדש ידיים מול הפעילות הטורקית בירושלים ובהר הבית. שתיהן הביעו בפני ישראל דאגה מהמעמד שארדואן רוכש לעצמו במזרח ירושלים ובהר הבית באמצעות הזרמת כספים על ידי עמותות טורקיות, כ"מורשתנו" ו"טיקה". 

 

הטרור יוצא לאור

לפני כחצי שנה החלו במל"ל לאסוף חומר על הכסף הטורקי שזורם למזרח ירושלים. המטרה המוצהרת היתה לנסות לצמצם ככל שניתן את הפעילות הטורקית בבירה, ולפגוע בערוצים הכספיים שמזרימים לעיר כסף טורקי.

החשודים המיידיים בקשר עם העמותות הללו היו חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. זיקתם האידיאולוגית לטורקיה אינה דורשת הוכחה, אך כדי לפעול נגד העמותות הטורקיות נדרשות ראיות לקשר - כספי או אחר - שאסור על פי חוק. מידע רב נאסף ונבחן עתה, ובקרוב יוצג בפני הדרג המשפטי והמדיני.

חלק מהחומר לקוח ממקורות גלויים. הדו"ח החדש שמפרסם בימים אלה פנחס ענברי, חוקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (גילוי נאות: גם החתום מעלה נמנה עם חוקרי המרכז) - לקוח בעיקר מהם. הוא מלמד על קרבה אפשרית בין חלק מהעמותות הטורקיות לבין שלוחות טרור.

ענברי מספר שטורקיה חדרה כבר לממסד המוסלמי הדתי בעיר באמצעות ראש המועצה המוסלמית העליונה, שייח' עכרמה צברי, שאף החל ללבוש בגדי כהן דת לבנים שמייצגים את הממסד הדתי הטורקי. צברי, כך נכתב בדו"ח, אף נהנה מקו ישיר לנשיא טורקיה ארדואן, ואנשים רבים במזרח העיר אף משתמשים בשירותיו כדי ליצור קשר עם השלטונות הטורקיים.

ענברי שופך אור חדש, הן על פעילותו של צברי, שכבר תועדה במוסף זה, והן על פעילות התיירות הטורקית להר הבית, שגם בה נגענו מעל דפים אלה. על פי ממצאיו - ובעניין זה הוא מצטט מקורות ישראליים - קבוצות התיירים המאורגנות מורכבות ממובטלים טורקים שמקבלים תשלום על השתתפות במיזם התיירות, שמטרתו אחת: "כיבוש הר הבית".

הגילוי המשמעותי ביותר בדו"ח החדש נוגע לארגון הטרור IHH ולשיתוף פעולה סמוי של ארגון הטרור הזה, המוכר לישראל מפרשת המרמרה, עם הארגון הלא ממשלתי הטורקי הגדול טיקה. טיקה, כידוע, מפזר כספים רבים במזרח ירושלים. "ייתכן", כותב ענברי, "שתאי טרור מסתתרים מאחורי הקלעים של הפעילות התרבותית, החברתית והכלכלית הנראית במזרח ירושלים". את המידע שלו על אודות קשר אפשרי שכזה, ענברי מבסס על דברים שפרסם בארה"ב אחמט סאיט יילה, ממתנגדי ארדואן, לשעבר ראש האגף למאבק בטרור במשטרת טורקיה, שנמלט משם לארה"ב. 

 

פעילות חשאית בבירה

בסיום המסמך ענברי מציג פרסום טורקי שמתאר את מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שייח' ראאד סלאח, כ"מושל ירושלים" ואף מציג את עוזרו: חוסאם אבו ליל, איש דת מוסלמי מעין מאהל שבגליל.

ענברי חותם את דבריו בכמה שאלות שעולות מהחומרים שמתפרסמים לראשונה במסמך שלו. "האם טורקיה כבר הקימה מנהל חשאי משלה במזרח ירושלים? מה המשמעות שתפקיד 'מושל העיר' הוקצה לאזרח ישראלי? וגם: האם ייתכן ששלטים שעיטרו את 'במת אל־אקצא' בפגישת מנהיגי האימאמים שהתקיימה באיסטנבול בקיץ שעבר - בשלטים אלה נראו עולי הרגל הטורקים משתלטים על מתחם הר הבית - מלמדים על כך שהתוכנית הטורקית היא 'לכבוש' את הר הבית מישראל באמצעות הצפתו בהמוני עולי רגל שיכריזו כי החזירו אותו לשלטון מוסלמי". 

המידע שמביא ענברי על אודות תשלום שניתן ל"תיירים הטורקים" - למעשה מובטלים טורקים - תמורת השתתפותם במיזם התיירות הטורקית בהר - עשוי לאשש את ההנחה הזאת.

העובדות ונתוני הרקע הללו מדירים שינה לא רק מעיני גורמי ביטחון ישראליים, אלא גם מטרידים מאוד את בית המלוכה הירדני, שכאמור מנסה לפעול עתה עם ישראל וסעודיה נגד הניסיונות הטורקיים לקנות לעצמה אחיזה בהר הבית ובעיר העתיקה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו