לכתם אחריו במדבר

"בכיתי, צחקתי ושרתי שירים. נתתי לעצמי להיות מי שאני, בלי מחסומים ובלי משחקים. טיפסתי בעליות חדות, מתנשפת, מחפשת אוויר, וכשהגעתי לפסגה צעקתי 'יאסו'!!!' - ואת כל הכעס על העולם שחררתי. הסתכלתי סביבי על הנוף, על המרחב ועל הגובה - והרגשתי כוח. יכולת אינסופית. היו גם רגעי משבר וגעגוע, אבל לראשונה יכולתי להעריך את מה שהשארתי מאחור ולהסתכל על הדברים שיש לי במבט אחר. כשאגדל, אני חולמת לבוא ולהדריך מסעות בדרך לוטן".

את המילים המרגשות הללו כתבה א', נערה בסיכון בת 17, אחרי המסע המאתגר במדבר שבו השתתפה במסגרת עמותת "דרך לוטן". בעשר השנים האחרונות השתתפו במסעות הללו עוד אלפי בני נוער כמוה, הולכים בדרך המיוחדת שסוללים גיל ואיריס סלוין ממושב חצבה שבערבה לזכר בנם, סגן לוטן סלוין ז"ל, שנהרג לפני 12 שנים - ב־24 ביולי 2006 - בקרב בעיירה בינת ג'בל במהלך מלחמת לבנון השנייה.

"אנחנו גרים בערבה 36 שנים וגידלנו בה ארבעה בנים, שלוטן הוא השלישי מביניהם", מספר גיל, "הוא התגייס לשריון ועשה מסלול בחטיבה 401, שקיבלה אז את הטנק החדיש מרכבה סימן 4. אני זוכר שהוא אמר לנו כמה שהטנק הזה מוגן ובטוח... אחרי מסלול ההכשרה הוא יצא לקורס מפקדים, נשאר להיות 'גנן' (מפקד בקורס מפקדי טנקים; י"פ) ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. שבועיים לפני סוף הקורס הוא הצטרף לגדוד שלו, גדוד 52, באימון ברמת הגולן".

את קורס הקצינים סיים לוטן בהצטיינות. "זה היה ממש כמה ימים אחרי חטיפת גלעד שליט", נזכרת איריס, "עוד לפני סיום הקורס הוא כבר אמר 'אני להדרכה לא חוזר, אני רוצה רק מבצעי', והוא קיבל מבצעי..." 

זמן קצר לאחר מכן אירעה חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ופרצה מלחמת לבנון השנייה. "לוטן שירת במלחמה כמפקד מחלקת טנקים בגדוד 52", מספר גיל, "הוא נכנס עם הטנק שלו, ביחד עם המ"פ וטנק נוסף בפיקוד מט"ק, לחלץ כוח של עורב גולני מבינת ג'בל. היו שם יותר פצועים ממה שהם חשבו, אז לוטן לקח סיכון, הכניס לטנק שלו יותר פצועים וקיבל אישור לנעול את צריח הטנק לכיוון ישראל כדי שצידוד הצריח לא יפגע בפצועים הללו. במהלך הפינוי הטנק שלו חטף טיל בפגיעה ישירה מאחור". 

על פעולת החילוץ הזו, שבסופה הגיעו כל הפצועים בחזרה לארץ, קיבל לוטן צל"ש. "לפני האירוע הזה הוא היה עם הצוות שלו 72 שעות בתוך לבנון, והנהג שלו רצה להוריד את השכפ"ץ", מספרת איריס, "היה חם מאוד, זה חודש יולי, ובכל זאת לוטן כמובן לא הסכים שהוא יוריד את השכפ"ץ. אותו נהג אמר לנו אחר כך שההתעקשות של לוטן הצילה את חייו, כי כשהטיל פגע בהם עפו רסיסים ופגעו בשכפ"ץ. כזה הוא היה, מצד אחד ילד 'בלאגן' ומצד שני רציני איפה שצריך".

"בלי סמארטפונים ואיפור"

כשנה לאחר מות בנם החלו גיל ואיריס לחשוב על דרכים להנצחתו. "לוטן אהב מאוד לטייל, בעיקר בערבה, היה 'ילד חוץ' במלוא מובן המילה", מספרת איריס, "לפני הצבא הוא התלבט אם לעשות שנת שירות במסגרת חברתית כלשהי, בעיקר בעזרה לאוכלוסיות חלשות, וככה עלה אצלנו הרעיון לשלב טיולים עם עזרה לנוער בסיכון ולהביא את כל זה אלינו לערבה. רצינו הנצחה חיה ונושמת, לא אבן דוממת". 

גיל: "בערך שנה אחרי שלוטן נהרג, פנינו לציון גבאי, שהיה אז מנכ"ל עמותת על"ם והיום הוא מנכ"ל העמותה שלנו, 'דרך לוטן', שהוקמה רשמית ב־2009. כשחיפשנו איזו פעילות לעשות נחשפנו לתחום ה'ווילדרנס ת'ראפי' (wilderness therapy), שיטת טיפול דרך השטח ובאמצעות השטח".

מה היו הפעילויות הראשונות שלכם?

גיל: "כשיצאנו לדרך היה לנו מודל שנקרא 'מודל צה"ל'. הגענו דרך קשרים אישיים ליחידות צבאיות שההכשרה שלהן ארוכה, למשל קורס טיס או שלדג, חיברנו אליהן בני נוער בסיכון והוצאנו אותם יחד למסעות בערבה, בהובלת החיילים. את החבר'ה מקורס טיס, למשל, הוצאנו כמה פעמים עם ילדים שהוצאו מהבית וגרים במרכז מיוחד בבאר שבע. בפעילות הזו הנערים נחשפו לדוגמה אישית ולמודל לחיקוי מצד החיילים, והחיילים קיבלו כלים של פיקוד ומנהיגות. החיילים שהיו במסעות כתבו לנו שזו היתה הפעם הראשונה שבה נחשפו ל'ארץ ישראל השלישית' וזה היה חלק חשוב בהפיכתם לבני אדם טובים יותר". 

איריס: "לאחר מכן התחלנו לעבוד עם עוד פנימיות והוסטלים. בשנה הראשונה הוצאנו משהו כמו 15 מסעות, כשלצד זה הקמנו צוות טיפולי והכשרנו אותו. בעצם יצרנו את השפה של דרך לוטן, שהיא לא משהו ספרטני שאומר 'בואו נחסל את הנער ונבנה אותו מחדש', אלא דווקא ללוות ולהתקדם איתו בקצב שלו. יש לנו מסעות שבהם אחד הנערים מחליט פתאום לא ללכת. זורק את התרמיל, וזהו... במקרה כזה איש צוות נשאר איתו, גם אם זה כמה שעות, ובסוף הוא מסיים את המסע. נדירים המקרים שמישהו לא מסיים".

המסעות של "דרך לוטן" הם בדרך כלל בני חמישה ימים, שבהם נודדים החניכים והצוות - עם כל הציוד על הגב, כולל המזון - משדה בוקר, ירוחם או מצפה רמון, אל הערבה. החניכים במסעות מגיעים מפנימיות לנוער בסיכון, מתיכונים של הזדמנות אחרונה וממכינות קדם־צבאיות של נוער בסיכון.

הנצחה ותרומה לקהילה. סגן לוטן סלוין ז"ל // צילום: דודו גרינשפן

"הדבר היחיד שהנערים פוגשים בסוף כל יום זה עצים למדורה ומים", מספר גיל, "לוקחים להם את הסמארטפונים כמובן, ומהבנות את האיפור... בכל מסע משתתפים כ־25 נערים, תמיד מאותה מסגרת חינוכית, אבל לפעמים מגילאים שונים, למשל נערים לקראת נשירה או עם בעיות סמים. יש תוכנית ברורה - גם פרטנית שאומרת לאן רוצים להגיע עם כל נער, וגם קבוצתית. המסעות מתבצעים בתיאום עם המסגרת החינוכית, והצוות שלה יוצא גם הוא למסע ועובר הכנה בת 24 שעות בשטח. חשוב שגם הם יחוו את המסע וייחשפו לזוויות ולתוכני טיפולים חדשים שיוכלו לקחת איתם לאחר מכן. 

"מבחינת הצוות שלנו, יש מנהל מסע שהוא איש שטח מנוסה שהכשרנו והוא עובר השתלמויות כל הזמן. יש גם מטפל שטח שמגיע או מעבודה סוציאלית או מפסיכולוגיה, ועבר גם לימוד מעשי במסעות שלנו. אי אפשר ללמוד דבר כזה רק בתיאוריה. הצוותים שלנו עוברים הכשרה, יוצאים למסעות בתור תצפיתנים ורק אז מוסמכים כמטפלים.

"הנערים עצמם מתחלקים במסע לחוליות של שלושה־ארבעה, כשלכל חוליה יש ראש חוליה שהוא גם איש שטח מנוסה שעבר הכשרה אצלנו. בנוסף, יש אצלנו כחמישה־שישה חניכי שנת שירות בכל שנה שמגיעים מתנועת הצופים, וזו כבר השנה התשיעית. הם גרים בחצבה ועוברים אצלנו הכשרה של חודשיים וחצי. השי"ן־שי"נים שלנו עוברים את המסע כתצפיתנים, ובסוף הופכים לראשי חוליות. הם גם אחראים ללוגיסטיקה של המסע".

איך נערים, שכנראה לא ראו שטח בחייהם, מקבלים מסעות כאלה?

איריס: "כשנער מגיע למסע, הוא בעצם לא יודע לאן הוא מגיע. זו הפתעה גמורה. הם יורדים מהאוטובוס בלב המדבר ואנחנו מביאים לשם את התרמילים, הציוד, המים וכו'. המסע מתחיל במעגל ראשון שבו מחלקים להם את הציוד האישי והחולייתי, שמים את התיק על הגב וקדימה - ללכת. בעצם, אנחנו מנתקים אותם מהחיים וכאילו 'מתחילים מאפס'. זה מהלך מפחיד מאוד, מדובר בנערים שלא מכירים ולא יודעים מה זה ללכת ולישון בשטח, וזו חוויה לא פשוטה שיש בה הרבה חרדות.

"יש כאלה שלא רוצים לצאת למסע, יש כאלה שאומרים שרוצים לברוח, זורקים את התרמיל ומתחילים ללכת לכיוון הכביש, שכמובן אין להם סיכוי להגיע אליו... הנער צריך להתמודד גם עם עצמו וגם עם הקבוצה. להיות מובל ומסוגל להוביל. מטרת המסע היא מצד אחד להציב להם אתגר פיזי ונפשי קשה שהם אף פעם לא חלמו לעמוד בו, ומצד שני לסיים אותו עם תחושה של מסוגלות אישית, ביטחון עצמי, תקשורת והצלחה. משם אנחנו רוצים שהם ייקחו את התחושות האלה הלאה, לחיים".

גיל: "הנערים לומדים במסעות בישול וניווט, הם לומדים על הכוכבים, על הצמחייה ועל בעלי החיים בשטח. למדריכים יש ידע בכל התחומים שצריך כדי להוביל מסע כזה, והם מעבירים אותו לחניכים. יש גם הרבה תרגילים של עבודת צוות ופעילות שמזמנת אתגר. הם הולכים 10-15 ק"מ ביום ומגיעים לכמעט 80-90 ק"מ במסע, שבו הם לפעמים מתמודדים עם גשם או עם חום קיצוני ולומדים להקים מחסה או למשל לישון על 'מיטת גחלים' - שיטה שבה ישנים בלי שק שינה, על גחלים מהמדורה שנקברו באדמה. אפשר להתחמם ככה גם בקור של אפס מעלות. היומיים הראשונים הם בדרך כלל משבריים וקשים, ואז מתחילים להיבנות לסיום של מסוגלות והצלחה". 

חזון טיפולי בשטח

מעבר למסעות הטיפוליים, החזון של דרך לוטן הוא להפוך למרכז הלאומי של טיפול בשטח לנוער. בימים אלה מגייסת העמותה כספים באתר מימון ההמונים "הדסטארט", כדי לממן את שנת הפעילות הבאה.

"בשנתיים האחרונות היינו הזכיינים של משרד הרווחה לכל פעילות השטח שלהם, ואנחנו כמובן פועלים גם לפי אישור של משרד החינוך", מספר מנכ"ל העמותה 

ציון גבאי, "הגופים שאנחנו עובדים איתם הם למשל חסות הנוער או שירות המבחן לנוער, ועשינו גם פעילויות חד־יומיות ודו־יומיות בכל הארץ, לא רק בערבה. פעילות העמותה היא אינטנסיבית, ובשנתיים האחרונות היו בערך 35 מסעות בשנה. לצד שאר הפעילויות, היו לעמותה כ־250 ימי פעילות בשנה ויש לזה עלויות לא מעטות. מסע של שבוע עולה כ־50 אלף שקלים, והעמותה חייבת לסבסד את הפעילות עבור המסגרות החינוכיות שאנחנו עובדים איתן. 

"בנוסף, אנחנו עושים כנס שנתי בן שלושה ימים שאליו מגיעים כל מי שבתחום הטיפול בשטח או רוצה ללמוד אותו. הכנס הזה מתקיים בפעם התשיעית וכולל סדנאות, הרצאות ופעילויות וגם 'מיני מסע' של 24 שעות. לכנס מגיעים כל מטפלי השטח ומובילי המסעות שעובדים עם נוער בסיכון, בסביבות 200 איש".

כיסא לוטן בחצבה. איריס וגיל סלוין // צילום: דודו גרינשפן

איפה אתם רואים את העמותה בשנים הקרובות?

גבאי: "יש לנו שטח על יד חצבה, שבו אנחנו רוצים להקים את הבסיס הלאומי בישראל לטיפול בשטח ולהכשרת אנשים בתחום. למקום הזה אמורות להגיע הקבוצות להכנה לקראת המסע, ומשם גם לצאת למסעות ולחזור מהם. הכנס השנתי שלנו אמור להיערך במקום החדש כבר בשנה הבאה, ותהיה שם גם מסגרת קבועה של מכינה קדם־צבאית של נוער בסיכון, שתפעל כל השנה. בנוסף, אמור לקום שם מרכז ללימודי תחום הטיפול בשטח, כשלוחה אוניברסיטאית".

"סיימתי בזכות לוטן"

מסדר הסיום של המסעות נערך ב"כיסא של לוטן", מעין אנדרטה שהקימו הוריו בגבעה על יד חצבה החולשת על נוף מדברי פתוח ועוצר נשימה. הכיסא הוא למעשה מושב של גנן טנק, שמאחוריו לוח ברזל עם המשפט "אתה קולט כמה רחוק רואים מכאן?!!", המובא מפיו של לוטן. 

"אנחנו עושים שם מעין טקס, שבו אומרים כמה מילים לכל נער והוא מקבל צמיד שרק מי שמסיים מסע הולך איתו", מספר גיל, העונד צמיד של מי שסיים מסע בעצמו. "בטקס הזה, כל חוליה של נערים מדברת ואנחנו שומעים דברים מדהימים". 

באתר העמותה אפשר למצוא את המשפטים הללו מפי בני הנוער שהשתתפו במסעות. ש', למשל, אמרה ש"נתתם לי דרך להאמין בה וחשפתם אותי לעולם מלא באנשים מופלאים. תודה, לוטן, על שהכרת לי את המדבר"; ואילו ד' בן ה־17 אמר: "דברים שלמדתי במסע הם - שלבקש עזרה זה כוח, שאם נותנים גם מקבלים, שחברים הם גם אנשים וגם להם יש צרכים, שקבוצה זה ביחד, שביחד זה כוח, ושאם רוצים יכולים להגיע רחוק".

"הנערים פוגשים במסעות גם קושי מנטלי ופיזי, וגם את הסיפור של לוטן ואת הדמות שלו", אומרת איריס, "נער אחד אמר לי פעם בסוף המסע: 'תגידי, את אמא שלו? אז תדעי שרק בזכותו סיימתי את המסע'". 

 

*לתרומה לעמותה היכנסו ל"עוצמת המדבר - הפרויקט של דרך לוטן" באתר הדסטארט או לאתר העמותה "דרך לוטן"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו