13 שנה בדיוק חלפו מאז ההתנתקות מרצועת עזה, די והותר זמן כדי לקבוע כי במבט לאחור הכישלון הוא קולוסאלי בכל פרמטר. בניגוד להבטחות של אז, גירוש תושביה היהודים של הרצועה לא תרם לביטחון אלא להפך. הוא לא שיפר את מעמדה הבינלאומי של המדינה, לא הביא לפתיחת מו"מ מדיני, ולמעשה לא הביא להתנתקות אמיתית: ישראל עודנה נחשבת לאחראית היחידה לגורלם של תושביה הערבים של הרצועה, ממש כמו לפני אותו מהלך.
העימות הצבאי הגדול הראשון ברצועה אחרי ההתנתקות - מבצע עופרת יצוקה - פרץ שלוש שנים בלבד אחרי הנסיגה הישראלית ופקח את עיניהם של רבים. תעשיית טיפוח התקוות והאשליות שלה היו שותפים הממשלה, הכנסת, ראשי מערכת הביטחון, צה"ל, שב"כ, מוסד, אגף המודיעין, המשטרה - והכל בגיבוי אבסולוטי של כל כלי התקשורת המרכזיים - התנפצה לרסיסים ברעם אדיר בתוך זמן קצר.
התחזיות השחורות, המודחקות, המושמצות באותו זמן, הספקניות - שמעטות מהן הצליחו לחדור את שכבת ההגנה המשוריינת שעטו כותרות המהדורות והעיתונים, הפרשנים המדיניים, הצבאיים והפוליטיים - התגלו כמדויקות ונכונות. מאז ועד היום השתנתה המפה הפוליטית לבלי הכר. אם שרון ואולמרט, וגם אלה שקדמו להם, נאלצו למשוך שמאלה כדי להשיג קולות מהמרכז, הרי היום הקרב הפוליטי הגדול מתנהל על גבם של קולות הימין שהפכו לרוב מוצק בקרב הבוחרים הישראלים.
היתרון האחד, הדחוק, של התוכנית ההרסנית ההיא, הוא זה שקברניטיה כלל לא כיוונו לו: שהתנתקות ונסיגות נוספות לא יהיו אפשריות בטווח הנראה לעין. כל רעיון עוועים כזה היום נענה בבוז ציבורי גדול. למרות שיש כמה, בשולי הפוליטיקה, שעדיין מנסים.
כחלון וביטחון
הקרב על הרוב הימני, שהתעצם לאחרונה בין בנימין נתניהו ונפתלי בנט, התרחב השבוע. למשל, אל משה כחלון. אותו היה קשה לפספס. בכל צומת מרכזי נתלתה תמונתו במסגרת קמפיין חוצות ענק כשהמילה "ביטחון" קורצת לעוברים ושבים, תוך רמיזה ל־15 מיליארד השקלים שאישר להעביר למערכת הביטחון לאחרונה עבור הצטיידות במערכות הגנה מפני טילים.
בשבוע הבא יאשר הקבינט את הסכום הכולל שתעלה התוכנית: 30 מיליארד שקלים. כל זאת, כשגורמים במשרד הביטחון אומרים שאין להם מושג לגבי הסכום החדש ורומזים כי כחלון עשה זאת בלי להודיע וככל הנראה משיקולים פוליטיים. "זה לא הכסף, זה הקרדיט", אמרו. גורם נוסף אף היה בוטה יותר, כשאמר כי "מעולם לא זכור שפוליטיקאי כלשהו עשה שימוש בהחלטת קבינט והפך אותה לקמפיין חוצות אישי שלו".
אבל לכחלון הסבר אחר לגמרי. זה נכון שהקרב שהוא מנהל כרגע נסוב על האלקטורט הימני, בעיקר הליכודי, אבל לא רק. גם ב"יש עתיד" יושב מאגר מנדטים לא קטן של אנשי ימין שכחלון יעשה הכל להעביר אותם לתמיכה ב"כולנו". לפני חודש קיבל לידיו תוצאות סקר עומק שהזמין, שממנו למד לא רק את הניתוח הפוליטי - לאן לכוון ונגד מי להילחם - אלא גם מה דעת הציבור עליו. המילה ביטחון כיכבה שם. לא במובן הקלאסי, אלא בדאבל־מינינג: ביטחון כלכלי, ביטחון תעסוקתי. מכאן נולד הקמפיין: ביטחון במובן החברתי. וגם במובן הקלאסי. שתי משמעויות במחיר של שלט אחד.
בשיחות סגורות מדבר כחלון על בחירות ממש בתחילת 2019. לכן הקמפיין הנוכחי מגיע בעיתוי מושלם מבחינתו: רגע לפני שעם ישראל בורח בהמוניו לחו"ל ושוקע מייד לאחר מכן בקדחת הקניות שלפני החגים, וכל זאת בעיצומו של קמפיין נגדי של חברות הענק במשק שחברו, לדעתו, לעשות שמות בתוכניותיו להורדת מחירי הדיור ומחירי הקניות על מנת להביא לעליית מחירים שתפגע בו. הם הרי מנהלים, לדעתו, מערכה כוללת נגד הרפורמות שהוביל באוצר ליבוא מקביל ופגיעה קשה במונופולים.
קמפיין החוצות הוא רק ההתחלה. החל מסוף השבוע יוזרמו סרטונים לרשתות החברתיות שיציגו את רשימת ההישגים של כחלון כשר אוצר. בכולנו אומרים שיש 80 מהלכים שהוביל כחלון לטובת הציבור בשלוש וחצי השנים האחרונות, אולם לא תמיד הקרדיט הלך למקום הנכון.
לא רק כחלון, גם שר הביטחון ליברמן הצטרף לקלחת הפוליטית הרותחת בצד הימני של המפה. הימים שבהם גירד את אחוז החסימה עברו, וההסתערות קדימה לכיוון עשרת המנדטים בעיצומה.
ליברמן נהנה מפרופיל ציבורי גבוה ככל שהעניין הביטחוני בראש הכותרות, וכל עוד לא נרשמו לחובתו טעויות בתפקודו כשר הביטחון. את הטיפוס האיטי במספר המנדטים בסקרים החל בעיקר בזכות הזירה הצפונית. שם הוא מוביל עם נתניהו מדיניות מעוררת התפעלות בנחרצותה ויעילותה המוכיחה עצמה פעם אחר פעם.
בשבוע האחרון השתנתה גם המדיניות בגזרה הדרומית, מה שממקם את ליברמן במקום גבוה אף יותר על הגל. זה נכון שלא נראה שהמדיניות הישראלית כלפי עזה מובילה לפתרון כלשהו, אולם המציאות שבה מחבלים שרפו את הארץ ללא כל תגובה היתה בלתי נסבלת ומעליבה.
למרות שנראה שעל חובשי הכיפות הסרוגות ויתר ליברמן כקהל יעד פוטנציאלי, כמי שתוקף פעם אחר פעם את רבני הציונות הדתית, גם הישיבה המתריסה בבית קפה בשבת לא נועדה מן הסתם לשכנע דתיים לתמוך בו, אבל הפעם הצליח ליברמן לעקוף גם את בנט בסיבוב כשהחליט למנות את עופר וינטר למזכירו הצבאי.
מלבד עקיצה לבנט, ליברמן, סביר להניח, לא חשב על נהירה המונית של יושבי כיפות לקלפיות עבורו, אבל למינוי של עופר וינטר יש השפעה גם על מצביעים מסוג אחר: ליכודניקים, מסורתיים, כאלה שלא נרתעים ממתקפות על רבנים מחד, אבל מעריצים את הרוח האחרת, עם הגאווה היהודית, שהביא איתו וינטר לצה"ל. כאלה שרתחו על כך שלא קודם ככל הנראה רק בשל דעותיו וכיפתו.
תוקפים ונשארים בחיים
"כלי טיס ביצע תקיפה לעבר חוליית מחבלים ששיגרה בלוני תבערה מצפון הרצועה לעבר שטח מדינת ישראל", בישר הטוויטר הצה"לי הרשמי ביום שלישי. זו לא ההודעה הראשונה שמודיעה על תקיפה ישראלית, מהאוויר, נגד חוליות מחבלים שמשגרים בלוני תבערה. בשבוע האחרון בוצעו כמה וכמה תקיפות כאלה במסגרת שינוי המדיניות של מערכת הביטחון בגזרת הדרום.
כל זה קורה כשרק לפני קצת יותר משבוע, כשהציע בנט בישיבת הקבינט להפציץ משגרי בלונים מהאוויר, ענה לו הרמטכ"ל כי הדבר נוגד את עמדתו "הביטחונית והערכית", כלשונו. בעקבות ההדלפה מהקבינט הפך בנט למושא ללעג בחוגי השמאל, שקיבלו לדעתם חיזוק נוסף לטענה כי בממשלה ובקבינט יושבים אנשים קיצוניים ומסוכנים, המעיזים לצאת נגד הדרג הצבאי הבכיר רק כדי לממש את אמונתם המתלהמת.
ליברמן עקף את בנט כדי למנותו למזכיר הצבאי. עופר וינטר // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
לא רק בשמאל, גם יואב גלנט - הבקיא היטב, אולי טוב מכולם, במתרחש במרחב רצועת עזה ומחוצה לו - תקף בחריפות את בנט על הצעתו להפציץ מהאוויר חוליות משגרי בלוני תבערה. והנה לא עבר שבוע ימים מאז אותה ישיבת קבינט מודלפת, וההצעה הקיצונית הופכת למדיניות השגרתית של צה"ל.
והכי מוזר - שאין פוצה פה ומצפצף. איש לא דורש מצה"ל לעצור את המדיניות התקיפה. אף אחד לא תובע מאיזנקוט הסברים לפעולה הלא ערכית המתבצעת עכשיו כמעט מדי יום. דוגמה נוספת לריק המסתתר מאחורי מסע ההפחדות והאיומים של השמאל.
מחאה ליום אחד
זר אולי יתקשה להבין איך בימים המוטרפים ההם, ימי טרום ההתנתקות, לא היה אפשר למצוא כלי תקשורת מרכזי אחד (אחד!) שיטיל ספק, יציב שאלות קשות, יתהה על הצורך ועל סיכויי ההצלחה, ייתן פתחון פה למתנגדים - וכאלה היו לא מעט דרך אגב - או לכל הפחות יתייחס באובייקטיביות מקצועית כלשהי כלפי התוכנית ההרסנית שרבבות ויותר מכך חזו את כישלונה הבלתי נמנע מראש.
מתנגדי ההתנתקות - מצביעי מפלגות הימין, כולל הליכוד שבמשאל מתפקדים בחר לשלול אותה - הסתובבו באותם ימים בתחושת מחנק כשהם חסומים לגמרי ללא כל יכולת לבטא עצמם ואת התנגדותם, אל מול ההתגייסות חסרת המעצורים והדורסנית של כלי התקשורת, שעשו כל שביכולתם להבטיח את ביצוע התוכנית, ויהי מה.
כותרות שלושת העיתונים הגדולים, שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, שתי תחנות האקטואליה הארציות היחידות ברדיו, ואתרי האינטרנט הנלווים להם נצבעו בצבע אחיד - הצבע שהכתיב השלטון, כולל השחרת המתנגדים והשמצת המתיישבים כדבר של יום ביומו.
מי שחשב שהימים האלה חלפו ועברו מהעולם קיבל השבוע תזכורת קטנה, עת החליטה הקהילה הגאה להפגין בעיבורו של יום הצום והחורבן תשעה באב. שוב אותם כלי תקשורת, שוב אותן כותרות אחידות, ומסר אחד ויחיד בלי שום יכולת ערעור או השמעת קול אחר.
הפעם המשימה של כלי התקשורת להשתיק ולהשמיץ קשה ומורכבת יותר. יש עיתון אחר שלא היה אז. גם ערוץ טלוויזיה. יש רשתות חברתיות שבהן אומר העם את דברו באופן בלתי אמצעי. אבל כל אלה לא מונעים מהם לנסות. שוב, כמו אז גם עכשיו, מופקעת הכותרת הראשית ומרבית העמודים הפנימיים כדי לקדם אג'נדה התואמת את השקפת עולמם - לאו דווקא באופן ההולם את הלך הרוח הכללי בציבור. גם עכשיו כמו אז, מושמצים אלה המשמיעים קול אחר ומוצגים כקיצונים, שוליים ובעיקר חשוכים ופרימטיביים.
האמת הפשוטה היא קודם כל כי הנושא לא נוגע לרוב הציבור. הניסיון להציג זאת באופן הפוך מונע מאג'נדה ותו לא. מבחינה עיתונאית אמיתית, אין כל הצדקה למרוח על עמודים שלמים את מחאת הגאווה ולהפוך את תוכניות האקטואליה ברדיו לימי שידור מיוחדים. אבל הליברליזם הקיצוני מנסה להרים את ראשו. אחרי תשע שנות נתניהו רצופות הם מרגישים שהם יוצאים מדעתם. העובדה שבארה"ב מכהן דונלד טראמפ רק מעמיקה את תחושת הייאוש.
העיסוק האובססיבי שלהם בעצמם שלל מהם את היכולת לחזות את ניצחון נתניהו בבחירות ב־2015 ואת ניצחון טראמפ ב־2016. הוא גם שולל מהם כעת את היכולת לראות שהעם לא באמת איתם. אמנם המסר שאיתו הלכו - מסר מאחד של מניעת אפליה - הוא מסר מוצלח שיווקית שקל להזדהות איתו, אבל ערכי המשפחה המסורתית טבועים בקרב הציבור הישראלי באופן שורשי וחזק הרבה יותר. זה משהו שכותרות ענקיות ומנותקות ועשרות עמודי עיתונים ושעות שידור ברדיו לא ישנו.
ביום ראשון התקיימה ההפגנה בכיכר רבין. עשרות האלפים שהגיעו לרחבת הכותל והמיליונים שפקדו את בתי הכנסת לבכות את חורבן הבית ויציאת עם ישראל לגלות, שהביאה בין השאר לשואת יהודי אירופה וצרות נוספות, קיבלו אזכור שולי, אם בכלל. את עיקר תשומת הלב ריכזה ההפגנה הליברלית בתל אביב. אחרי השידורים החיים ופתיחת המהדורות באותו ערב, נצבעו למחרת העיתונים בצבעי דגל הגאווה.
יום למחרת הכל נעלם. אמנם נרשמו כמה ניסיונות נואשים להחזיק את הסיפור באוויר עוד קצת, אבל הרוב המשיכו הלאה. זה לא יפריע להם כמובן בהפגנה הבאה שוב לשכנע את כולם שחוץ מזה אין שום דבר יותר חשוב שמתרחש בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו