ספורט נמדד בהישגים, ומאליפות אירופה באתלטיקה שנערכת בימים אלו בברלין תצא ישראל בתחושה שאנחנו מיני אימפריה. מדליית הזהב ההיסטורית של לונה צ'מטאי־סלפטר ביום רביעי בערב היא סיבה מספקת לכך, כשאליה עוד עשויה להצטרף חנה קנייזבה־מיננקו, שתשתתף הערב בשעה 21:00 בגמר הקפיצה המשולשת, שבו היא מועמדת לסיים באחד משלושת המקומות הראשונים.
קנייזבה־מיננקו כבר הוכיחה שהיא שייכת לצמרת העולמית, כשסיימה במקום השני באליפות העולם ובאליפות אירופה, ובמקום החמישי במשחקים האולימפיים בריו לפני כשנתיים. התחרות בברלין נחשבת לשלישית בחשיבותה בעולם (אחרי המשחקים האולימפיים ואליפות העולם) באתלטיקה, שלא בכדי הוגדרה כ"מלכת הספורט" לנוכח היוקרה שלה, שלא נפגעה לאורך השנים, אלא שבפועל, להישגים המרשימים של הנציגות הישראליות אין באמת קשר למציאות היומיומית של האתלטיקה הישראלית. ענף זה לא מצליח להצמיח אתלט ברמה הגבוהה ביותר כבר עשרות שנים, ולכך תוסיפו כמובן את העובדה שפחות מ־2,000 ישראלים עוסקים באתלטיקה באופן מקצועי ותבינו עד כמה ההישגים הללו תלושים מהמציאות.
שיאים מיובאים
צריך לזכור: יבוא או אזרוח של ספורטאים אינו המצאה ישראלית באתלטיקה העולמית. נכון שמכבי תל אביב המציאה את השיטה הזו בכדורסל האירופי - מה שהקנה לה יתרון עצום על יריבותיה ביבשת - אבל האתלטיקה הישראלית השכילה לעשות זאת מאוחר ולולא גלי העלייה הגדולה ממדינות בריה"מ לשעבר, גם זה לא היה קורה. קחו לדוגמה את אלכס אברבוך, גדול האתלטים של ארצנו וללא ספק המעוטר שבהם. הוא זכה פעמיים באליפות אירופה ונחשב לקופץ המוט מהטובים בעולם במילניום הנוכחי. לישראל עלה אברבוך בגיל 23 לאחר שהתחנך במערכת הספורט הסיבירית, שם גם לימד ספורט לפרנסתו. את היסודות שלו לא קיבל האתלט המצוין הזה בישראל.
בשיא הישראלי בקפיצה לגובה מחזיק הקופץ קונסטנטין מטוסביץ' עם 2.36 מטרים שספק אם יישבר בקרוב, אף שנקבע בשנת 2000. הוא עלה לישראל בשנת 1995 כנוצרי הנשוי ליהודייה, ולאחר שפרש התקשה למצוא פרנסה בתחום האתלטיקה אף שדורג לזמן קצר במקום הראשון בעולם. הביורוקרטיה הישראלית הכניעה אותו והעובדה שהתקשה להסתדר כלכלית גרמה לו לעזוב לקנדה בדיוק לפני שלוש שנים, 20 שנה לאחר הנחיתה בנתב"ג. שניהם, אגב, לא הצליחו לייצר אחריהם דור של קופצים, על אף ההצלחה האדירה שלהם ולמרות שהוועד האולימפי הישראלי ואיגוד האתלטיקה הישראלי השקיעו מאות אלפי שקלים בפרויקטים של "קופצים" למיניהם.
הקופץ לגובה דימה קרויטר, שמתחרה אף הוא באליפות אירופה הנוכחית, סומן בתור נער כפוטנציאל לרשת אותם והיה הקופץ הטוב בעולם לגילו. אבל עתה, בגיל 25, הוא מנסה בעיקר לשמר את הקריירה שלו לאחר פציעה קשה שעבר ב־2012.
למרות הפריחה של תחום הריצה והטריאתלון החובבני בישראל, הנוער הישראלי בורח מאתלטיקה קלה כמו מאש. זו לא אשמתו, והסיבות הן כמובן מקומיות אך גם גלובליות, נוכח העובדה שחלק מהמקצועות מרגישים מיושנים עבור הדור הצעיר, וכמות הנערים והנערות שחולמים בלילה לזרוק דיסקוס או להטיל מוט מצטמצמת עם השנים בכל העולם. כך, בישראל רוב העוסקים בענפים הללו פורשים תוך כדי או אחרי השירות הצבאי. אלו שכן נשארים באתלטיקה המקומית נאלצים ברוב המקרים לעבוד בעבודות נוספות, דבר שכמובן פוגע בסיכוייהם להפוך למקצוענים.
הכל בגלל האהבה
אחת הדוגמאות הבולטות היא זו של גלי העלייה האתיופית, שהרימו מחדש את הריצות הארוכות והמרתון בישראל והציבו אותו בסטנדרט העולמי הגבוה. עם זאת, רוב רובם של המרתוניסטים והרצים למרחקים ארוכים נאלצו להתפרנס מעבודה נוספת ומהשלמת הכנסה, כמו הדרכת קבוצות ריצה מקומיות של חובבים עבור תשלום סמלי של כמה מאות שקלים. כשמסתכלים על המשלחת הישראלית לאליפות אירופה בברלין, מגלים שהספורטאית הבולטת ביותר שגדלה כאן בישראל היא דיאנה ויסמן בת ה־20.
למעשה, כשאומרים שהיא "גדלה כאן" על ברכי האתלטיקה המקומית צריכים לדייק. ויסמן נולדה בעיר מינסק שבבלארוס ובגיל שנתיים עלתה עם משפחתה לישראל. המשפחה התגוררה באשקלון ואמהּ, אירינה, שהיא בעלת תואר שני בחינוך גופני ועסקה בעברה בריצות קצרות ובקפיצה לרוחק, פתחה מחלקת אתלטיקה בהפועל אשקלון, כי ידעה שרק היא תדע מה הכי טוב עבור הבת שלה שכבר בגיל 9 החלה להתאמן בצורה רצינית. ל
פני כחודש האצנית הצעירה שברה את השיא הישראלי בריצת 100 מטר בתוצאה של 11.57 שניות. השיא הקודם, ואת זה יודע כמעט כל ישראלי חובב ספורט, היה שייך לאסתר רוט־שחמורוב - גדולת ספורטאיות ישראל בכל הזמנים - שנקבע אי אז באולימפיאדת מינכן המושמצת, 26 שנה לפני שוויסמן נולדה. אגב, באליפות אירופה הנוכחית והראשונה שלה לבוגרות, פספסה ויסמן את המקום בחצי הגמר בכמה מאיות.
בסופו של יום, לולא התאהבו צ'מטאי־סלפטר וקנייזבה־מיננקו בבחורים ישראלים, לאתלטיקה הישראלית לא היה שום דבר להציע ברמה הבינלאומית הגבוהה. צ'מטאי־סלפטר היא תוצר של מערכת הספורט הקנייתית, זאת ששולטת בעולם בכל ענפי הריצה הבינוניים והארוכים לאורך השנים. באולימפיאדת ריו היא כשלה באמצע המרתון, דבר שגרם למומחים ולאוהדי אתלטיקה לפקפק ביכולות שלה. אך ההתעקשות שלה ושל בעלה, גם במישור האזרחי, להפוך אותה לישראלית כדין, וגם מקצועית, להעביר אותה לריצות הבינוניות, הוכיחה את עצמה ביום רביעי השבוע. אם השניים היו נכנעים בדרך לעסקנות הפוליטית או זו הספורטיבית, צ'מטאי־סלפטר היתה חוזרת לעבודה שלה בבית השגריר המקומי ונעלמת כפרט טריוויה היסטורי לאוהבי הספורט.
קנייזבה־מיננקו ינקה את היסודות שלה מבתי הספר הגבוהים לספורט באוקראינה ובברית המועצות לשעבר. כשהפכה לישראלית לפני שש שנים בגיל 22, קיבלנו ספורטאית אדירה ומוכנה מהניילונים, שלשום גורם ישראלי לא היה, למזלנו, חלק בגידול הספורטיבי שלה. כשמסתכלים לאחור, לא רואים שום יורשות רציניות לשתי ספורטאיות העל הללו, וזה מסביר אולי את כל התמונה.
אז כן, מותר לנו לשמוח ומותר לנו לחגוג. צ'מטאי־סלפטר - והלוואי שגם קנייזבה־מיננקו הלילה - הן ספורטאיות כחול־לבן שמצליחות להסתיר את ערוותו של הספורט המקומי בכללותו ואת האתלטיקה הקלה בפרט. זו שלא מצליחה מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת לייצר אתלטים ברמה הגבוהה, והשיאים המקומיים ברובם מחזיקים כאן עשרות בשנים. טוב יעשה משרד הפנים אם ייקח את שני המקרים הללו כדוגמה, ויקל בהמשך על עוד ספורטאים וספורטאיות תוצרת חוץ, שקשרו את גורלם בארץ זבת חלב ודבש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו