לא בפוקוס

בעולם של תקשורת אמיתית, כלומר רעבה ואחראית, פרעות מאי 2021 היו יכולות להיות כר פורה לטלוויזיה מצוינת. אלפי התיעודים של האזרחים הפשוטים, תיעודים מצמררים של אלימות פרועה לצד אנושיות מופלאה, היו יכולים למלא שעות של סרטי דוקו. השיחות המצמררות של אזרחים מתחננים למשטרה, הקלטות הווטסאפ בין אזרחים פשוטים שזעקו "יורים עלינו", סרטונים שבהם אם מסתירה את ילדיה כשהפורעים הערבים מנתצים מכוניות - כל אלה היו יכולים למלא מסמכים טלוויזיוניים אנושיים מרתקים.

לצד אלה, תיעודים של הסתה אסלאמית קיצונית מפי אנשי דת ומנהיגי ציבור, טרנדי הטרור שמתדלקים את עצמם ברשת הטיקטוק, מגמות ההקצנה המבעיתות בקרב הצעירים הערבים בישראל - כל אלה היו יכולים לספק לצופים הישראלים והבינלאומיים עולם שלם של רקע ועומק. לא רק רקע על העבר, אלא גם כזה שצופה פני עתיד, כי הפרעות אולי שככו אבל הלבה עדיין מבעבעת.

במקום לטחון את תאי המוח שלנו בבנאליות השקרית של "קיצוניים משני הצדדים", או בהאשמת קורבן חצופה כלפי הגרעינים התורניים, היתה התקשורת יכולה לחולל נפלאות. לשקף מציאות, להציף אתגרים, לחשוף שקרים, לאתגר את המערכת השלטונית כפי שבאמת ראוי למי שרואה בעצמה כלב שמירה.

אבל התקשורת בחרה לא להיות שם. שום תוכנית "עובדה" לא ניסתה לשאול שאלות ולהביא את הקולות, שום תחקיר לא נערך, המסמך היחיד היה סרט של "זמן אמת" בכאן 11 על הפרעות בעכו. מסמך אנושי מרגש, אך בבסיסו עמדה אותה הטיה מאולצת שחיפשה את האיזון הקדוש והמופרך של "קיצוניים משני הצדדים". הגדילו לעשות בתוכנית "המקור", כשהקדישו תוכנית שלמה ללינץ' היהודי בבת ים, ואף לא רבע תוכנית לפרעות הערבים בעכו, ביפו, בלוד, ברמלה, בנגב, בגליל, וכמובן בירושלים.

אחד הזיכרונות החדים שלי מאותו חודש מאי שחור, אז הייתי בחמ"ל ההגנה האזרחי בלוד, הוא איך מספרים את מה שאנחנו עוברים שם. לא בשביל עצמי אלא בשביל התושבים, ובעיקר למען האמת ההיסטורית. בעודי מסייעת תחת הלחץ לגייס מתנדבים ולנתב את מאות המתנדבים שהגיעו לעיר, זרמו אלי כותרות ופרשנויות של אנשי המזגנים באולפנים. למרות העובדה שאין להם מושג, הם כבר ידעו הכל, מי אשם ולמה, מי התסיס, מי התגרה, וכמובן - לאלימות יש שני צדדים וכולנו צריכים להבין מדוע פרצה אלימות כל כך פרועה.

את כיוון הרוח הבנתי מצוין. מתוך הערפל של מאי הבנתי את מה שלא רציתי להבין: אף אחד בתקשורת הישראלית לא יספר את מה שקרה פה. מה שלא הבנתי, זה עד כמה חמור זה יהיה, עד כמה חמורים יהיו הטשטוש והשקר.

לשמחתי, לא הייתי לבד בהרגשה הזו. גם החבר'ה בגרעין התורני בלוד, שעברו טראומה אמיתית תוך גילוי גבורה עילאית, הבינו את זה - והרימו את הכפפה. אפרת נוי, המנכ"לית, ביקשה מאיתנו לסייע בתיעוד מה שקרה. בעצתה של מירי לביא, חברה ואשת מקצוע מצוינת, החלטנו שסרטון טוויטר קצרצר לא יעשה את העבודה. "בואו נעשה 'עובדה'", אמרה מירי, ואני, קטנת האמונה, גיחכתי מתחת לאוזניית הזום. אין לנו התקציב, כוח האדם, התפוצה. אבל יש לנו חומרים מצוינים וחומר אנושי מדהים, אמרה אז מירי. ואני? זרמתי. לקחנו את זה כפרויקט ארגוני, ב"ישראל שלי".

יצאנו למסע צילומים נטול תקציב אבל מלא נשמה ושליחות. ירדנו ללוד, צילמנו את הרחובות, את בתי הכנסת והמסגדים, את המקומות ששופצו מאז. איבדנו את הנשימה כשביקרנו בבית של משפחה שברחה, בית שנשרף על ידי הפורעים, ולא שופץ מאז. שמענו עדויות של תושבי המקום, ששחזרו את הרגעים הקשים, ועם כל סיפור גילינו עוד משהו שהוסתר מעינינו. חלקם התקשו לשחזר את האירועים בגלל קושי נפשי, פוסט־טראומה שנגרמה באותם חמישה ימי דם ואש, כשהמדינה נעלמה.

מול המצלמה שלנו התייצבו גם מתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ. ביקשנו מהם לחלוק עימנו מה הביא אותם ללוד ומה עברו, ונפעמנו שוב מהמסירות ומהאומץ של אותם חבר'ה, שעזבו בית ומשפחה מאחור ורצו לסייע לאחיהם.

חווינו את לוד מחדש. הבאנו את הקולות ואת המראות מאותם ימים, את התחינות למוקד 100, את סרטוני האלימות שצולמו בפלאפונים רועדים, את הקולות של ההורים המגוננים, את גבורת התושבים והמתנדבים. ניסינו להביא לצופים בבית מעט מן החוויה הקשה, מעט מהמחדל המדינתי, מעט מהמחדל המשטרתי. הבאנו את הסיפור האנושי והתיעודי, תוך שבירת הקרח של הסיפור הגדול, סיפורה של מדינה שנעלמה מול אויב מבפנים. דיברנו על העבר, אבל עם מחשבה חרדה על העתיד.

התוצאה היא "חמישה ימים במאי", סרט תחקיר עצמאי, שהפקנו כשהבנו שאין אף אחד בבית הנקרא התקשורת הישראלית. כפי שידענו להגיע ללוד כשהלהבות בערו, ידענו גם לאסוף את פרטי המידע וליצור מסמך טלוויזיוני. אני מצדיעה לכל מי שהסכימו לקחת בו חלק ולספר את הסיפור מבעד לדמעות השקופות. פנו לעצמכם 40 דקות והרבה כוח נפשי, וצפו בו. הוא זמין ברשת.

פרעות מאי 2021 הן קו פרשת מים ביחסי יהודים וערבים במדינה. הן גם קו פרשת מים ביחס המדינה לאזרחיה. המציאות שהתפוצצה במאי היא מציאות קשה, מאיימת ולא נעימה, אבל טשטוש הוא לא פתרון. אותו טשטוש שיוצא ממכוני מחקר, מהממשלה ומרוב התקשורת הישראלית הוא מסוכן, כי כשמתעלמים מהבעיה היא לא נפתרת או נעלמת, אלא מחמירה.