בדרכים צדדיות

"צריך לעשות סוף למה שקורה פה. הבדואים משתוללים בכבישים, חותכים מסלולים, נוסעים באופנועים ואז מרימים גלגל באוויר, עושים חרקות לנהגים, מציקים לנהגות, מסכנים חיי אדם ללא הרף. אני רואה את זה כל הזמן, כמי שנוסע בדרך מבאר שבע למצפה רמון ובשאר כבישי הנגב", כך אומר אלכס בוהדנה, איש מד"א ממצפה רמון.

אין מקום שבו אשליית הדו־קיום בדרום נפגשת חזיתית עם המציאות יותר מאשר בכבישי הנגב. מרבית תושבי האזור יכולים להעביר חיים שלמים לצד הערים והיישובים ולעולם לא להיכנס לתוכם, על אחת כמה וכמה שלא לשוטט ברחבי הכפרים הלא מוכרים. אך פרט לרופאות ולאחים בסורוקה, ולתורים משותפים במשרדי האוכלוסין והביטוח הלאומי, כבישי הנגב הם המקום המרכזי שבו נפגשות ומתחככות האוכלוסייה היהודית והבדואית בנגב מדי יום, ללא שום קווי הפרדה. 

אין יוצא ואין בא

זה שנים, יש שיאמרו עשורים, שתושבי הדרום זועקים על סוגיה נפיצה וקטלנית, אך מבצע שומר החומות היה קו שבר משמעותי. בכניסה ליישוב שגב שלום החלו שריפות צמיגים וסקילת מכוניות עוברות. לצד היישוב חורה, בקרבת צומת שוקת, כופפו בדואים את עמודי החשמל, ושרפו או הפכו אותם למלכודות עבור יושבי המכוניות שאתרע מזלם לעבור דרך הצומת ולהירגם באבנים.

"קומץ", "מיעוט", "צעירים פוחזים" או "מחבלים" - גמישה ככל שתהיה הסמנטיקה הלשונית, את המציאות היא לא יכולה לשנות. במשך שעות ארוכות היו הערים דימונה וערד מנותקות משאר מדינת ישראל, אין יוצא ואין בא. הכבישים הפכו רשמית לשדה קרב בין אוכלוסיות הנגב.

עדיאל אלגי, מנהל אגף הצעירים בעיריית דימונה, היה אחד מאלו שחוו את ההתפרצות על כבישי הנגב. "בלילה שבו ירו טילים על ירושלים, אשתי למדה בעיר. היא התקשרה אלי מפוחדת, ונסעתי מדימונה לירושלים כדי להחזיר אותה הביתה. בדרך חזרה, ביציאה המזרחית מבאר שבע, ליד איקאה, פניתי שמאלה לכיוון כביש 25, וכבר ראיתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי כמו בסצנה מ'מקס הזועם' - מלא מכוניות נוסעות בטירוף על השטחים ליד הכביש, מעלות המון אבק. אני ממשיך להתקדם, ובאור הפנסים האבק הופך למין ערפל, ואז אני רואה יותר ויותר אבנים על הכביש. אנחנו ממשיכים להתקדם, ועל הכביש צמיגים בוערים ועוד צמיגים בוערים. ופתאום בצד הדרך מבליחות מכוניות חונות ולצידן בדואים רעולי פנים, עם מקלות בידיים. ואשתי נלחצת ואומרת 'מה עושים? מה עושים?', אתה לא מבין מה קורה כאן...".

התקשרת למשטרה? 
"איזו משטרה? זה נשמע כמו משהו שאורך זמן, אבל זה עניין של שניות, ואתה לא חושב על שום דבר חוץ מלשרוד. אבנים, צמיגים בוערים, מקלות בידיים, רעולי פנים, ואני חייב להאט את הנסיעה, 60, 50, 30... לא ראיתי משטרה, אבל שמעתי הליקופטר מעלי. באיזשהו שלב הבנתי שאני במלכודת. עשיתי פרסה מהירה על הכביש וטסתי משם בניגוד לכיוון התנועה, לכיוון באר שבע. פחדתי שיש עוד שנכנסו למלכודת הזאת, והמשכתי משם לכיוון מצפה רמון. רק דרך ירוחם הגעתי הביתה". 

וזה השאיר בך משהו.
"אנחנו חיים בפוסט טראומה תמידית, ואתה שואל אם זה הותיר בי משהו? איש מקצוע בטח יגיד שכן, אבל אתה יודע מה - זו בכלל לא פוסט טראומה, זו ה־טראומה, החיים שלנו, ההווה. יש לי המון חברים ומכרים טובים מהעדה הבדואית, וברור לי לחלוטין שאלה לא כולם. יותר מזה - לפני עשור, כשהילדים שלי היו קטנים, רכב של בדואי חתך אותי בצורה מאוד מסוכנת בצומת. סימנתי לו עם הרכב לעצור, הוא עצר, יצאנו לדבר, אמרתי לו 'איך אתה נוסע? יש באוטו שני ילדים קטנים! סע בזהירות'. הוא אמר 'סליחה, סליחה' - ונסע. היום אני מפחד לעשות את זה. אין מספיק משטרה בכבישים ובערי הדרום, ואת המעט שיש - מוציאים על מכמונות מהירות. אתה זוכר מה אמר המפכ"ל בשומר החומות? שגם את הפקידים הוא הוציא החוצה אל השטח. אתה יודע מה הוא היה צריך להגיד? את האמת, שאין מספיק שוטרים כדי לספק ביטחון לדרום מדינת ישראל". 

"העיקר שהבן שלי חי"

מטבע הדברים, מוות נחרת בזיכרון בעוצמה גדולה בהרבה מפציעה. למרבה המזל, האירועים האלימים של חודש מאי הותירו בדרום "רק" פצועים בדרגות שונות, אבל הדרך שבה הם נשכחו כלא היו בתוך כמעט שנה מעוררת השתאות - בין שמדובר בעקשנות הישראלית להמשיך הלאה, למרות ואף על פי כן, ובין שמדובר בתסמונת החצר האחורית, כלומר בהתכנסות התודעתית והתקשורתית לגבולות גדרה־חדרה.

שאלתי בקבוצות דרומיות שונות אם מישהו חווה היתקלויות בכבישים עם בדואים. התשובות מיהרו לזרום. "מי לא?", גיחך אחד. "אתה אמיתי? בכל יום בדרך הביתה", רטנה אחרת. אנשים תיארו מקרים רבים של מרדפי כביש, חיתוכים מסוכנים, שיירות שרודפות אחרי מכוניות ומכריחות אותן להאט או להימלט בניגוד לכיוון התנועה, זינוק לכביש מהשוליים, הורדה לשוליים, וגם בדואים שמתחזים לשוטרים ועוצרים מכוניות. הרבה "כמעטים", המון פרנסה לפחחים, וגם לא מעט תאונות דרכים "רגילות" שלא נרשמות כאירועים ייחודיים, כמו במקרה של אלכס בוהדנה ממצפה רמון. 

"הבן שלי יצא כחייל לרגילה בינואר. הוא חזר בלילה מהחברה שלו בכפר סבא. בצומת אוהלים, מדרום לבאר שבע, הוא פנה שמאלה לכיוון מצפה רמון. אחרי חצי קילומטר, בדואי התפרץ למסלול שלו וחתך מהנתיב השני. אתה מבין, בן אדם נוסע במסלול שלו, פתאום מופיע רכב ממול, עולה על אי תנועה, נכנס לנתיב שלך, ובמהירות מסחררת רוצה לצאת לצד השני. במקום לעבור הוא נכנס ברכב של הבן שלי, הפך אותו וריסק אותו כליל. זה לא ייאמן שהבן שלי שרד בכלל. חמישה ימים הוא היה מורדם ומונשם, עם איברים פנימיים קרועים".

ואתה יודע מי הנהג שהתנגש בו? 
"המשטרה לא שיתפה אותי, אבל הבנתי שהיו ברכב שני בדואים שנהגו בלי טסט, בלי ביטוח, בלי כלום. הנהג כנראה מת בכלל, והנוסע השני נפצע קשה".

מה זאת אומרת "כנראה"? איך אתה יודע את זה? 
"גיליתי במקרה. חבר שלי, בדואי מהפזורה, בא לבקר אותי. ראה את הבן על כיסא גלגלים, שאל מה קרה, סיפרתי לו ופתאום הוא שלף את הנייד והראה לי תמונות מהתאונה. אמר לי 'זה עובר בקבוצות של הבדואים'. לצערי, התחושה היא שהמשטרה רוצה רק לסגור את התיק ונגמר. היו כמה עדי ראייה במקום, והמשטרה אפילו לא טרחה לחקור אותם. נתתי להם טלפון של עדת ראייה, מישהי שעובדת איתי במד"א, עברה במקום במקרה וראתה את שני הרכבים עפים באוויר. זה היה בינואר - עד היום

לא דיברו איתה. 
"כשמהמשטרה שלחו לי את דו"ח התאונה בשביל הביטוח, גיליתי שלבדואי שנכנס בבן שלי אין ביטוח ואין טסט. כתוב 'פרטי המעורבים', בעמודה של הבן שלי יש ת"ז, מספר רכב ותעודת ביטוח - אצלם כתוב רק שם וזהו, כל השאר מחוק. אנחנו לא יודעים מה היה".

בדקת למה המשטרה לא מטפלת בזה? 
"מה שמעניין אותי היום זה שהבן שלי חי. זה ילד שהיה לוחם קרבי, שרירי, רץ, מבצע מארבים, ועכשיו הוא מסתובב עם כיסא גלגלים. הרופאים לא נתנו לו סיכוי שיחיה, והוא יצא מזה בנס. עכשיו הוא בשיקום, ובזה אנחנו מתעסקים, זה מה שחשוב לי". 

"אחוז קטן שמשתולל"

בין שלל התגובות היו גם מעט מסוג אחר. "כן, היו לי הרבה היתקלויות עם בדואים בכבישים. אתה יודע למה? כי הם היחידים שעוצרים לעזור לך כשאתה נתקע בצד הדרך", מספר לי אלכס וולפסון, אמן קרקס מערד, או ד"ר להוראת מדעים, תלוי באיזה יום. "עבודת המחקר היתה על הוראת פיזיקה באמצעות קרקס", הוא מחייך.

"התחביב שלי הוא לבנות אופניים. זה היה בתקופת סגרי הקורונה, אז לקחתי אופניים שבניתי וירדתי לוואדי לרכוב. כשעליתי בחזרה לערד בכביש מצדה, היה לי פנצ'ר. ישבתי בצד הכביש והתחלתי לתקן את הפנצ׳ר. הכביש היה ריק, פתאום הופיע טנדר ונעצר לידי. בפנים היה בדואי ששאל אם אני צריך עזרה, אמרתי לו שהכל בסדר ושאני מתקן. הוא התנהג באצילות. הוא המשיך לעמוד על שלו: 'תשים את האופניים בבגאז׳, אני אעלה אותך לערד עם הטנדר ואקח אותך הביתה'. לקח לו עוד חמש דקות של שיחה עד שהוא היה בטוח שאני מסתדר".

אז לא חווית מקרה של הורדה מהכביש או חסימה בדרך לערד? 
"לא, חוץ מבתקופה ששרפו את עמודי התאורה וחסמו את הכביש במבצע שומר החומות. אז חזרתי מההרצאות בבאר שבע, ראיתי בפייסבוק שזה קורה, ונסעתי הביתה דרך דימונה. אין פה שחור ולבן, זה מאוד מורכב ורב־גוני".

"מי שמחפש דברים רעים - מוצא, ומי שמחפש חיובי - גם מוצא", אומר לי אבו מאלק, בדואי המתגורר בבאר שבע. "99.9 אחוז אלה סיפורי סבתא של גזענים. יש הרבה קיצונים שאוהבים להתפרסם על הגל הזה. אני עזרתי להרבה יהודים שנתקעו בדרך, ולא שמעתי ולא ראיתי את אלו מגיבים ואומרים 'וואלה, הבדואים עוזרים'. יש התפרעויות, כן, אבל זה אחוז קטן שמשתולל, ועדיין אומרים 'בדואים משתוללים', ולא 'בדואי השתולל'. אנחנו רוצים לחיות בשלום, ועדיין זה תמיד 'הבדואים והערבים', במדינה שהם אזרחים שווים בה. יש התפרעויות בכביש שגם אנחנו הבדואים סובלים מהן. יש כמה צעירים שעושים את זה, ואתם משליכים את זה על כולם".

פרופ' גיא בן פורת, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, הוא תושב הדרום. במחקריו הוא עוסק ביחסים בין המשטרה לאזרחים, והוא מחזק את דברי אבו מאלק. "בשורה התחתונה, לא צריך להתעלם או להכחיש את הבעיה שהנתונים מראים, אבל צריכים להיות זהירים מהכללות, שמשמעותן שאנשים שומרי חוק סובלים בגלל תיוג. מעבר לכך, הבעיה בכבישים היא לא רק של הבדואים. לגיטימי לומר שיש בין הבדואים מי שנוהגים בפראות ומעורבותם בתאונות גדולה, אבל המשטרה צריכה לטפל בנהיגה פרועה. נקודה. של כולם".

אתה מדבר על פרופיילינג, אבל אולי זה מתבקש.
"פרופיילינג לא עוזר. הוא פוגע באמון ולא מסייע. תזכור גם שיותר קשה לעשות בישראל פרופיילינג, כי לא מדובר בצבע עור ובמאפיינים מובהקים, בטח לא בזמן נהיגה. נניח שהמשטרה תעכב בדואים רק בשל היותם בדואים, מבלי שעברו עבירת תנועה. מה תהיה התועלת? מה ימצא העיכוב? אני חי די הרבה שנים באזור הדרום, ורואה הרבה נהיגה פרועה. מצד שני, אחרי שהייתי שנה בארה"ב, כולם נראו לי כאן ברברים על הכביש".

***
אבל המרחק בין פרופיילינג לעצימת עיניים גדול. גם מי שמתריעים מפני התופעה, יודעים להבחין בין הכללה גורפת לבין הצבעה על תופעה שאסור להעלים ממנה עין, בגלל תכתיבים של תקינות פוליטית. "שאלתי כל פוליטיקאי ומועמד לראשות הממשלה שהגיע לבאר שבע, מה הוא מתכוון לעשות בנושא", מספרת ציפורה חלפון, תושבת באר שבע שעוסקת בנושא כבר שני עשורים. "כולם הבטיחו, אבל ברגע האמת - אף אחד לא היה מוכן להכניס את היד שלו ולהוציא את הערמונים הבוערים מהאש.

"כיום בעיות הבדואים בנגב הן בוקס בבטן. אתה לא יכול לשים את זה בחצר האחורית, ואתה לא יכול להתעלם מזה. לך החיים בבאר שבע ובנגב מעלפים, אבל יש ימים שיותר מסוכן פה מאשר בעזה, ובמלחמה הבאה זה יהיה יותר גרוע. אני לא גזענית, ויש לי המון חברים בדואים, אבל הבעיה תיפתר רק ביום שבו נדע לאכוף את החוק בכל תוקפו מצד אחד, ומהצד השני - לשלב ולקבל אותם בתוך הישראליות, באותה עוצמה".