כמו שלושת המבצעים שקדמו לו בעזה, גם שומר החומות הסתיים בתחושת חמיצות. צה"ל אמנם מנסה כבר שנה לשווק את הישגיו בו כהצלחה כבירה, אבל מדובר בכישלון ידוע מראש: "תיקו מאכזב", זאת מן הסתם הכותרת שהיתה ניתנת לאירוע במדורי הספורט.
לישראל היו כמובן הישגים במבצע. הבולט שבהם היה הצלחתה של אוגדת עזה לשמור על הגנה כמעט הרמטית; למנוע חציה של הגדר, פגיעה ביישובים, הרוגים וחטופים במספרים גדולים. גם בהתקפה היו לא מעט הישגים, אבל מצומצמים בהרבה מהמצופה; יכולת השיגור מעזה נפגעה חלקית בלבד, צמרת חמאס לא נפגעה כלל, ויכולת הפיקוד והשליטה נותרה כשהיתה. גם הפגיעה המרשימה במנהרות שחפר הארגון (במסגרת מבצע "מכת ברק") הוכיחה יכולת מרשימה של חיל האוויר, אבל לא הצליחה לקטול כמתוכנן מאות מלוחמי חמאס - ובכך בוזבז משאב אסטרטגי ייחודי לטובת מטרה טקטית.
אבל כל אלה היו אירועים שנוגעים לשדה הקרב, שבו, כתמיד, אין ערובה להצלחה מלאה. הכשלים העיקריים מצויים בעיקרם בקומה האסטרטגית, שישראל לוקה בה מסורתית בהיעדר תכנון וביצוע ארוכי טווח. זה נכון בהימנעות מחיפוש אחר פתרונות שורשיים יותר לבעיית עזה שאינם אקמול בדמות מזוודות כסף, וזה נכון בהימנעות מטיפול יסודי בבעיית ערביי ישראל, שהתפוצצה לכולנו בפנים עם תחילת האירועים בהר הבית והגלישה למערכה בדרום.
הלקח המרכזי משומר החומות הוא שלא ניתן להתייחס אל העניינים האלה כסוגיות נפרדות. עזה קשורה לגדה, שקשורה לירושלים, שקשורה לערביי ישראל, שקשורים לנעשה בזירה הצפונית. הכל כרוך בכל ומשפיע על הכל, בוודאי בעידן של רשתות חברתיות ותעשייה ענפה של פייק ניוז. זאת תופעה שרק צפויה להחריף; מהבחינה הזאת, שומר החומות היה מתנה שישראל קיבלה - קריאת השכמה במחיר נמוך יחסית, שאמורה לאפשר היערכות טובה יותר לאתגר האמיתי, שעלול להגיע במערכה הבאה.
יש מי שמחכה לניצוץ
לצה"ל יש בוודאי לא מעט מסקנות משומר החומות. חלקן כבר הופקו, וחלקן בתהליך. למשל, ההבנה שהימנעות מכל כוונה להיכנס קרקעית לרצועה משדרת לצד השני חולשה ורתיעה. צוות בראשותו של תא"ל (מיל') צ'יקו תמיר, לשעבר מפקד אוגדת עזה, עוסק כבר כמה חודשים בנושא באינטנסיביות. זה לא אומר שבסיבוב הבא ייכנסו לעזה אוטומטית; זה כן אומר שיהיו לצה"ל אופציות טובות, יעילות ומפתיעות יותר.
אבל עזה עלולה להתברר כבעיה הקטנה ביותר של ישראל, בהנחה שהמערכה הבאה, כמו קודמותיה, תתנהל בה. לצה"ל יש פתרונות לא רעים בהתקפה - אוויריים בעיקרם, וכאמור גם קרקעיים - ופתרונות טובים מאוד בהגנה. הפתרונות האלה ישתפרו משמעותית עם צירופו של הלייזר למערך ההגנה האווירית בשנה הבאה. זה יאפשר לישראל לא רק מרווח נשימה גדול יותר בהגנה, אלא גם חופש פעולה גדול יותר בהתקפה - שתשוחרר חלקית מהמשמעויות הנגזרות של מערכה ממושכת על העורף (שכאמור, יהיה מוגן טוב בהרבה).
הדאגה העיקרית היא מצירוף חזיתות, כפי שקרה באופן חלקי בשנה שעברה. יו"ש אמנם שקטה, בעיקר כתוצאה מאדישות הציבור ומהמצב הכלכלי הסביר יחסית, אבל עלולה להידרדר בקלות על רקע חוסר המשילות הגובר של הרשות הפלשתינית. זה בא לידי ביטוי באחרונה בצפון השומרון, ועלול לגלוש לגזרות נוספות ולהקרין מיידית גם על מזרח ירושלים, לבנון וסוריה, שגם בשומר החומות היו רגועים פחות מבעבר.
כל אלה הם כאבי ראש גדולים, אבל כאלה שצה"ל יודע להתמודד מולם. ישראל היא מעצמה אזורית, ויכולה לכל אחד מאויביה בנפרד - ולכולם ביחד. בעייתה העיקרית, שצפה בשומר החומות, היא פנימית - של האיום הנשקף מצידם של ערביי ישראל. בשונה מאויב חיצוני, מדובר באתגר שהכלים מולו מוגבלים בהרבה מכל בחינה - משטרתית־צבאית, משפטית, תודעתית - בהינתן העובדה שמדובר באזרחי המדינה, שלא ניתן להפעיל נגדם עוצמה צבאית נטו.
הנחת העבודה לסיבוב הבא חייבת להיות שמה שקרה יקרה שוב, כלומר שגורמים מקרב ערביי ישראל יצטרפו למערכה. עוצמת ההצטרפות הזאת תלויה בלא מעט משתנים: בהרתעה ובמשילות שתפגין ישראל, במידת האסרטיביות שיפגינו מנהיגי ערביי ישראל וגורמים מתונים מקרב החברה הערבית, ויותר מכל באופי המלחמה ובמה שיקרה בה. אין דין מערכה בעזה שישראל שולטת בה באופן מוחלט, כדין מערכה בלבנון שבה חיזבאללה ממטיר אלפי רקטות מדי יום על העורף הישראלי ומצליח להסב הרוגים ונזק בהיקף משמעותי.
בתרחיש כזה - שהוא תרחיש הייחוס של צה"ל למלחמה הבאה בלבנון - עלולים להיות מי שיבקשו לנצל את הכאוס שייווצר, בוודאי נקודתית במקומות מסוימים, כדי לאתגר את המערכת עוד יותר. זה עלול לצוף בשלל דרכים ומקומות: מניסיונות לשבש תנועת כוחות בכבישי הארץ, דרך אלימות נרחבת בערים המעורבות ומחוץ להן ועד אנרכיה שעלולה להשתלט על ערים ועל כפרים ערביים (כפי שקרה בשוליים גם בשומר החומות, למשל בשפרעם, שם נבזזו חנויות ונפגע רכוש ציבורי לשם ההרס בלבד). חיזבאללה מפעיל לא מעט מאמצים כדי לבנות תשתית, שיוכל להפעילה ביום פקודה; מידת הצלחתו קשורה במישרין בהיערכות הישראלית בשגרה ובתגובתה בחירום.
שומר החומות הוביל ללא מעט לקחים בהקשר הזה. צוותים משותפים של משרדי הביטחון וביטחון הפנים, ושל צה"ל והמשטרה, הבינו שמתחייבת היערכות ביטחונית מקדימה כדי לקדם את הרעה. כחלק מכך הוחלט על שורת צעדים שיינקטו מיידית עם פרוץ העימות הבא: פלוגות מג"ב במילואים יגויסו מיידית וייפרסו בערים; צה"ל יעביר את פלוגות מג"ב הסדירות - שנמצאות ברובן ביו"ש - לאחריות המשטרה, ויחליף אותן בכוחות סדירים או מילואים, בהתאם למצב הלחימה בגזרות השונות; וצה"ל יגייס גם כוחות מילואים כדי לסייע במשימות אבטחת צירים, בעיקר אלה שקריטיים לגיוס ולשינוע כוחות, וכן צירים המובילים לבסיסים ולמתקנים (ואת הבסיסים עצמם), בדגש על בסיסי חיל האוויר.
החלטה נוספת, שנחשפה בראשית השנה ב"ישראל היום", היא להקים חטיבת מג"ב במילואים. החטיבה אמורה להתבסס על לוחמי מג"ב שהשתחררו בתום השירות הסדיר שלהם, ובשלבים הראשונים גם לקבל תגבור של קצינים ממערכי החי"ר והשריון בצה"ל. עד כה רוב לוחמי מג"ב שהשתחררו משירות סדיר שובצו במילואים ביחידות צבאיות "רגילות", והכוונה כעת היא לעשות שימוש בניסיון שהם צברו בשירות הסדיר שלהם גם לטובת שירות המילואים.
הכוונה היא ששירות המילואים של החיילים בחטיבה יוקדש ברובו לאימונים, וכן לפעילות מבצעית בירושלים וביו"ש. במקרה של הסלמה הם ישתלבו במשימות ביטחון הפנים - בדגש על הערים המעורבות. החטיבה הראשונה אמורה לקום כבר השנה, וחטיבה נוספת בשנת 2023, ואולי חטיבה שלישית בהמשך. הקמתן לא רק תיתן למשטרה כוח חזק, מאומן וזמין, אלא גם תשחרר את צה"ל מהצורך לתגבר את המשטרה בחיילים, שאינם מיומנים במשימות של ביטחון הפנים.
"מיני מלחמת אזרחים"
המהלכים האלה חשובים, אבל הם רחוקים מלטפל בבעיה. גרוע מכך, הם כמעט מתעלמים ממנה לגמרי. לאלימות בחברה הערבית יש בעיות שורשיות, יסודיות, שכדי לפתור אותן צריך להשקיע בשגרה, לא בחירום. מדובר בהשקעות עתירות משאבים שאמורות לתקן ליקויים של שנים, ובהיעדרן המצב יידרדר משמעותית בשוטף, ויכה לכולנו בפנים בעימות הבא.
"ב־30 השנים האחרונות אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה, אבל המשטרה גדלה רק ב־20 אחוז", אומר ניצב בדימוס זוהר דביר, לשעבר סגן המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני במשטרה, ובעבר גם מפקד הימ"מ. "משטרה שווה חוסן לאומי, אבל היא ממוקמת נמוך מאוד בסולם העדיפויות הלאומי. שנים ארוכות ייבשו אותה, ועכשיו אנחנו רואים את התוצאה".
דביר סבור שצריך לשלש את כמות כוחות מג"ב והיס"מ, ולהגדיל משמעותית גם את המשטרה הכחולה. הוא מזהיר מהחיבור שבין פלילי ללאומני, ובעיקר מפני אובדן התקווה של הדור הצעיר. "יש היום 40 אחוזי אבטלה בקרב הצעירים. הם רואים את סוחרי הנשק והעבריינים עם ב.מ.וו וכסף, ורוצים גם. צריך לפתור את זה - בתעסוקה, בחינוך, במקומות בילוי ופנאי, בהשקעות - אחרת זה יתפוצץ לנו בפנים".
המסקנה הזאת עלתה גם בקרב הצוות שמוביל סגן השר לביטחון הפנים, יואב סגלוביץ'. נתונים שנאספו על ידיו, מצביעים על כך שהדור הצעיר מאבד את הזיקה למדינה ומושפע על ידי גורמים קיצוניים. זה בולט בעיקר בקרב הבדואים בדרום, אבל קורה גם בצפון. "מתחייב כאן טיפול שורש", אומר גורם בכיר, "אם לא נטפל בזה בטוב - ושהם ירגישו שזה קורה, ושיש להם עתיד כאן - נידרש לטפל בזה בתנאים הרבה פחות טובים בעתיד".
הצוות של סגלוביץ' מטפל בפשיעה ברחוב הערבי, על כל ההיבטים שלה. בחצי השנה שחלפה מאז מונה - בעקבות גל הפשיעה הגואה והכמות הבלתי נתפסת של מקרי רצח במגזר - הוא צבר לא מעט הישגים. בפוסט שפרסם סגלוביץ' בערב החג בחשבון הפייסבוק שלו, הוא חשף כי במסגרת מבצע "חשבון פתוח" הגדירה המשטרה 745 יעדים, ומתוכם הוגשו כבר כתבי אישום כנגד 228 (מהם 196 עצורים). נוסף על כך, נתפס רכוש בשווי של כ־210 מיליון שקלים, רשות המסים מבצעת גבייה של 189 מיליון שקלים, ומופעל לחץ על חלפני כספים (צ'יינג'ים) כדי למנוע הלבנת הון.
כחלק מעבודת הצוות התהדק גם שיתוף הפעולה בין המשטרה, שב"כ, משרדי המשפטים והאוצר ורשות המסים, כדי לתאם את המאבק בגורמים העברייניים ובמקורות המימון שלהם. כך, מתבצע מעקב הדוק אחר המכרזים ברשויות המקומיות, וכן אחר השימוש במזומנים ובחשבוניות פיקטיביות. כתוצאה מהלחץ הזה העתיקו כמה גורמים עברייניים במגזר את מגוריהם לחו"ל, בעיקר לטורקיה.
דגש מרכזי בעבודת הצוות מושם על איסוף הנשק הבלתי חוקי במגזר. דביר לא אוהב את השימוש במונח הזה, איסוף. "הנשק לא מונח ברחובות, ורק צריך לבוא ולאסוף אותו. כדי להגיע אליו צריך מודיעין, ולוחמים שיסתכנו בלחימה כשהם פושטים על מצבורי אמל"ח", הוא אומר, "המשטרה לא מספיק חזקה בשביל זה. וגם כשהיא תופסת, בתי המשפט ממהרים לשחרר".
דביר משוכנע שבהסלמה הבאה המצב יהיה גרוע בהרבה מאשר בשומר החומות. "זו לא שאלה של 'אם', אלא שאלה של 'מתי'. אין לי ספק שזה יקרה, וברור לי שאנחנו לא מוכנים. גם אם ההחלטה תתקבל מחר בבוקר, לוקח שנה עד שמגייסים ומכשירים כוחות. יש לנו עכשיו זמן של חסד, אבל אם לא נתחיל לעשות את זה היום - נצטער מאוד מחר".
אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא של מיליציות חמושות שיילחמו זו בזו, ערביות ויהודיות. "יש בלי סוף נשק משני הצדדים", אומר דביר, "כבר ראינו שהמעבר ברחוב הערבי בין פלילי ללאומני הוא לא מסובך, אבל אני בהחלט רואה גם קיצונים יהודים שלוקחים נשק ומגיעים להילחם במקומות שהם יחשבו שהמשטרה לא מגינה על האזרחים. זה עלול להוביל אותנו למיני מלחמת אזרחים".
העת לאסטרטגיה ברורה
מניעת התרחיש הזה תלויה בשני דברים: מודיעין מוקדם והרתעה. קשורים אליה כמובן גם תחושת שייכות והזדהות עם המדינה, אבל שני אלה הם העיקר. אם ישראל תדע, היא תוכל להיערך, ואם היא תרתיע - הגורמים הקיצוניים יחששו לפעול. החלק השני, של ההרתעה, לוקה כאמור בחסר, בלשון המעטה. אם לא יטופל כעת מיידית, יהיה קושי להפעילו בהצלחה בחירום. גרוע מכך, הוא עלול להוביל לשימוש בכוח מופרז ולגרימת נזק, שרק יעמיק את השסעים ויידרשו שנים לתקנו.
החלק הראשון, של המודיעין, לקה מאוד בחסר לפני שומר החומות. ישראל הופתעה ממה שקרה בערים המעורבות ובכבישי הדרום (ובמידה פחותה בצפון), והאחראי להפתעה הזאת - "כשל" בשם פחות מכובס - היה שב"כ (ובמידה פחותה משטרת ישראל). שב"כ הפיק בעקבות זאת לא מעט מסקנות, החל בשינויים מבניים וכלה בתגבור משמעותי של כוח אדם ואמצעים לטיפול באתגר של ערביי ישראל. זה לא סייע לו לאתר מראש ולסכל את שני הפיגועים שביצעו בחודש שעבר ערבים־ישראלים תומכי דאעש בבאר שבע ובחדרה, שגם הם היו, בדרכם, קריאת השכמה לפערים שנדרש לתקנם כדי למנוע פריצה של כל הסכרים.
במערכת הביטחון נזהרים שלא להגדיר את ערביי ישראל כאויב. זה נובע לא רק מהיותם אזרחים ישראלים שאמורים להיות שווי זכויות, וגם לא מתוך הבנה שמרבית הציבור הערבי מתנגד לאלימות ואף נושא עיניו לרשויות המדינה, בתקווה שיטפלו בה ויסירו מעליו סכנה מוחשית ויומיומית. הסיבה העיקרית לכך היא החשש שהמחשבה גם תברא מציאות; שאם ערביי ישראל יקבלו יחס עוין, הם יתחילו להתייחס אל המדינה באופן עוין.
הדרך להימנע מכך, ולטפל בו בזמן בבעיה, היא בהשקעה יתרה כאן ועכשיו. לחזק משמעותית את המשטרה בכוח אדם ובתקציבים ולהגביר את הסנכרון בינה לבין צה"ל ושב"כ, אבל גם להשקיע בשלל תחומים אזרחיים - חינוך ותעסוקה בראשם - שייתנו לציבור הערבי תחושת שייכות, ובמשתמע ירחיקו אותו מפלילים ומטרור. אלה תהליכים ארוכים שיימשכו שנים, אבל הם בלתי נמנעים; האלטרנטיבה להם היא הגברת הבידול והעוינות והסתכנות באלימות רחבה בהרבה בסבב הבא.
על ישראל להיערך כמובן גם לתרחיש הזה, על כלל נגזרותיו בשלל הגזרות. זה דורש ממנה לעשות את מה שממשלות ישראל נמנעות ממנו באדיקות: לגבש אסטרטגיה ברורה, שתתורגם לתוכניות עבודה. רק אם זה יקרה - באומץ, תוך הסתכלות לאיום ולאמת בעיניים - תדע ישראל שהלקחים האמיתיים משומר החומות הופקו. למרבה הצער, בינתיים זה עוד לא קרה.