בוקר בנמל חיפה. עשרות כלי שיט מכל העולם ממתינים לפרוק ולהעמיס סחורות בנמל העמוס, אך בתוך אחת מספינות המשא מסתתר מטען סמוי, כזה שישנה את ההיסטוריה של מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. "פצצה מלוכלכת", המכילה מטען נפץ רב עוצמה וחומר רדיואקטיבי קטלני במיוחד בשם סטורנציום 90, מופעלת על ידי מחבל המתחזה לאחד מעובדי הספינה. הפיצוץ האדיר מבקע את הספינה לשניים והורג את צוותה ועשרות רבות של פועלי נמל - אך הנזק האמיתי הוא החומר הרדיואקטיבי שהפיצוץ מפזר לכל עבר ונישא בבריזה הקלילה לעבר העיר.
סטרונציום 90 הוא חומר רדיואקטיבי קטלני לכל מי ששואף אותו. הוא גורם נזק בלתי הפיך למבנה העצם ולגידולים סרטניים, שמהם מתים קורבנותיו בייסורים. החומר הומטר על העיר חיפה, מאות נפגעו מחשיפה ישירה ועשרות אלפים פונו מבתיהם. ישראל ההמומה והכואבת מחפשת את האשמים, וכל העקבות מצביעים לכיוון אחד, איראן.
בתרחיש המזוויע הזה מתחיל ספרו של הסופר האמריקני מארק הנשו "האיש האחרון בטהרן" (הוצאת "קוראים"), מותחן ריגול שתורגם לאחרונה לעברית ומגולל את סיפורו של מאמץ חשאי אמריקני למנוע מלחמה כוללת במזרח התיכון ולאתר חפרפרת של המוסד שהצליחה להסתנן לשורות ה־CIA.
התא האדום
בדרך כלל כשעולה האיום של לוחמה גרעינית, הדעת עוברת מייד למחשבות על ראשי נפץ גרעיניים, טילים בין־יבשתיים ומדינות טוטליטריות המאיימות השכם והערב למחות את אויביהן מעל פני האדמה. לכן, תרחיש האימים של הנשו, שבו ארגון טרור לא מוכר משתמש במטען רדיואקטיבי מאולתר, נשמע בהחלט כמו משהו מדמיונו המפותח יתר על המידה של כותב ספרי מתח.
אך הנשו מגיע לכתיבת מותחני ריגול עם היכרות אינטימית עם העולם שעליו הוא כותב. הוא שירת 16 שנים ב־CIA וזכה בלא פחות מ־18 ציונים לשבח, ובהם פרס גלילאו המוענק למצטיינים בתחום חקר המודיעין. מתוך התקופה שבה שירת בסוכנות בילה הנשו שלוש שנים כאנליסט ב"תא האדום", יחידה קטנה ואיכותית שמטרתה לחשוב על הבלתי ייאמן, לפני שהוא קורה.
התא האדום הוקם על ידי ראש ה־CIA בשנת 2001, לאחר שפיגועי 11 בספטמבר תפסו את ארה"ב לא מוכנה והמומה. למנתחי המידע והפרשנים של היחידה יש מטרה אחת, לחשוב "מחוץ לקופסה" בכל הקשור לאיומים על ארה"ב. הם משמשים "פרקליטו של השטן", מגינים על אפשרויות שנראות בלתי סבירות, וקוראים את המפה המודיעינית בעין אחרת, מאתגרת יותר.
אין ספק שעבודתו הקודמת של הסופר מחלחלת לתוך ספריו. הוא מספר כי הרעיון של שימוש ב"פצצה מלוכלכת", מטען נפץ רגיל המכיל חומר רדיואקטיבי, נגד מדינת ישראל על ידי גורמים המבקשים להישאר חשאיים, עלה באחד התרחישים שהכינו הוא וחבריו במהלך שירותו בתא האדום.
"אנחנו חיים בזמנים שבהם המפגש בין ארגוני טרור וטכנולוגיה רגישה מאפשר לכוחות עוינים, שאינם בהכרח מדינות, לשים את ידיהם על יכולות הרסניות שהיו נחלתן של מדינות לאום בלבד לפני כמה עשורים", מספר הנשו, שמוסיף מסר שאינו מרגיע במיוחד.
"כיום יש אפילו מדינות העוינות את ישראל ומוכנות להעביר כלי נשק מתקדמים יותר ויותר לידי ארגונים הנאמנים למטרותיהן", הוא אומר, "כך שהאפשרות שקבוצה קטנה תוכל להרכיב מתקן רדיואקטיבי ולהפעיל אותו לא יכולה שלא להיות מובאת בחשבון. מרגע שקיבלנו את האפשרות הזו, השאלה היא האם טרוריסטים יוכלו להצטייד בנשק להשמדה המונית על בסיס קבוע?"
אפשר למנוע הצטיידות שכזאת?
"אין דרך למנוע הצטיידות כזו במאה אחוז, אך אני מאמין שערנות ושיתוף פעולה בין בעלות ברית, יחד עם שיפור מערכי הזיהוי הרדיולוגיים, יכולים להפוך את הפעלת כלי הנשק הללו לקשים מאוד עבור ארגוני הטרור. לטווח הארוך, ענישה מתמידה של מפיצי כלי הנשק הללו היא הסיכוי הטוב ביותר למנוע טרור מסוג זה".
"לאיומים יש מחיר"
העלילה שאותה טווה הנשו, בפרקים של אקשן צפוף, מלאה בדמויות מרהיבות ומורכבות. קירה סטרייקר היא סוכנת ה־CIA הנועזת שלוקחת על עצמה משימה לאתר את החפרפרת ששתל המוסד בלב הארגון; עדי שלום היא סוכנת מוסד יפהפייה ועקשנית; גבי רונן הוא ראש המוסד; ויש גם את דמותו של מפקד השירות החשאי האיראני המסתורי, שזהותו ומטרותיו הן חלק מההפתעה שבספר.
אך על אף מורכבות הדמויות, אצל הנשו יש בהחלט טובים ורעים - ומשטר האייתוללות בטהרן הוא הרע בהתגלמותו. בראיון עימו הוא לא מתאמץ להסתיר את דעתו בנושא, וקובע כי "מדינה שמאיימת תדיר למחות את קיומה של מדינה אחרת, מוותרת מראש על הזכות שלה לאמון בנושא הנשק הגרעיני ובכלל".
מה דעתך על הסכם הגרעין עם איראן?
"הבסיס לכל הסכם כלשהו בנושא החזקת יכולת גרעינית חייב להיות הפסקת השפה המתלהמת וההסתה לאלימות. אם אינך יכול לדבר כמו חבר מכובד בקהילה הבינלאומית, שלא לדבר על לפעול ככזה - על ידי כך שתקבל את זכותם של אחרים למה שאתה דורש באופן קבוע שיתקיים אצלך, אל תתפלא כאשר נשללת ממך האפשרות להחזיק בטכנולוגיה שעשויה להפוך לנשק להשמדה המונית".
חוויה אישית כואבת. מארק הנשו
הביקורת הזו מהדהדת בספר אפילו בתיאורי הנוף. בעוד טהרן מופיעה כעיר שממנה משתקפים פערי מעמדות, עוני והמראה המצמרר של כלא אווין, תל אביב מתוארת כעיר נקייה, שטופת שמש ומלאה בבתי קפה ידידותיים. שכונת רמות בירושלים, המככבת בספר בנסיבות פחות משמחות, זוכה אף היא לדימוי ציורי של שכונת גנים ירוקה, משובצת בתי כנסת נעימים למראה.
ובעוד איראן היא ללא ספק הרעה בעלילה שרקח איש המודיעין לשעבר, ישראל היא הטובה, גם אם לא בהכרח הצדיקה. התנהלותו חסרת הרחמים של המוסד בכל הקשור לביטחון ישראל מקשה על גיבורי הסיפור, ומוכנותה של ישראל לרגל אפילו אחרי ארה"ב, היא שמייצרת את הדרמה המניעה את הסיפור.
למרות זאת, הנשו נוקט גישה סלחנית וריאליסטית למדי לגבי הצורך בריגול שכזה עבור ישראל. "יש אמרה ישנה שלמדינות אין חברים או אויבים קבועים, רק אינטרסים קבועים", הוא אומר, "ואין שום אינטרס, ולגבי ישראל זה נכון שבעתיים, גדול יותר מהצורך בביטחון".
לדבריו, "שום מדינה לא רוצה להיות תלויה במדינות אחרות לצורכי הביטחון שלה. זה לא עוזר כשבעלי בריתך מחליפים ממשלים באופן קבוע ומידת שיתוף הפעולה שלהם משתנה תדיר. כפי שרונלד רייגן אמר פעם, 'תן אמון, אך דאג לאמת את העובדות'".
בעוד מערכת היחסים בין ירושלים לוושינגטון לא יכולה להיות חמה יותר, דווקא ב"האיש האחרון בטהרן" הנשיא שיושב בבית הלבן, על אף התקיפה הנוראה על נמל חיפה, נוקט מדיניות קרירה שמזכירה באופייה דווקא את הממשל הקודם בוושינגטון.
בעוד הנשו לא מפחד לתקוף את הסכם הגרעין של ממשל אובאמה, הוא נוקט גישה מעט יותר צינית בכל הקשור לרטוריקה של נשיאים אמריקנים כלפי ישראל. "אחד המנהלים שלי בעבר, איש חכם, הסביר לי שהכלל החשוב ביותר להבנת הדרך שבה וושינגטון עובדת הוא לעקוב אחרי הכסף", הוא מבהיר, "אם הממשל לא אוהב את מה שאתה עושה, הוא יקצץ את התקציב שלך. כל דבר אחר הוא סתם משחקים.
"אני חושב שהכלל הזה תקף לגבי יחסי החוץ שלנו. מדי פעם בפעם פוליטיקאים אמריקנים יגידו דברים לא אדיבים על ישראל, אך אם אתה רוצה לדעת מה מנהיגי ארה"ב באמת חושבים על ישראל, תסתכל על הסיוע האמריקני לישראל לאורך השנים".
גם כאן מאשש איש המודיעין את עמדתו כלפי ישראל: "ישראל היא מוצב קדמי של דמוקרטיה וחירות במקום שבו יש מעט מאוד משניהם, ואני סבור כי על ארה"ב לתמוך בערכים הללו היכן שהיא מוצאת אותם. איני מצפה מארה"ב וישראל לראות עין בעין בכל הנושאים, כל עוד כל צד מכבד את דעותיו של הצד השני ואת ריבונותו", מסביר הנשו.
באשר לנשיא המכהן, דונלד טראמפ, הנשו, בגישה התואמת אנליסט מנוסה, מעדיף לחכות ולראות מה יוליד יום: "איני יודע מה יביא הלחץ שטראמפ מפעיל על איראן, או יציאתו מהסכם הגרעין, ואם מדובר בהחלטה טובה או לא. את זה רק ימים יגידו. אבל כעת ברור לאיראנים כי לאיומים שלהם על ישראל יש מחיר".
הסוכנת המצודדת
ככל שעלילת ספרו של הנשו נפרסת לפני הקורא, כך מתבררת יותר ויותר הערכתו של איש הביון המנוסה למוסד הישראלי. בספר מצליחים אנשי המוסד לחסל את ראש תוכנית הגרעין האיראנית בלב לונדון, כשכל מאבטחיו סביבו. באיראן מצליחה חוליית לוחמים של המוסד, המובלים על ידי הסוכנת המצודדת עדי שלום, להביא את האיש האחראי לפיגוע בחיפה לשלם על מעשיו.
בעוד יכולותיו הטכניות המרשימות של הארגון מתוארות ביתר פירוט, יחד עם המסירות של אנשיו, לאורך כל דפי הספר, אפילו מפקדו הבדיוני, גבי רונן, הוא שגריר מושלם של כל מה שישראלי בעיני הנשו. "איזה עוד עם עבר רדיפה במשך 2,000 שנה. נסה לדמיין מה זה עושה לאומה, אבל אני מבטיח לך, אנחנו אנשים רציונליים מאוד", הוא רק אחד מהציטוטים המבריקים של רב המרגלים שברא הנשו.
"אמרה ישנה של הכוחות המיוחדים של חיל האוויר הבריטי גורסת כי 'מי שמעז מנצח'. התהילה של המוסד נובעת מהנכונות שלו לקחת סיכונים שארגונים מעטים בעולם מרגישים בנוח לקחת", מנתח הנשו את הערצתו למוסד.
"מדובר בארגון קטן המגן על מדינה קטנה, שיש לה עומק אסטרטגי מועט במונחים גיאוגרפיים ועושר חומרי מועט, המתמודדת עם איומים קיומיים במשך כל ההיסטוריה של קיומה. אני חושד שהמוסד מוכן לקחת סיכונים שעמיתיו בארגונים אחרים לא ייקחו, משום שביטחונה של ישראל נמצא בסכנה והמחיר של כישלון הוא אדיר", ממשיך הנשו.
האם, לדעתך, המוסד לא עבר בכל זאת סוג של מיתולוגיזציה?
"כמובן שהוא עבר במידה מסוימת. מוניטין של כוח, תעוזה ותחכום יכול לשמש גורם מרתיע. הניצחונות הגדולים ביותר הם של אלו שמעולם לא הגעת להילחם בהם, משום שהאויב בחר שלא להתעמת איתך".
הנשו מתגאה בעבודתו עבור ה־CIA, והדבר ניכר בספר שכתב. מטה הארגון בלנגלי שבמדינת וירג'יניה זוכה לעשרות תיאורים אינטימיים, כולל החלוקה לקומות, סידורי הישיבה ופינות העבודה, של מי שברור שמתגעגע לימיו כבכיר בארגון החשאי. "מה שחסר לי בעבודה ב־CIA הוא התחושה שאני עובד עבור משהו גדול ממני. ממש קשה לוותר על זה", אומר הנשו.
באופן מפתיע, ככל שמתקדמים בקריאת הספר, נראה כי הסופר בוחר להזדהות דווקא עם האיש שביצע את הפשע החמור ביותר של איש מודיעין, בגידה. הנשו בחר לזהות את עצמו עם דמותו של האיש שבמהלך עלילת הספר גורם לקרע חמור בין הנהגת ה־CIA וה־FBI, ומסכן באופן כמעט בלתי הפיך את אמינותם של בכירי הארגון. כמו הנשו, גם הבוגד הוא אנליסט ושניהם חולקים חוויה אישית קשה וכואבת.
"בהחלט כתבתי חלקים מעצמי לתוך דמות החפרפרת. החלק בסיפורו של החפרפרת, שבו הוא מתמודד עם מאבק בנו בלוקמיה, הוא למעשה חלק מהאוטוביוגרפיה שלי", מודה הנשו.
כריכת ספרו של מארק הנשו, "ההאיש האחרון בטהרן"
"למדתי זמן רב על עברם של אנשים שבגדו בארצם, בניסיון להבין למה שמישהו יתעדף אהבת בצע או אגו לפני אהבה לארצו, ומעולם לא ממש הבנתי את זה. ואז בני לקה בלוקמיה, מה שהיה עבורי, מקצועית ואישית, החוויה הקשה ביותר שעברתי", הוא מספר.
"משפחתי ואני נלחמנו בסרטן של בני במשך שנים, עד שלבסוף ניצחנו. אך לאחר מכן, כשבני שוחרר מבית החולים, היתה לי נחיתה מקצועית קשה מאוד. למעשה, אובחנתי כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. טראומה קשה. חוויתי כאב רגשי עמוק יותר משאי פעם הרגשתי. רק אז ראיתי כמה קל יכול להיות לאנשים שסובלים כאב נפשי ורגשי להשתלח בכל מה שהאמינו בו, כשהם מרגישים שננטשו לנפשם", אומר הנשו בגילוי לב.
"השתלחות כזו יכולה לקבל את הצורה של בגידה, או תוכנית כלשהי לפגוע במי שמעסיק אותם. אנשים מסוימים יכולים לבצע בגידה כניסיון לנקום בארגון או במדינה שהם מאמינים שהותירו אותם לסבול. אני מאמין שניתן למנוע את הדברים הללו על ידי מתן עזרה לאנשים שמגיעים למקומות כאלו".
לפעול באזור האפור
ההתמודדות עם מחלת בנו, והבדידות והמשבר הנפשי שבאו בעקבותיה, לא שינו את גאוות היחידה של הנשו. אולם המעבר מאיש ביון לסופר היה מורכב יותר. "כל מי שעבד אי פעם ב־CIA צריך לחתום על התחייבות שיגיש כל דבר שהוא מתכוון לפרסם, ונוגע לעבודתו בארגון, לוועדה מיוחדת.
"כל מי שלא עומד בדרישות הוועדה ומפרסם על דעת עצמו, עלול למצוא את עצמו במאסר. אני מחויב לציית לחוזה הזה עד היום שבו אמות", הוא מסביר.
אך למרות הקשיים, הביורוקרטיה והסודות, הנשו ממליץ בחום על עולם הביון כבחירת קריירה לאנשים צעירים ומוכשרים. "מדובר במקצוע שיכול להיות אצילי מאוד. מדינות צריכות צעירים חזקים מספיק מוסרית ונפשית כדי לפעול באזורים האפורים של הפעלת הכוח.
"זה מקצוע שיכול להביא סיפוק שלא תמצא בשום מקום אחר. המגויסים והמגויסות הצעירים יגלו כי לא מדובר בעבודה, אלא בסגנון חיים.
"כל מי שפונה לשירותי הביון צריך להסתכל על עצמו ועל מניעיו. מה הקווים האדומים המוסריים שלו ומה יקרה אם יתבקש לחצות אותם. אך אם מדובר באנשים חזקים ובעלי כבוד, זו יכולה להיות עבודת חייהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו