ביעור מצה

מאת אריאל הורוביץ

השבוע התוודעתי למצוות "עשה" חדשה, של קהילה דתית חדשה: מצוות העשה היא "ביעור מצה" והקהילה היא "הפלג התל־אביבי" של החילוניות הישראלית. בשכונה הצפון תל־אביבית שאני חי בה, גר בשנים האחרונות זוג חב"דניקים שעושים את מלאכתם נאמנה: הם דואגים שתהיה בשכונה סוכה כשרה בסוכות, מחלקים סופגניות בחנוכה והשבוע הם תלו על ידיות דלתות הבתים חבילות שי של מצות שמורות לפסח.

למרבה הזעזוע, אחת השכנות מיהרה להגיב על השי שקיבלה לחג בפוסט זועם בפייסבוק והפצירה בתושבים להביע את מחאתם על הדתת השכונה ע"י השלכת המצות לערימה מרוכזת ברחבת המרכז המסחרי. למרבה השמחה, למיטב ידיעתי איש לא שעה לקריאתה ולכן לא נדרשתי למחשבה העגומה מה עוד ישליכו במקום שבו משליכים מצות. 

לידיעת המזועזעים

עבור רוב הציבור החילוני בארץ, התואר "חילוני" לא מעיד על שלילת היהדות, אלא על דרגות שונות של אי־הקפדה על ההלכה היהודית. החילוניות הקיצונית של "הפלג התל־אביבי" לעומת זאת, הולכת ומפתחת בשנים האחרונות הלכה משל עצמה, שהטעם העיקרי במצוותיה הוא הכרזת מלחמת קודש (או בעצם מלחמת חול) על המסורת היהודית. סרבני ברית המילה, חובבי החמץ בבתי החולים והמזדעזעים משיבוץ פסוקי תנ"ך בפקודת הקרב של מח"ט שומרון, הם עדיין מיעוט בחברה הישראלית, אבל המיעוט הזה זוכה לייצוג לא פרופורציונלי סביב שולחן הממשלה הנוכחית, נוסף על מוקדי הכוח המסורתיים שלו באקדמיה, בתרבות ובתקשורת, וכולם ביחד מהווים מיסיונרים רבי עוצמה לדת החדשה שכבשה את ליבה של שכנתי ושל רבים אחרים.

ביעור המצה שיזמה שכנתי, כמו גם התעקשותו של השר הורוביץ (אין קשר משפחתי), על הכנסת החמץ לבתי החולים - התעקשות שעלתה השבוע לקואליציה באובדן הרוב שלה - הם למעשה ביטויים למלחמת חורמה בערך היהודי החשוב ביותר שמייצג חג הפסח שהוא כמובן "והגדת לבנך". מבחינתם של אנשי "הפלג התל־אביבי", יהדות היא ההפך מקדמה ולכן כל המרבה לבער את סממניה מהמרחב הציבורי ולהרחיק אותם מהישג ידם של ילדים, הרי זה משובח.

אבל דווקא הערך העתיק של "והגדת לבנך" הוא שהפך את היהודים לחוט השני שעובר דרך ההיסטוריה האנושית, ואִפשר לעם ישראל לעמוד מעל קבריהן של האימפריות המתקדמות של זמנן, שקמו עליו לכלותו. גם הטענה שמה שהציל בסופו של דבר את היהודים מכליה הוא דווקא המרד של הציונות ביהדות האורתודוקסית לא מדויקת: אמנם בתחילת דרכה הציונות החילונית מרדה בבתים הדתיים שחלוציה הגיעו מהם, אבל היא לא התכוונה בשום אופן לתת גט כריתות ליהדות. בבתי הספר הציוניים החילוניים בארץ ובגולה למדו במחצית הראשונה של המאה ה־20 קטעים שלמים מהתנ"ך בעל פה, והעמידו דורות של תלמידים חכמים שבקיאותם משתקפת ביצירתם של ראשונים ואחרונים, מרחל המשוררת ועד מאיר אריאל. בימי הזוהר של הציונות החילונית ה"והגדת לבנך" חגג. 

כל הכאבים מלבינים

אלא שלא לחינם צעקו בני ישראל למרגלות הר סיני "נעשה ונשמע" בסדר הזה. בלי המסגרת ההלכתית של ה"נעשה" (ברוב הקיבוצים שהיו חיל החלוץ של התנועה הציונית, לא היה אפילו בית כנסת), גם ה"נשמע" - מעמדם הגבוה של לימודי התנ"ך והתלמוד בבתי הספר החילוניים - הלך ונשחק עם השנים. בכך למעשה ניתקה מדינת ישראל חלק ניכר מדור העתיד שלה, ממה שהיה היתרון הבולט שלהם על פני צעירים בני גילם בעולם הגדול - המורשת עתירת הדורות של הפלפול הבית־מדרשי. חסידי ה"פלג התל־אביבי", ובוודאי לא רק הם, ינידו בראשם בזלזול לנוכח הקביעה הזו - מה לבית המדרש ולכלכלת ההיי־טק שהצעירים נדרשים להשתלב בה היום?

אך במעצמה הטכנולוגית דרום קוריאה למשל, חושבים אחרת. שם לימוד התלמוד הבבלי נפוץ מאוד, כי הקוריאנים רואים בו את סוד ההצלחה של העם היהודי ואת ההסבר לכמות הפנומנלית של זוכים יהודים בפרס נובל. כנראה המילה "הדתה" לא תורגמה עדיין לקוריאנית, ובעוד התלמידים הקוריאנים מתיישבים סביב דף גמרא, מתלבטים בכובד ראש מה לעשות עם ביצה שנולדה ביום טוב ועל הדרך מתכוננים להשאיר לנו אבק בסטטיסטיקה של פרס נובל - אצלנו מבטלים אחר כבוד אפילו את הבגרות בתנ"ך.

מאיר אריאל, בשירו המיוחד במינו "בס בבלון", עוקב אחרי כרוניקת הכישלון של ה"והגדת לבנך" של הציונות החילונית. השיר מתאר את סבלו של החלוץ, בן קיבוץ משמרות, שקיבל את החלקה הכי קשה לעיבוד - בס בבלון, "ביצת בבל". כדי לעמוד במשימה הופך החלוץ לאדם קשוח שלא מתפלל ולא צריך מטפחת. כשמחלה פוגעת בכותנה שזרע הוא נאלץ לראות את עמלו נחרב. מאיר מנסה להציע לו דרך להתמודד עם הקושי, אותה הדרך שאימץ גם הוא עצמו בסופו של דבר בחייו האישיים - "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת, זוהי משבצת יש בה יש בה רב". החלוץ לא התפלל. גם ילדיו ונכדיו לא - ובוואקום הזה צמחה לה דת חדשה שמצוות ה"עשה" שלה לפסח היא ביעור המצה.

הפסח הזה מגיע 20 שנה בדיוק אחרי הפיגוע הנורא בליל הסדר במלון פארק בנתניה. גם בימים האלה, הארץ שוב מזכירה לנו שהיא יודעת להיות ביצה טובענית. בס בבלון. קשה לראות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו "משבצת שיש בה רב" בלי התפילה. הציונות בלי היהדות היא גוף בלי נשמה, והיהדות צריכה מאיתנו איזושהי מידה של "נעשה ונשמע". זאת הסיבה שבגללה אברך בליל הסדר על המצה השמורה שקיבלתי משכני החב"דניק.