והיא שעזבה

בשנת 1977, כשהיינו צעירים, הוציא שלום חנוך את האלבום הנהדר "אדם בתוך עצמו", וזהו גם שמו של שיר הנושא. הוא נפתח במילים: "אדם בתוך עצמו הוא גר. לפעמים פותח דלת לקבל מכר", אלא שאני שמעתי: "לפעמים פותח דלת - מקבל מכה", ובהיותי צעירה רגשנית, נעצבתי על האדם הנוגה שגר בתוך עצמו, ועד שהוא מעז להוציא ראש החוצה ופותח דלת - הוא חוטף לאטמה לפנים.

ברבות השנים עמדתי על טעותי, אבל גם על העובדה שגם בטעות יש משהו. היציאה מדל"ת אמותיך היא קשה. קל יותר להכניס מישהו לטריטוריה שלך מאשר לצאת. עדיף מישהו מוכר. אבל מי שייצא החוצה - יקבל מכה, ולו מעוצמת ההפתעה שהעולם מלא אנשים בתוך עצמם, והם לא אתה. "אוקיי", אמרתי בליבי, "אדם בתוך עצמו הוא גר. הגיוני. אבל לא בטוח שזה נדל"ן פרימיום".

בהמשך השיר מספר חנוך על מישהי שהוא שומר עליה כמה שאפשר, ותוהה: "ועם כל זאת, האם אמצא אותך מחר?". כמה פעמים הוא משחיל בחן ציטוט של רבא ממסכת סנהדרין: "אדם קרוב אצל עצמו". הדיון המלא בין רבא לחבריו האמוראים עסק בעניינים משפטיים, שמן הסתם נוגעים פחות לגבר בודד ומאוהב. אבל המשפט הזה נחרת בזיכרון, והוא שונה מאוד מ"אדם בתוך עצמו הוא גר". יש שיטענו שהוא היפוכו הגמור.

דוגמה להבדל בין האדם שקרוב אצל עצמו לבין אנשים שגרים בתוך עצמם סיפקה יו"ר הקואליציה לשעבר, עידית סילמן. על פי נתונים וולגריים כמו מספר מצביעים, סילמן היא לגמרי לא "מכר". המפלגה שהיא חברה בה היא מפלגת ימין קטנה, וסילמן נכנסה לכנסת רק בגלל התפטרות אלון דוידי. על רקע התקשורת הישראלית היא חריגה עוד יותר, שכן לא מופרך לנחש שרוב אנשי התקשורת בישראל לא מצביעים לימין, ורק מיעוטם שומר מצוות. את הימין הם לא אוהבים במיוחד, בין שהוא דתי ובין שחילוני. מה שכן, לזכותם של הדתיים ייאמר שאפשר לזהות אותם מקילומטר, וכמו כן - לא כולם מצביעי ביבי. כיוון שעד להצטרפות ימינה לממשלה היא היתה שנואה ברוב כלי התקשורת, אף אחד לא התעסק בעמדותיה בנוגע לחמץ.

לכאורה, עניין הכנסת החמץ לבתי החולים ולבסיסי צה"ל הוא רק עוד פריט במאבק החילוני נגד ההדתה, ולפעמים גם נגד הדתיים. המאבק נחל כבר הצלחות רבות, ארציות ומקומיות: פתיחת בתי קולנוע בשבת, מסחר ופתיחת מרכולים בשבת, שידורי רדיו וטלוויזיה בשבת, לימוד תנ"ך במתכונת מצומצמת מאוד ובדגש על חוויית התלמיד. וגם פרהסיה חילונית משוחררת, ללא הכוונה וחקיקה, עם צביון משתנה בהתאם למקום המגורים. חמץ לא נתפס כחשוב בעולם כזה - אבל העריקה של ימינה לממשלת השמאל נתפסה כחשובה בהחלט.

סילמן עברה מעולמם המוזר והמרוחק של הדוסים לבריכה האולימפית של התקשורת, בסגנון עדות רק־לא־ביבי. בכך הפכה באחת מזרה וחשודה למוכרת ואהובה. אין פלא: היא עצמה התייחסה לכעסם ואכזבתם של בוחרי הימין הנבגדים כאל מי שמנהלים נגדה קמפיין ש"לא פוסק לרגע"; תהתה "מאיפה השנאה המטורפת הזו?"; הכלילה ש"כל צייצני הטוויטר ממהרים לתקוף"; והציגה את עצמה כקורבן של "כל הזמן פייק, כל הזמן שקרים, כל הזמן איומים והכפשות". כיוון שדיברה בשפה הנכונה, וכיוון שסייעה להקים את הממשלה הנכונה - היא תוגמלה בנדיבות בכתבות אוהדות ובשערים מסוגננים, ובעיקר זכור לטוב ראיון מפנק עם דנה ויס, אחרי שסילמן דיווחה על תקיפה שעברה בתחנת דלק במודיעין.

פתחו לסילמן את דלת המועדון, והיא שילמה את מחיר הכרטיס בשמחה. אולי מפני שטעתה לחשוב שמדובר בחברות, ולא בכניסה חד־פעמית על תנאי. ייתכן שלא הבינה את התנאים, ולא קלטה שהם לא עסקו רק בדרישה להפגנת שנאה כלפי הציבור שעד עכשיו היתה חלק ממנו, אלא גם בהתנכרות מוחלטת לכל הווייתה. סילמן היתה עוד גרסה של האדם הקרוב אצל עצמו, שרודף שררה וכיבודים, משקר ומתבכיין, ונראה היה שמשני צידי המפה הפוליטית עמדו על טיבה - אלה בכעס, ואלה בשמחה על כך שנזדמנה להם פועלת חרוצה ושימושית כמותה.

האידיליה נמשכה עד ששר הבריאות, ניצן הורוביץ, בין פיגוע לפיגוע, מצא לנכון להזכיר לבתי החולים שלא ימנעו ממבקרים להכניס חמץ. הוא אפילו לא טרח לבקש מהמבקרים שאולי, אם לא קשה להם ואם הם לא חייבים - שישתדלו להשאיר את הפיתות בבית. ואז התגלה בסילמן צד נוסף, שהפתיע רבים משני הצדדים. היא פרשה מהקואליציה.

המועדון בעט בסילמן בזריזות וביעילות. המשטרה הודיעה שתיק חקירת התקיפה נסגר. באולפן חדשות 12, שרק לפני זמן קצר הקדיש לה כתבה מפרגנת של דנה ויס, הוקיע אותה דני קושמרו כשקרנית - והרי השקרים ששיקרה לבוחרי ימינה לא באמת נחשבים. הם לא באמת אנשים.

"אדם קרוב אצל עצמו" הוא מצב אנושי בריא. "אדם בתוך עצמו הוא גר" הוא סיפור אחר לגמרי. אדם קרוב אצל עצמו יודע שיש אנשים שהחמץ חשוב להם. הוא כמובן לא מבין את הקטע, אבל מודע לעובדה שיש כאלה שכן. אבל אלה שגרים בתוך עצמם נושמים אוויר ממוחזר במערכת סגורה. כשהם פותחים את הדלת - כל דבר הוא בחזקת מכה. לכן זה מהלך שהם לא מרבים לעשות. למה להסתכן.

על הטעות של סילמן כבר נכתב ודובר, כמו גם על פגמיה הרבים. אין בהם שום דבר חדש. רבא וחבריו הכירו את חולשות האנוש, ושקללו אותן לתוך הדרכים האפשריות לניהול חברה. אבל ההתעסקות בסילמן השכיחה את הטעות של ועדת הקבלה שנתנה לה להיכנס למועדון. זו מורכבת מחברים שבתוך עצמם הם גרים, ושיגידו בכנות "כמה טוב שבאת" רק על מי שתענה במאה אחוז על כל דרישות הטינדר שלהם. ואז, אחרי סדרת דייטים מוצלחת שבה היא מתפעלת מכל מילה שיוצאת להם מהפה, מנקה, מסדרת ומבשלת - הם לא יודעים את נפשם מתדהמה כאשר היא זו שמעיפה אותם, ועוד בגלל עניין דבילי כמו חמץ.