מה נשתנה? בעצם, שום דבר

הכל יהיה בסדר. בערב שלפני החג אבוא אל סבא, ושנינו נפזר פירורים גדולים של לחם בכל שני החדרים הקטנים בקריית מאיר שבצפון הרחוק של תל אביב. אחר כך נכין את כף העץ הארוכה שסבתא תתרום מנבכי המטבח, ולאחר שנפתיע את עצמנו ונאתר את כל הפירורים שהחבאנו, נשים את כולם בכף, נוסיף נוצה ונעטוף את הכף במגבת ישנה.

בלילה אשאר לישון שם, ואספור את הרגעים עד להחלטה של סבא לרדת למטה עם מה שנותר מן החמץ, ועם כף הפירורים. אוחז בידו ונחצה יחדיו את הכביש. בצד השני של רחוב דובנוב מדליקים מדורות בל"ג בעומר, אבל מותר גם לשרוף שם חמץ. סבא יבעיר את החמץ, ואנחנו נמתין עד לדעיכת הגחלת האחרונה, כי יש סכנה גדולה מן הרוחות העלולות להבעיר הכל מחדש.

אחר כך נעלה הביתה ונפגוש באמבטיה את הקרפיונים, חסרי מושג לגבי מה שממתין להם בתוך רגעים קצרים. סבא ייקח מן המטבח את הקרש העבה ואת הקופיץ, אך לא ירשה לי לראות מה הוא מעולל לדגים. אני אקשיב לרדיו. אולי למדור לחיפוש קרובים, שהוא גם מפחיד וגם מסקרן.

אחר כך תכין סבתא את הדגים הממולאים, עם הרבה סוכר ועם פיסות גזר מבושל, ובערב נגיד שזה עוד יותר טעים מן הדגים בשנה שעברה. סבא ישלב אותי במיזם החרוסת. הוא, כמובן, יפצח את האגוזים, אבל אני ארסק את תפוח העץ ואביא את היין האדום המתוק ואת הקינמון, ואז אערבב הכל, לפני האישור האחרון של סבא. הוא יחליט להוסיף עוד סיבוב או שניים, לפני שיחליט שהחרוסת רשאית למלא את תפקידה החשוב במצוות "כורך".

בצהריים נאכל תפוחי אדמה. חמץ כבר אין אוכלים, ומצות עדיין אין אוכלים. לא לפני הסדר. מרק עוף אפשר לאכול, אבל בלי עוף, כי לא נאכל עוף פעמיים ביום.

אמא ואבא יגיעו באוטובוס האחרון לקריית מאיר, ויצטרפו לקדחת ההכנות. "נהיה רק חמישה אנשים, ואת מכינה לגדוד שלם", יאמר אבא לסבתא. בדרך כלל אנחנו שישה, אבל ינון נשאר ברוב החגים בצבא. בכל מספר משתתפים היא תכין הרבה יותר.

סבא יערוך בדיקה קפדנית אחרונה, שתבטיח כי החמץ יהיה בבחינת בל ייראה ובל יימצא. כבר לא מדובר במיני מזונות, אבל אם, למשל, משחת השיניים "שנהב" של קופת חולים לא תהיה כשרה לפסח - הוא יאחז בה כמי שאיתר טריפה, חלילה, יעטוף אותה בנייר עיתון ויזרוק לפח האשפה של הבניין בדחילו ורחימו.

ואז נלך ל"אהל מאיר", בית הכנסת שבו סבא הוא הגבאי בכבודו ובעצמו. זהו צריף שבו אנחנו מתפללים עם ראש העיר, חיים לבנון, ושבעוד כמה שנים ייבנה במקומו "היכל מאיר", בנין אבן יפה שיגשים את חלומו של סבא.

בסדר יישבו אבא וסבא על כרים גדולים שיונחו על כיסאותיהם, גם אם ישיבת "מסובין" גורמת להם אי־נוחות. אני אתרגש קצת כשאשאל את הקושיות בעל פה, בעיקר בקטע של ה"מטבילין", החורג כל כך מן המנגינה. בברכת המזון סבתא תזיל דמעה כשנגיע ל"כפירים רשו ורעבו", ולא נדע למה, ואבא לא יוותר על אף אחד מן השירים שמילותיהם רשומות בסוף הגדתו.

למחרת לפני הצהריים, כשנחזור מבית הכנסת, נמצא על הצלחת קניידלך קרים, ונכריז שהכופתאות שסבתא שמרה לנו בארון הקרח הן האוכל הטעים ביותר בעולם. והיא לא תמות בשנה הבאה, וסבא לא ימות כמה שנים אחריה, והכל יימשך ככה.