"השרה פנינה תמנו שטה", מפלחת את הערב השקט קריאה בטון קצבי ומתנגן, עם חיתוך הדיבור הייחודי למבוגרים יוצאי אתיופיה. "עד מתי ימשלו עריצים? למה לא עוצרים את רוצחי אחינו התגרי? עד מתי?". לא עוברות כמה שניות, ושרת העלייה והקליטה מתקשרת אלי. "אתה שומע את זה?", היא נרעשת. "כמה פעמים ירדתי אליו והסברתי לו, שאת המחאה המוצדקת שלו הוא צריך לעשות במקומות אחרים, שאני איתו בכלל. אבל זה העניין. מבחינתו אני הנציגה שלו, ולכן הוא רואה בי כתובת".
"השרה האתיופית הראשונה" הוא תואר מחייב. בדרך אל הפגישה חבר מהרהר על עיוות הגורל - תראה איך גלגל מסתובב, דווקא זו שאמרה שהמדינה מעדיפה עולים לבנים ולא אוהבת את השחורים הפכה לשרת העלייה, בטח חשבה שתעלה כמה אתיופים לישראל, ובום - פוטין הפיל עליה את האוקראינים.
תמנו שטה לא מסכימה עם האבחנה: "ממש־ממש לא! כשנכנסתי לתפקיד במשרד הקליטה והעלייה הבהרתי שאני שרה של כולם, וזה לא מהפה החוצה. אני שליחה נאמנה של עם ישראל, שצריך לחזור לביתו. זו משימה לאומית. אתה יודע מה זה לעולה החדשה, שהגיעה לכאן במבצע משה, להיות אחראית על העלייה והקליטה של אחרים? תחשוב על המסע שלנו לארץ ישראל, כל הקייסים עם הלבוש הלבן שלהם, הולכים על רקע המדבר. ואני ילדה בת שלוש, יחפה, עולה בלי אמא שלי. זה האירוע המכונן של חיי, זו יציאת מצרים שלי. זה לא דבר שאני יכולה לשכוח.
"ועכשיו לילדה הזאת יש את האחריות והיכולת להשפיע על העם היהודי, אני לא אעשה איפה ואיפה. העלינו את בני המנשה, באהבה גדולה, ואני מעלה את האחים והאחיות מאוקראינה ופועלת למענם באותה שמחה ומחויבות שבהן אני פועלת למען העולים מאתיופיה".
רגע לפני החג, לאחר ששבה מביקור בפולין ובאוקראינה, תמנו שטה עושה שיחת זום עם כל שליחי המשרד, הסוכנות וארגון נתיב. עשרות שליחים, הפועלים בכל מזרח אירופה ללא הרף לחלץ עוד ועוד יהודים מהתופת. גם דרך הזום ניתן לראות שהם טרוטי עיניים, מותשים ועייפים. אולם ברגע שהם נכנסים לפרטי העשייה, משהו ניצת בהם.
העולם היהודי התגייס
בתום המפגש התלוויתי אל השרה לבית מלון, כדי לפגוש עולים שהגיעו בשבועיים האחרונים. שטה מבהירה להם מייד שהיא כאן בשבילם, לטפל בכל בעיות הקליטה. הלובי מלא בנשים, ילדים, מבוגרים, כולם חרדים לגורל אלו שנשארו מאחור. ויקטוריה פרוב בת ה־81 לא מסוגלת להכיל את הדאגה ופורצת בבכי, ותמנו שטה עוצרת את דבריה וניגשת אליה.
"זה מורכב להוציא אותם מתוך אוקראינה", מסבירה השרה. "כל נהג מיניבוס דורש אלפי דולרים כדי לחלץ, וזה לא נגמר שם. זה מבצע מתגלגל, שמתרחש לעיתים תחת אש ודורש משאבים אדירים. העולם היהודי התגייס בעשרות מיליוני דולרים. בכחודש ימים עברו יותר מעשרת אלפים עולים חדשים באגף של משרד העלייה והקליטה בנתב"ג. עוד לפני פרוץ המלחמה אמרתי לעובדי המשרד להוציא קולות קוראים לכל בתי המלון כדי שיתכוננו, ושזה לא ייפול עליהם בן־לילה".
ואיך את מתמודדת עם קולות כמו זה של אברי גלעד, שהבחין בין העלייה מאוקראינה לעלייה מאתיופיה, וכתב ש"טבעי שנעדיף לקבל את אלה שיהפכו לנכס ומנוע לצמיחה בתוך זמן קצר, מאשר את אלה שידרשו טיפול וליווי זמן רב"?
"עולים הם מנוע הצמיחה הכי חזק של המדינה. כלכלית, אנחנו אומרים שכל שקל שאנחנו משקיעים בעלייה מניב לנו חמישה שקלים. בלי הרופאים שהגיעו בשנות ה־90, איפה היינו? אבל מצד שני, אני לא רוצה לראות את העלייה רק בפריזמה תועלתנית, כ'עלייה איכותית'. צריך לראות את העלייה קודם כל כמחויבות, כערבות הדדית, וכן - כציונות. מאז ומתמיד היו מי שהתנגדו לעלייה מאתיופיה, ואמרו שיהיה קשה לשלב את העולים מאתיופיה. אבל בסופו של דבר, בפרספקטיבה היסטורית, זה סיפור הצלחה אדיר. מאות ואלפי אקדמאים עם תרומה אדירה לחברה. תראה את החיילים שלנו בצבא, עם אחוז מוטיבציה גדול ורציני.
"כישראלים, אנחנו מתלוננים לא מעט. אבל אם היינו הולכים למשאל עם כיום, אתה חושב שמישהו היה מוותר על איזו עדה בישראל ואומר 'תחזירו אותה'? אני לא חושבת שהחברה שלנו היתה נראית כמו שהיא נראית בלי העושר והגיוון הזה, וזה בא רק מהעלייה.
"מאז תחילת הקורונה הגיעו לישראל 60,040 אנשים. אנחנו שמחים על כל עולה שהגיע, גם אם זה מקרה כמו של אותו עולה מצרפת, שהגשים חלום חיים ועלה לישראל ביום הולדתו המאה, ובאותו הלילה נפטר כאן. אנחנו מדינה מיוחדת וייחודית, ולאף אחד, גבוהה רמתו ודרגתו המוסרית ככל שתהיה, אין זכות לסגור את מדינת ישראל ליהודים כאלו או אחרים מהעולם".
ניצול התמימות
הלו"ז התזזיתי מוביל אותנו לבנייני האומה, שם אנשי חב"ד מארגנים בר מצווה המונית. בין הנערים החוגגים גם יתומים מאוקראינה שהוריהם נהרגו במלחמה, אבל גם לא מעט פוליטיקאים לוקחים חלק באירוע. "גם כאן אני לא שוכחת שבסוף פוליטיקה צריכה לשרת את האינטרס הציבורי. לעיתים קרובות, הבחירה של פוליטיקאים לדבר רק לבייס שלהם פוגעת קשות במרקם של החברה הישראלית. זה לא אומר שאני מאמינה בסתימת פיות, אבל טובת הציבור הכללית חשובה יותר מאינטרס פוליטי מפלגתי".
לכן "ערקת" מיש עתיד לכחול לבן נגד כל מה שהבייס שלכם רצה? חשבת שזו היתה טובת הכלל?
"בחרתי באחדות על פני פיצול, כי ידעתי שזה היה נכון יותר לטובת ישראל. האחדות נמצאת בבסיסה של העדה האתיופית. תזכור את הסיטואציה, תחילת הקורונה, אחרי שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והפרדה. לא יכולנו ללכת לשום מערכת בחירות נוספת במיידי, זה קרע את העם והשחית אותנו מוסרית. אז מה הברירה - תמות נפשי עם פלישתים? עזבתי למען האחדות".
ועכשיו, כשאת חווה את זה מהצד השני, להבנתך, סילמן פוליטיקאית בייס או מנהיגה?
"קודם כל, אני בעד שנשים יעשו את מה שהן מאמינות ורוצות. ראיתי את סילמן לא אחת מתוסכלת ומתפוצצת, לא מקבלת את מה שהיא רוצה. היתה לי תחושה שלשם היא מכוונת שבוע לפני שעזבה, כשאמרה שלא תשב עם מישהו כמו ניצן הורוביץ בממשלה. היה ברור לי שדווקא המשפט הזה מסמן את דרכה החוצה. מצד שני, אני עדיין חושבת שזה לא נכון לאינטרס הציבורי שיהיו בחירות בכל כמה חודשים. מדינה פשוט לא יכולה להתנהל ולתפקד ככה".
אולי בחירות בנקודת הזמן הזו הן ההליך הדמוקרטי הראוי? אנחנו כבר מדברים על ממשלה שנשענת בעקיפין או במישרין על הרשימה המשותפת. איפה עוברים הקווים האדומים שלך?
"מסירת שטחים מארץ ישראל, בשום פנים ואופן לא. אם היו עוצרים את העלייה מאתיופיה או כל עלייה אחרת - זה קו אדום. אבל כל עוד אני יכולה להמשיך לעשות את מה שבאתי לעשות - אז אני בפנים".
40 שנה אחרי מבצע משה, איך זה שבכל פעם מחנות המעבר מתמלאים מחדש? רבים תוהים אם העולים שמחכים לעלייתם באתיופיה הם בכלל יהודים.
"אנחנו מדברים על אנוסים. תזכור שהיתה תקופה מאוד־מאוד קשה, בצורת, רעב, שלטון ביד ברזל בשילוב של מיסיון. וכן, אנשים נפלו לנצרות, הרבה משפחות יהודיות התחזו לנוצרים כדי לשרוד, אבל עשו שיבה ליהדות. ואיך אמרו חז"ל? ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא.
"תמיד פקפקו. הרב עובדיה יוסף היה מנהיג ולא פוליטיקאי, הוא בחר את הבחירה הקשה והאמיצה, גם כשאיימו להחרים אותו רק בגלל שהכיר ביהדות אתיופיה. אבל בסופו של דבר - אף אחד לא יכול לעצור אותנו מלהיות כאן. לפני 20, 30 שנה, הביאו את זכאי חוק השבות. אבל לא הביאו את הצאצאים שלהם.
"אתה מבין מה זה כשאומרים לך אבא ואמא יעלו, אבל הילדים לא? ניצלו את התמימות ואת אי ההבנה שלהם, אמרו להם שבעוד חודש־חודשיים הילדים יבואו, ובמקביל היתה התנהלות מחפירה. לא נעשו רשימות מסודרות, הטילו את זה בידי גורמים פרטיים, המדינה לא נתנה תשובות בכוונה. המדינה בחרה שיהיה בלאגן".
זו האשמה חמורה מאוד.
"כן, ואני כאן ולוקחת אחריות ואני רוצה לתקן. אני הפתרון, וזה מה שאני אומרת לשרים אחרים שנוגעים בדבר. זו לא משימה פשוטה, אבל אנחנו כאן כדי לעשות תיקון עוולות שיצרנו כמדינה".
אם מדברים על תיקון עוול היסטורי, לא מפריע לך שהורוביץ גנז את הדו"ח של משרד הבריאות ביחס לחטיפת ילדי תימן?
"זה באמת מעשה מאוד תמוה בעיניי. בתור מי שעלתה בלי אמא שלה לארץ, וחיכתה לה שנים, ומכירה מקרוב את התחושה של משפחות שנקרעו לגמרי בגלל עלייה לארץ - אני באמת לא מבינה, ולא ברור לי העניין הזה כלל".
דחייה מתמשכת
"כל המאבק שלי בא ממקום של אהבה גדולה לעם ולמדינה הזו", מדגישה תמנו שטה, ומתייחסת לפצע פתוח שלא נותן מנוח לבני העדה. "אבל כשאני שומעת שעושים ניסויים בתינוקות ונותנים למוהלים ילדים אתיופים כבשר תותחים, כדי שיתאמנו עליהם, אתה יכול לשער מה זה מעורר בי, כאמא שעברה ברית מורכבת עם הבן שלה.
"זה גם נשען על זריקת תרומות הדם ועל 23 אלף התיקים שנפתחו לבני הנוער שלנו. ועל זה שבאותה שבת אני מקבלת אינספור הודעות מהבייס שאמיר השכל נעצר, אבל כשהמשטרה מפוצצת שלושה נערים אתיופים - אפילו לא הודעה אחת! זה מאוד כואב, נשברתי. לעולם לא אשתוק, אמשיך לומר דברים קשים מאוד על הישראליות והגזענות, אבל לא מספיק רק לדבר, אין לי את הפריווילגיה רק לצעוק מהטריבונה. ראיתי את הנתונים - אין אף קהילה שעשתה את תהליך ההתערות בחברה הישראלית יותר טוב מהקהילה האתיופית".
אז איך את מסבירה את ההתפרצות ב־2019 לאחר מותו של סלומון טקה? יכולת לראות שבקצוות היו גם אמירות פוסט־ציוניות, ציטוטים של מלקולם אקס האמריקני, תחושה של ניתוק מהישראליות.
"מרוב שהיינו דחויים מפה ודחויים משם, כנראה זה היה תהליך בלתי נמנע. אבל אני לא שוכחת לרגע שאנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ומעם ישראל. אני שמחה לראות שבשנים האחרונות יש התחברות מאוד רצינית של צעירים למסורת שלנו. זה הבסיס היציב ביותר למורשת אבות. טופאק וראפרים אחרים זה נחמד - אבל כבר לא צריך לחפש מודלים לחיקוי מעם אחר ומעבר לים. יש לנו שורשים עמוקים ומורשת אבות של יהדות אתיופיה. והיום, היוצרים הצעירים מהקהילה מתגאים בתרבות, במסורת ובאוכל האתיופי".
רמטכ"לית את כבר לא תהיי, אז מה נקודת הפעולה הבאה? ראשות הממשלה?
"נראה לך שזה מה שאני רוצה לעשות אחרי כל מה שאמרתי?", היא צוחקת. "איפה אתה חושב שאני יכולה להשפיע הכי הרבה על החיבור והאיחוד של העם הזה?".
בית הנשיא?
"או הנשיאה...", היא מחייכת.