דרוכים עד הקצה: הפיגוע בברקן הזכיר עד כמה נפיצה גזרת איו"ש

אחרי שבועות שבהם היה נתון הקשב הביטחוני לצפון, פועל יוצא של הפלת המטוס הרוסי והחשש משינוי המאזן מול איראן וחיזבאללה, חזר הקשב לזירה הפלשתינית. הפיגוע בברקן והאירועים על הגדר ברצועה הזכירו שהסכנה הגדולה אולי נמצאת בסוריה ובלבנון, אבל הנפיצות המיידית היא ביו"ש ובעזה.

הפיגוע הזה היה מכה בבטן. לא רק התמונות של קים לבנגרונד־יחזקאל שלא נותנות מנוח, והמחשבה על המפלצתיות שהיתה כרוכה ברציחתה, אלא סטירת הלחי שהוא נתן למראית העין של שפיות: בליבו של אזור תעשייה שנועד לאפשר לפלשתינים להתפרנס בכבוד, ולהוכיח שלמרות הכל אפשר למצוא נקודות משיקות שיאפשרו דו־קיום.

130 אלף פלשתינים עובדים בישראל בהיתר. כ־90 אלף מהם בתחומי הקו הירוק (ועוד כ־25 אלף שוהים בלתי חוקיים), כ־12 אלף סוחרים, ועוד כ־30 אלף באזורי תעשייה כמו ברקן. כל אחד מהם עבר בדיקה ביטחונית מקיפה, וקיבל היתר עבודה. בגדול, השיטה מוכיחה את עצמה: נדירים המקרים שבהם בעלי אישור עבודה היו מעורבים בטרור. זה לא נובע מאהבת מרדכי, אלא מדאגה נטו לפרנסה.

אם במשפחה פלשתינית ממוצעת יש חמש נפשות, בעלי האישורים מאכילים כ־20 אחוזים מאוכלוסיית הגדה. תוסיפו לזה את כספי המסים שישראל גובה עבור הרשות הפלשתינית, ומגיעים ליותר ממחצית מהפלשתינים ביו"ש שמתקיימים על המנגנון עם ישראל. זאת גם גלולת ההרגעה הטובה ביותר להנהגת הרשות: אין להם מקור הכנסה חליפי, בטח אחרי הקיצוץ בסיוע האמריקני.

הלוגיקה הזאת עומדת במוקד ההחלטה להקים אזורי תעשייה. זה מאפשר לבעלי מפעלים לייצר בזול יחסית, זה חוסך כניסה ויציאה של פלשתינים לישראל, וזה מספק פרנסה ותעסוקה ובמשתמע מרחיק אנשים מטרור. עד השבוע זה גם הוכיח את עצמו: מעולם בעבר לא בוצע פיגוע בברקן. 

סביר שזאת גם היתה הסיבה לקלות המקוממת שבה נכנס המחבל עם נשק למפעל. השגרה מקהה חושים. הבדיקות מתרופפות. עכשיו הכל ישתנה; ביום ראשון יתחילו בפיקוד המרכז לבחון שינויים בנוהלי הביטחון באזורי התעשייה. עד אז כולם נבדקים בקפדנות, ישראלים ופלשתינים. את המחיר משלמים בעיקר הפלשתינים: לוקח להם יותר זמן להגיע לעבודה, ויותר זמן לחזור הביתה. כל אחד מהם הפך למחבל בפוטנציה.

ספק אם זה מה שרצה להשיג המחבל, אשרף נעאלוה. גם אבא שלו וכמה מחבריו עובדים בברקן, וגם הם ישלמו עכשיו את המחיר; חלקם גם יאבדו את אישורי העבודה. לו ארגון טרור היה אחראי לפיגוע, סביר שהוא היה מחפש פגיעה בכל סממן של דו־קיום. נעאלוה הגיע מן הסתם למקום שמוכר לו. ממילא התנהלותו מלמדת שהוא לא חשב שייצא מהפיגוע בחיים; נראה שרק מעצורים בנשק מנעו ממנו להמשיך במסע הרצח.

 

האיום: הנשק המאולתר

באופן טבעי מתמקדת החקירה באיתור המחבל עד למעצרו או חיסולו. אבל יש לה גם זוויות אחרות, חשובות לא פחות. היה כאן כשל מודיעיני, זה ברור. המחבל כתב פוסט בפייסבוק, והותיר צוואה בידי חבר. זה היה אמור להדליק נורה. מאז ראשית השנה נעצרו כ־4,000 פלשתינים בגדה בחשד לטרור; רבע מהם עם שייכות ארגונית, והיתר בודדים, כמו נעאלוה. הפיגוע השבוע הוכיח שוב שלמרות ההצלחות בסיכול פיגועים, המערכת הזאת אינה הרמטית.

סוגיה אחרת היא הנשק. המחבל קנה או קיבל אותו, וגם זה אמור היה להדליק נורה. אלא שהסיפור כאן רחב בהרבה: בגדה יש כיום הרבה מאוד נשק לא חוקי, רובו מאולתר. מחרטות עושות חלטורות בשעות הלילה בייצור סדרתי של רובי "קרלו", דוגמת זה ששימש לפיגוע. יש קרלו בלאטה וקרלו רמאללה, והמחיר הממוצע של רובה הוא 3,000-7,000 שקלים - תלוי באיכות.

רק בחודש האחרון תפסו צה"ל ושב"כ יותר מ־100 רובים מאולתרים. מתחילת השנה המספר כבר עולה על 350. זה רחוק מלפתור את הבעיה, משום שהביקוש עולה בהרבה על ההיצע: אם רובה תקני עולה 60-50 אלף שקלים, קרלו הוא פתרון זול ונוח ליצרנים ולצרכנים. זה נכון שנזקו של נשק כזה אמנם מוגבל בטווח וביעילות בהשוואה לנשק תקני, אבל כמו שהוכח השבוע ולא בפעם הראשונה - זה מספיק כדי לרצוח.

מערכת הביטחון חייבת ללחוץ על הגז בעניין הזה. היא לא פועלת לבדה; גם למנגנוני הביטחון הפלשתיניים יש אינטרס עליון בצמצומה של התופעה. הנשק הלא חוקי מאיים, או עלול לאיים, גם עליהם. בניגוד להנהגת הרשות הפלשתינית, שפועלת בלעומתיות מופגנת ומקוממת, המנגנונים מעשיים וענייניים: שיתוף הפעולה איתם הוא שוטף ויעיל. שני הצדדים מבינים את הנזק שפיגוע כזה גורם הרבה מעבר לקורבנותיו המיידיים.

מתחילת השנה נרצחו עשרה ישראלים מפיגועים שיצאו מיהודה ושומרון. המאמץ העיקרי הוא למנוע מהם להפוך לגל, לשרשרת שיהיה קשה לגדוע אותה. בינתיים זה מצליח - בשילוב של פעילות ביטחונית כחול־לבן (עם סיוע פלשתיני) וחוסר עניין בולט של הרחוב הפלשתיני במאבק אלים, בעיקר מחשש שיפסיד גם את המעט שנותר לו. זאת גם הסיבה שלמרות הפיגוע, העסקים ביו"ש יימשכו כסדרם: ישראל מבינה שאין כרגע אלטרנטיבה אחרת.

 

טרור, עממי

בינתיים, עזה מתלהטת מחדש. אחרי שבועות שקטים יחסית, שוב עולה הסבירות להסלמה. גם היום צפויים להגיע עשרות אלפים לגדר, במטרה להתחכך עם כוחות צה"ל. יזרקו שם מטענים ובקבוקי תבערה, ישגרו בלונים ועפיפונים, ואפשר שיהיו גם אירועי ירי. "מחאות עממיות", קוראים לזה בחמאס; "טרור", מגדירים את זה בישראל. על הפער הזה, שבין לגיטימי ללא לגיטימי, נעים הצדדים.

לא מעט ביקורת מופנית לצה"ל, על הטיפול ה"רך" שלו באירועים. חלקה פוליטית נטו, חלקה האחר מצד תושבי העוטף. לא פשוט לחיות במציאות של טרור, בטח אחרי שנים של שקט. לא פשוט עוד יותר לחיות עם אי הוודאות של מה יקרה מחר. אבל אסור לטעות בנתונים: בחצי השנה האחרונה, מאז עלה גל האלימות הנוכחי, נהרג ברצועה רק ישראלי אחד, חייל - פחות מאשר בפיגוע השבוע בברקן.

 

עומד בסירובו. אבו מאזן // צילום: רויטרס

 

בצד הפלשתיני הנתונים אחרים. 5,500 פלשתינים חטפו כדור. כ־250 נהרגו, היתר נפצעו. בכל המקרים הירי היה סלקטיבי, ממוקד, למי שסיכנו חיי חיילים או ניסו לחדור באלימות לתוך שטחה של ישראל. אלה שני הקווים האדומים שסימן צה"ל (בהנחיית הדרג המדיני): פגיעה בכוחות והפרת הריבונות. עד כה המשימות האלה הושלמו בהצלחה, בלי לגרור את ישראל להסלמה.

בדרך נאלצת ישראל לבלוע לא מעט צפרדעים. לא נעים לראות שטחים שרופים, להריח עשן, לרדוף אחרי פלשתינים שמשחקים שוטרים וגנבים עם הכוחות בניסיונות יומיומיים לחצות את הגדר. לעיתים זה מתסכל, בעיקר את מי שגר בעוטף.

 

לא לאבד שליטה

שני אירועים עשו השבוע כותרות: הראשון, שריפת ענק בבשור, השני, חדירת פלשתינים בזיקים. האירוע הראשון, שחרך את הרשתות החברתיות, התברר בכלל כהצתה מכוונת. בשני, כך תחקיר צה"ל, חדר פלשתיני לשטח ישראל, הניח בקבוק תבערה על הציר ונמלט, מבלי שסיכן אזרחים. תצפיות הזעיקו כוח שהיה כמה מאות מטרים משם, וכשהוא הגיע כבר היה הפלשתיני במנוסה. מאחר שהוראות הפתיחה באש אוסרות לירות בגבו של מי שנמלט, נאלץ צה"ל להבליג; אם הפלשתיני היה רץ בכיוון ההפוך, לתוך ישראל, הוא היה נורה למוות.

זאת המציאות בעזה. 65 ק"מ של גבול, שלאורכו מתקיים חיכוך כמעט יומיומי, משחק אינסופי של חתול ועכבר - או ליתר דיוק: מחבל וחייל - שבו מתאמץ צה"ל להחזיק חזק כדי לא לאבד שליטה. ציבורית, זה נראה רע: הדרישה האינסטינקטיבית מהצבא היא להפסיק את זה לאלתר. מעשית, זה לא סוף העולם: המחיר של מערכה רחבה יהיה בוודאי גבוה בהרבה, ובסופה קלושים הסיכויים שהמצב ישתפר במשהו.

אלא שספק אם אפשר יהיה להמשיך כך לאורך זמן. המצב ברצועה מידרדר. הייאוש גובר. פתרון לא נראה באופק. כל הניסיונות להגיע להסדרה, קבועה או זמנית, נכשלו עד כה. חמאס מוכן ללכת רחוק. גם ישראל. מי שמכשיל את המאמצים הוא אבו מאזן. מבחינתו, זה הכל או כלום: או שעזה תהיה "שלו", מלא־מלא, כולל הכפפת כל הכוחות הלוחמים והנשק (תנאי שחמאס לעולם לא ייענה לו), או שעזה יכולה לעלות מבחינתו באש.

כל העולם יושב לאבו מאזן על הגב כדי שיעביר לעזה כסף. המצרים (שחזרו לתווך במלוא המרץ), קטאר (שכבר העבירה כסף למימון סולר לעוד שעות חשמל לרצועה), ארה"ב (שכבר הטילה על הפלשתינים את כל הסנקציות האפשריות ואיבדה מהשפעתה עליהם), והאירופאים (שהבינו שבטוב זה לא ילך ועברו לאיומים).

בינתיים יו"ר הרשות עומד בסירובו: אני לא הרע בסיפור הזה אלא הטוב, הוא אומר. חמאס הם הרעים, שנלחמים בישראל ומאיימים על מצרים ועל המערב, עושים עסקים עם איראן ומשתפים פעולה עם דאעש. אני נלחם בשבילכם ברעים, ובמקום שתודו לי, אתם נאבקים בי.

יש לא מעט היגיון בדברים של אבו מאזן. חמאס גרוע ממנו בהרבה. אבל לא זאת השאלה; אם נלך בדרכו, עזה תתפוצץ. ההדף לא יגיע לרמאללה, אלא לישראל. על הלוגיקה הזאת בדיוק משחק חמאס: מפנה את תסכולו מהמצב אלינו, בתקווה שנפתור עבורו את הבעיות.

במצב הדברים הזה, הפוטנציאל להסלמה הוא גבוה. כל תקרית חריגה, בצידנו או בצידם, עלולה להיות עילה להידרדרות. אבל יש גם צד חיובי: חמאס מרוסן. מורתע. חושש מאוד. על הרבה פחות מזה הוא יצא לפני ארבע שנים למבצע צוק איתן. זה אומר שיש עדיין מרווח פעולה מולו, צבאי ומדיני.

לעצבים בישראל - של הציבור, אבל ובעיקר של דרג פוליטי בשנת בחירות - יהיה משקל עצום בתקופה הקרובה. צריך לקוות שאת קור הרוח והשכל הישר שליוו את קבלת ההחלטות בחודשים האחרונים, לא יחליף כעת לחץ מיותר - שתוצאותיו עלולות להיות רעות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו