לפעמים הקירות מספרים את כל הסיפור. השבוע, רגע אחרי שנתלו 50 מעבודות האמנות המרשימות והמלהיבות שידעו קירות מוזיאון תל אביב מעודם, היה אפשר פשוט לשמוע את זה. הסיפור שבוקע מבעד לכל אחת ואחת מהיצירות מבקש כאילו להיכתב מעצמו. המילים שאולי ינסו לתאר אותן, שמורות למבקרי האמנות (שגם הם בסך הכל יצטרכו להסתפק במילים).
התערוכה "זמנים מודרניים" תיפתח היום למבקרים, והיא חושפת בפני הקהל הישראלי יצירות נדירות של האמנים האירופאים המובילים והמשפיעים ביותר שפעלו במאה ה־19 וה־20, ובהם בונאר, ברנקושי, גוגן, ואן גוך, דאלי, דגה, מאטיס, מאנה, מונה, סזאן, פיסארו, פיק, אסו, קליי, קנדינסקי ורנואר. התערוכה קרמה עור וגידים במהירות ובלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי, לאחר שמנכ"לית מוזיאון תל אביב ואוצרת התערוכה סוזן לנדאו ראתה אותה בפלאצו ריאלה מילאנו, והחליטה שהדבר אפשרי. "התערוכה הוצגה רק שם ובפעם הראשונה, ולא היה שום תכנון שהיא תנדוד בעולם", היא אומרת, "אבל אני רציתי לראות אותה אצלנו, זה היה חלום שידעתי שניתן להגשים".
ג'ניפר תומפסון, שהגיעה לישראל כאחראית לאוסף מטעם מוזיאון פילדלפיה לאמנות, נראתה נרגשת השבוע, כאשר הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית. חמושה באייפון היא הנציחה את רגעי השקט האחרונים שלפני הסערה. המלון שלה בכלל ברחוב דיזנגוף, הכי רחוק ממיין שבה נולדה לפני שהעבודה המרתקת שלה העבירה אותה לפילדלפיה. אבל את היומיים הקרובים היא תעביר בעיקר בדממת המוזיאון ובהמולת קבלות הפנים השונות ואירועי יחסי הציבור השונים.
יש פה תערוכה של אספנים אמריקנים, אשר מראה לנו קלאסיקות אירופיות במוזיאון מזרח־תיכוני. הייתי מרחיק לכת ואומר שיש כאן אמירה פוליטית כמעט.
תומפסון: "זאת הכוונה שלנו וזו הרוח של המוזיאון שלנו - להפיץ כמה שיותר את האמנות כדי שאנשים יוכלו לצפות בה ברחבי העולם. אני לא חושבת שיש קשר פוליטי לדבר, מבחינתנו זה דבר טבעי לחלוטין".
לנדאו: "אין כאן אקט פוליטי בעיניי, אלא באמת רצון לעשות משהו יוצא דופן ולהעניק הזדמנות לתערוכה שמגיעה אלינו אחרי שהציגה רק פעם אחת מחוץ לארה"ב. זה מרגש מאוד".
אחד הדברים המפתיעים שמתגלים הוא שהיצירות הללו לא זכו להערכה באירופה כאשר ציירו אותן. האספנים האמריקנים ראו בהם משהו שהאירופאים התקשו לראות בזמן אמת, ואז הן הפכו לקלאסיקות.
תומפסון: "בהחלט. האמריקנים ראו בציורים הללו משהו שהוא ראוי. האירופאים עוד לא הבינו למה מציירים בכלל את הטבע ואת החיים שבחוץ ואילו עבור האמריקנים, שאולי רצו חלק מהתרבות האירופית ורצו להידמות לה, היה עוד ממד. הם, במקביל, ידעו גם להעריך אמנות בזמן אמת. היה משהו שבכל זאת מצא חן בעיניהם בציורים הללו, שדיבר אליהם באופן שכנראה לא דיבר לאירופאים באותה התקופה".
לנדאו: "דמיין לעצמך שיכולת לקנות את כל יצירות האמנות הללו במחיר של 300 דולר ליצירה בזמן אמת, זה הרי מטורף כמעט. האמריקנים ראו בכך גם את הזווית העסקית כמובן אבל לא רק. ואז התרחש דבר הפוך, האירופאים אמרו: 'אם קונים את היצירות הללו מעבר לים, אולי כדאי שאנחנו ניתן בהן מבט נוסף'. הדברים החלו להשתנות, באופן שאנחנו מכירים כיום".
מדהים לגלות כמה שוק האספנות השתנה מאז, היום נדמה שאנשים עשירים מאבו דאבי ועד מוסקבה זנחו את הנדל"ן ועברו לקנות אמנות כהשקעה וכסמל סטטוס, בלי שרובם מבינים מה הם עושים או באים מאיזו תשוקה לאמנות.
לנדאו: "אנחנו נמצאים בעיצומה של בועה שתתפוצץ בסופו של דבר. אנשים משלמים מחירים לא פרופורציונליים על יצירות בזמן שהם יכולים לקנות דברים זולים יותר שלכאורה שווים הרבה יותר. זו תקופה שלא תימשך עוד זמן רב, אנשים אולי רואים באמנות עסק אבל לא בטוח שכולם מבינים בעסק הזה שהם נכנסו אליו גם אם הפרספקטיבה היא כספית לחלוטין".
תומפסון: "אנחנו בהחלט בתקופה של מצבי קיצון בשוק האמנות, ואפשר אולי להשוות את זה לתקופה של התערוכה שאנחנו רואים כאן כעת מזווית אחרת כמובן. האספנים האמריקנים ואנשי האמנות האמריקנית של אז, עשו מעשה אדיר בכך שנתנו הזדמנות לא רק לאזרחי ארה"ב ליהנות מהיצירות הללו שהגיעו מעבר לים, אבל בעצם תרמו לכך שאנחנו נזכה לראות את האמנות הזו ולהבין את החשיבות שלה. מבחינתם זו לא היתה רק השקעה, אלא גם שליחות תרבותית כי הם גם ראו חשיבות בהשקעה באמנות של אמנים אמריקנים, הפרספקטיבה לא היתה לגמרי כספית ובמובנים מסוימים אנחנו צריכים להודות להם על כך".
השבוע ראינו את הביקורת של האמן בנקסי על שוק האמנות חסר הפרופורציות, כאשר תמונה שנמכרה במיליון פאונד נגרסה מייד אחר כך מול הקהל ההמום בעזרת מנגנון השמדה עצמי.
תומפסון: "אני חושב שהביקורת שלו היתה בדיוק על העניין הזה, והוא ידע בדיוק מה שהוא עושה. ועם זאת חשוב לציין שעוד יש אספנים מהסוג הישן בעולם האמנות, שעדיין תורמים את האמנות שלהם למוזיאונים ולא קונים דברים רק כדי שיישבו אצלם בסלון או לא מבינים את ערכה האמיתי ואת משמעות האמנות לחברה".
לנדאו: "בנקסי גאון. מה בעצם קרה? רגע אחרי שהתמונה השמידה את עצמה והוא אמר 'הנה הכסף שלכם הלך לאיבוד' היא בעצם הכפילה את ערכה, והוא ידע בדיוק שזה מה שיקרה, כי הוא ביקורתי כלפי כל מה שמתרחש בעולם האמנות ושם לב לכל הדקויות".
אני רוצה להתעכב רגע על השם "זמנים מודרניים". הרי הזמנים בציורים ובפסלים קפאו מלכת ומתארים תגובה שאנחנו מתעקשים להגדיר כמודרנית וכך הם התקבעו.
לנדאו: "אז בוא אני אגלה לך סוד. באיטליה לתערוכה הזו קראו בשם אחר לגמרי ואני חשבתי שאם מציגים אותה בישראל, היא צריכה וראויה לשם אחר, נאמר קליט יותר שמביע אמירה מסוימת. האסוציאציה היא כמובן סרטו המפורסם של צ'ארלי צ'פלין, ואני ביקשתי רשות להשתמש בשם הזה. לשמחתי, האנשים במוזיאון בפילדלפיה קיבלו את בקשתי".
תומפסון: "כשמסתכלים על האופן שבו התערוכה תלויה כאן בתל אביב, אפשר להעריך שוב את האספנים הללו, שלפני מאה שנה הצליחו להבחין בדקויות של החיים המודרניים, לאופן שבו האמן היטיב לתאר את החיים שהם ראו בהם גוונים משותפים לחיים, אף על פי שחלקם לא ביקר באירופה אולי, או לא ידע הרבה על אורח החיים האירופי".
"אנחנו נמצאים בעיצומה של בועה". תומפסון (מימין) ולנדאו // צילום: יוסי זליגר
רוקי לא נכנס למוזיאון
השיטוט בתערוכה מוביל למחשבות על כך שבביצה הקטנה שלנו, מדובר באחד מאירועי השנה התרבותיים. נדמה שכל בן־תרבות חייב לעצמו קפיצה קטנה למוזיאון, מגדול ועד קטן. מדובר באירוע שייגע בלב ליבו של המיינסטרים ובצדק. התערוכה שמקיפה תשעים שנות אמנות אירופית מסוף המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20 אשר כוללת גם פסלים, בעצם מאמתת את המשפט המפורסם של שארל בודלייר: "במודרניות כוונתי למה שהוא בן־חלוף, זמני, מקרי".
ואם כבר מקריות - אז בימים אלו ממש מוצגת במוזיאון פילדלפיה תערוכת יחיד של האמנית הישראלית העכשווית, יעל ברתנא, הכוללת את טרילוגיית הווידאו שלה. "לא תכננו את זה, זה פשוט קרה ככה", צוחקת לנדאו. תומפסון טוענת שמאז ומתמיד זה היה המוטו של המוזיאון - להיפתח לתרבויות אחרות ולהפיץ אמנות מכל העולם, עבור אזרחי ארה"ב אבל גם כחלק משליחות של אנשי אמנות. "זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות. לתת מקום לאמנות מכל העולם ולאפשר הזדמנות להיפתח אליה", היא אומרת.
המוזיאון בפילדלפיה הוא אחד המפורסמים בארה"ב ובעולם כולו, ומציג בעצם את היכולת של מוזיאון אמריקני לעמוד איתן מול מוסדות התרבות והמוזיאונים האירופיים הוותיקים והמוערכים. עבור הציבוריות הישראלית, המדרגות המפורסמות שמובילות אל המוזיאון הן כנראה מפורסמות יותר. אלו הן המדרגות שבהן רץ סילבסטר סטאלון בתפקידו כ"רוקי", במה שהפך לאחד מסמלי ההיכר של העיר.
תומפסון צוחקת כשהיא שומעת שזה הקשר הישראלי למוזיאון: "אתה יודע כמה פעמים הצענו או יותר נכון חלמנו יחד עם סטאלון שפעם אחת הוא ירוץ במדרגות ופשוט יפרוץ את הדלת של המוזיאון וייכנס פנימה? לצערנו, הוא לא הסכים לכך.
"אבל אני יכולה לספר שהוא אחד התורמים הגדולים של המוזיאון שלנו, והוא מחזיק באוסף מרשים למדי של רנואר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו