כאילו בלעה אותם האדמה

באד זאלצשלירף היא עיירת מרחצאות קטנה וציורית בלב גרמניה, לא הרחק מהיכן שעבר עד לפני 30 שנה הגבול האימתני בין גרמניה המערבית והחופשית למזרח גרמניה הקומוניסטית. באד זאלצשלירף על כ־3,000 תושביה נותרה בצידו המערבי של הגבול, וכשאר היישובים סביבה נותרה עיירה שמרנית מאוד, ולאומנית. בבחירות האחרונות למועצת העיר ב־2016 זכתה המפלגה האולטרה־שמרנית "הבוחרים החופשיים" ב־46% מקולות הבוחרים ודחקה את מפלגת השלטון השמרנית הנוצרית־דמוקרטית של הקנצלרית אנגלה מרקל למקום השני. 

באד זאלצשלירף אינה עיירת מרחצאות מוכרת, והיתה נותרת אנונימית לולא נקלעה בשבועות האחרונים לסערה סביב הנצחת זכר הקהילה היהודית הקטנה שחיה בה לפני השואה. 35 יהודים התגוררו בבאד זאלצשלירף עם עלות הנאצים לשלטון ב־1933. 19 מהם, כלומר יותר ממחצית הקהילה, נרצחו, התאבדו או מתו מהשלכות מאוחרות של תקיפה פיזית תחת משטר הנאצים.

לפני שלוש שנים עלתה בעיירה הקטנה יוזמה להנציח את שמות קורבנותיהם היהודים של הנאצים, בתמיכתו המלאה של ראש העיירה. נבחר מיקום מרכזי לאנדרטה, אופיו של אתר ההנצחה תוכנן לפרטי פרטים ונקבע מועד לחנוכתו בהשתתפותם של קרובי משפחה, שהוזמנו מישראל, מארה"ב ומשבדיה. אך, ככל שקרב תאריך הסרת הלוט מעל האנדרטה, החלו לצוץ יותר ויותר בעיות.

ראש העיירה, מתיאס קיבל, החליט לשנות את פני האנדרטה, באופן שיוזכרו שמותיהם של כל היהודים שהתגוררו בעיירה טרם השואה - אך לא שמם של קורבנות הנאצים. לקרובי משפחתם של יהודי באד זאלצשלירף נמסר שרק שניים מהם יוכלו לשאת דברים בטקס הסרת הלוט, וכל נאום לא יארך יותר משתי דקות. על הקרובים נאסר לנקוב בשמותיהם של תושבי העיירה, שנטלו חלק פעיל ברדיפת היהודים המקומיים.

האנדרטה המקומית

קיבל מכחיש כיום שהוא גם רצה להזמין לטקס את הפוליטיקאי השנוי המחלוקת מרטין הוהמן - חבר מפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה".

התפנית הזו בעלילה גרמה לקרובי המשפחות היהודיות מבאד זאלצשלירף להחרים את טקס הסרת הלוט, שנערך ב־22 בספטמבר ולערוך טקס חלופי בבית הקברות היהודי בעיר הסמוכה, פולדה, שם נקבעו 19 לוחות זיכרון עם שמותיהם ונסיבות מותם של קורבנות הנאצים בצירוף הכיתוב בעברית: "את/ה אינך נשכח/ת". 86 שנים לאחר הגעת הנאצים לשלטון, אירוע שהרס את חייהם, מנעו מהקורבנות "לשוב" באופן סמלי לביתם.

"זה יהודי חזיר"

את הטקס החלופי ארגנה אניה ליסְטמן, מורה להיסטוריה ולגרמנית בת 50, שלקחה על עצמה לפני שנים את המשימה לתעד את שקרה ליהודים בבאד זאלצשלירף בשואה, ולהנציח את זכר הקהילה.

ליסְטמן גדלה בעיירה. משפחת אמה חיה בה זה דורות. אביה בא עם אמו לאזור בגיל 4 מצ'כיה. הם היו עקורים. אביו - איש ס"א ונאצי מושבע, נהרג במלחמה, בחזית הרומנית. כגרמנים רבים התוודעה ליסטמן לפשעי הנאצים נגד היהודים דרך סדרת הטלוויזיה האמריקנית "שואה", ששודרה ב־1979 והחדירה את הנושא כמעט לכל בית במערב גרמניה. ליסטמן היתה אז בת 10.

"מפליא אותי עד היום שההורים שלי הרשו לי לצפות בה", היא אומרת. "המשכתי להתעניין בנושא גם בבית הספר, אבל לא היה מי שייתן תשובות לשאלותיי. רק מאוחר יותר, בשיעורי ההיסטוריה בגימנסיה התחילו לדבר על ששת המיליונים, כנתון בלבד, על הגירושים ואושוויץ - אך לא באופן שממש עזר לי להבין. כשלמדתי הוראה, היה מבחן על זה ואז התחלתי יותר להתעמק בנושא".

אנחנו נפגשים בבניין הקהילה היהודית בפולדה, שרוב חבריה היום הם ממדינות בריה"מ לשעבר. ליסטמן, שיצאה במאי האחרון לפנסיה מוקדמת בגלל מחלת סרטן קשה, נזכרת איך החלה את המסע בעקבות יהודי באד זאלצשלירף: "לאמי היה פנסיון. ישבנו יום אחד אורחים באירוע כלשהו. ואז, אני לא זוכרת למה, האישה שישבה לידי אמרה: 'אני לא אוהבת יהודים'. הייתי בת 23, ומייד הגבתי: 'סליחה?' היא חזרה על דבריה. זה היה המפגש הראשון שלי עם אנטישמיות.

"שאלתי אותה: 'כמה יהודים את מכירה?' היא ענתה: 'אף לא אחד, אבל אבי סיפר עליהם סיפורים'. התחיל בינינו ריב קולני. עזבתי את המקום בהחלטה שאת עבודת סיום הלימודים שלי אכתוב על היסטוריה יהודית. סבתי שאלה: 'למה לא תכתבי על היהודים בבאד זאלצשלירף?' והיא סיפרה לי שוב על תקיפת יהודי שראתה כילדה בעת שהיתה בשדות עם אביה. 

"היא סיפרה לי מה שידעה על היהודים שגרו בעיירה ושלחה אותי לאחרים. אחד השכנים שמע שאני מחפשת מידע, הזמין אותי אליו, פתח ארון והראה לי העתקים של מסמכי רישומים של המשפחות היהודיות.

"כשאנשים בעיירה התחילו להבין שאני רוצה לכתוב משהו רציני, אמרו לי: למה לך לעסוק בזה? זה נושא כבד מדי, ולחלופין - אין הרבה מה לכתוב על זה. במאפייה ואצל הקצב ביקשו מהוריי לשכנע אותי שאפסיק לחקור. באו אלינו הביתה וייעצו לי לעזוב את הנושא. הוריי השיבו: 'אם היא רוצה לעשות זאת, היא תמשיך'. הם תמכו בי מלכתחילה באופן מוחלט".

שינוי היסטורי. ליסטמן // צילום: אלדד בק

ליסטמן קיבלה את ההרגשה שלעיירה שלה היו סודות, שאיש לא רצה לחשוף. בשנות ה־50 פורסם עלון על היסטוריית העיירה, ובו הופיעו שתי שורות המתייחסות לתושבים היהודים ש"עזבו לחו"ל ב־1935". "אבל מהמידע ומהמסמכים שאספתי, התברר לי שזו לא היתה סתם עזיבה", נזכרת ליסטמן, "מצאתי בכתובים התייחסויות לתקיפות בית של יהודים, שנצבע על ידי אלמונים באדום. חלונות בית של יהודים אחרים נופצו.

"הבנתי שקרו דברים בעיירה. הרגשתי שכשאני מציגה שאלות בעניין, אני לא מקבלת תשובות. התחלתי להעמיד פני תמימה. מישהו אמר: 'זה היה יהודי חזיר, ראו את זה עליו'. שמרתי על עצביי, ושאלתי: 'אפשר באמת לזהות יהודים?' ואז סיפרו לי איך אפשר להכיר יהודים באמצעות החזות שלהם, דרך ההליכה, הלבוש, הלכלוך. אבל היו כמובן תמיד היהודים האחרים שהיו בסדר".

ליסטמן נפגשה עם תושב העיירה, שסיפר לה שברשותו צילום של "מפגן הבושה" שעשו לצלם היהודי המקומי, מישה ויינטראוב. "היה לו אָטֶלְיֶה עם חלונות זכוכית, וילדים נהגו ליידות על המבנה אבנים. מתישהו נמאס לו, הוא תפס ילד והחטיף לו מכות. הרשויות בעיירה תלו על צווארו שלט שעליו נכתב: 'הכיתי ילד גרמני'. בנה של אישה מבוגרת בעיירה הזמין אותי לפגוש את אמו, אבל רק בתנאי שאיש לא יידע על כך. הייתי צריכה להיכנס לביתם דרך הדלת האחורית".

אט־אט הרכיבה ליסטמן את הפאזל הלא מחמיא, שכלל גם סיפורים על הרברט הופּנר, בן העיירה שהועמד לדין באחד ממשפטי נירנברג ונידון ל־15 שנות מאסר בגין פשעים נגד האנושות. "אמרו לי שהוא היה אדם טוב, אבל כבכיר במחלקת הגזע והיישוב מחדש, הוא היה אחראי לגירושם של פולנים רבים".

"לאנשים הללו אין זכר"

במסגרת עבודתה יצרה ליסטמן קשר הדוק עם המשפחות היהודיות מבאד זאלצשלירף, שהתפזרו ברחבי העולם. התלמידה היהודייה האחרונה בעיירה (השם שמור במערכת) סיפרה שחבריה לכיתה תקפו אותה באבנים ובקללות. מנהל בית הספר החזיר אותה הביתה ואמר להוריה שאינו יכול לערוב יותר לביטחונה.

ההורים העבירו אותה לבית יתומים באמסטרדם ב־1936, מאוחר יותר הצטרפו אליה וברחו לארה"ב. יהודי אחר, סימון שטראוס, הותקף בצורה כה קשה עד שמאוחר יותר, ב־1938, נפטר. בתו היגרה לארה"ב. האם נרצחה בטרזיינשטאט. שגרת זוועה כפרית.

המחקר של ליסטמן התפרסם כספר ב־1999. היא נמנעה במכוון מחשיפת שמות תושבי באד זאלצשלירף שהיו מעורבים בתקיפות יהודים. לאחר שהספר הוצג בעיירה, ליסטמן הפכה לבוגדת, "המלכלכת" את תדמית העיירה.

היא עברה לגור במקום אחר עם משפחתה. "זה היה לא ייאמן", היא אומרת, "תושבי העיירה לא רצו להכיר בכך שיהודים שחיו ביניהם נרצחו. ההיסטוריה הרשמית היתה שכל המשפחות היהודיות היגרו. ואז התחלתי לפרט את מה שקרה, את האלימות הגופנית, הנפשית, מבלי שאזכיר שמות. הרי כולם ידעו מי עשה זאת.

"חמשת בני משפחת להמן, למשל, כולל שלושה ילדים, נרצחו. איש לא חזר. איש לא ביקש שילומים. אין תובע, אין תביעה. לא ייתכן שלאנשים הללו אין זכר. אני לא יכולה לקבל את השכחה ואת המחיקה הזו. עם הזמן הבנתי שזה המצב בהרבה מקומות בגרמניה. מה שעברנו כעת עם האנדרטה היה מעין חזרה של אותה חוויה". 

רבים מקרובי משפחות יהודי באד זאלצשלירף, שעימם יצרה ליסטמן קשר במהלך מחקרה, לא ידעו כמעט דבר על עברם. אחת מהם, אילנה ויטרט ממושב תימורים, מנהלת בית ספר לשעבר, מספרת: "משפחתה של אמי עזבה מגרמניה לשנחאי אחרי ליל הבדולח. סבי, סאלי למשפחת וייל, נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד לפני הבריחה מגרמניה והצליח לצאת משם. הוא נפטר ב־1942 בסין בגלל מחלה - טיפוס או שחפת.

"סבתי התחתנה שוב ב־1945. היא היתה אישה צעירה עם שלושה ילדים. בעלה החדש גידל את הילדים כאילו היו שלו. הם עזבו את סין ובאו לישראל ב־1949. הילדים נרשמו בארץ עם שמו של אביהם החורג, קורט מוסקט. סבתי נפטרה ב־1953 בגיל 38. השם וייל נמחק. נולדנו למצב שבו המשפחה הזו לא היתה קיימת, עד שליסטמן יצרה קשר עם אמי ב־1999".

אילנה ובני משפחתה לא הצליחו למצוא את קברו של סאלי וייל בשנחאי ומאוד קיוו שהנצחת שמו בבאד זאלצשלירף תביא לסגירת מעגל. "ראש העיירה רצה למחוק אותנו במחי יד, אך השיג את ההפך", אומרת אילנה. "אנחנו מחוברים יותר להיסטוריה, ושמו של סאלי - סבי, מוזכר במקום אחר".

אמה של אילנה, רות אביטל, שנמלטה מבאד זאלצשלירף, הגיעה גם היא לטקס הזיכרון בבית הקברות היהודי בפולדה. רות, על סף שנתה ה־83 ומתגוררת בצפת, נזכרת: "הייתי בת שנתיים כשהגרמנים זרקו אותנו מהבית. אני בקושי זוכרת את אבי הביולוגי. ואז הגיע המכתב מליסטמן. היא סיפרה לי הכל על המשפחה. קשה להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים עוד קורים דברים כאלו, וקשה גם להאמין שיש עוד אנשים כמו ליסטמן". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו