גידי דר: "קופולה, סקורסזה, אלמודובר - אצל כולם הנצרות בתוך הקולנוע; אצלנו יש טוטאל לוס, חתכנו מהמקום"

התופעה החדשה שגידי דר מייצג בקולנוע הישראלי היא תעוזה. לא אופייני ליוצרי הקולנוע בארץ לעסוק בנושאים גדולים, בסיפורים האפיים של עם ישראל. והנה, גידי דר, שזכור מסרטיו הטובים בעבר "אדי קינג" ו"האושפיזין", תוקף את בית המקדש בסרט "אגדת חורבן". הוא טוען שהופעת הסרט, בתחילת הקיץ, העניקה תנופה ודינמיקה חדשה לכל השיח של תשעה באב. תאריך הזיכרון שנראה כל השנים ארכאי, סיפור של קינות שהאזרח הישראלי המודרני לא מתחבר אליו, פתאום נראה נוגע.

אבל מה שאותי יותר הפתיע זה העובדה שגידי דר בעצמו מחובר לאירועי חורבן הבית, כאילו מדובר בהתרחשויות פוליטיות מהדור האחרון. כשכתבתי לו שאני נרתע מכל המתחם הפיזי של הר הבית, ושמבחינתי היישוב הישראלי בכללותו הוא בית המקדש, הוא לא שלל את זה. "יש דעות שבמובן מסוים ימות המשיח כבר הגיעו. אפשר לחוש את זה ביום כיפור בתל אביב, כשכולם הולכים על הכביש ומתעלמים מהחוקים, ויש שלווה ושלום בין כולם לכולם".
"אתה מכניס את היד אל האש", כתבתי לו. "זה מין תחביב כזה", ענה הבמאי, שמקפיד להדגיש שהוא חילוני לגמרי ולא מנשק מזוזות.

הוא בן 57. סרטו הראשון באורך מלא, "אדי קינג", עוד היה ספוג בתחושות של העידן שבו אולמות הקולנוע היו מקדשים. הוא יצא לפני כמעט 30 שנה, בשנת 1992, והציג לראשונה לקהל את שני הכוכבים ששלטו בקולנוע המקומי בדור האחרון - שולי רנד ורונית אלקבץ המנוחה. חוויית הקולנוע המכוננת שלו היתה בניו יורק. "ראיתי את 'אינטולרנס' של גריפית' בכנסיית סנט ג'ון דיוויין", נזכר דר כשנפגשנו באוגוסט בקפה "תולעת ספרים", בחוץ, בחום הנוראי של תל אביב. "לא כיבו את הנרות (שנשארו דולקים מהתפילות). העוגב עוד המשיך לנגן. זה סרט שעלה לפני 105 שנים כ־2 מיליון דולר. הסרט אכל לגריפית' את כל הרווחים מ'לידתה של אומה'. הוא מתאר ארבע תקופות שונות בהיסטוריה, ונגמר בצלב ומלאכים. הבנתי שאני רואה מיסה. קולנוע זה פולחן מיתי, שקשור באמונה".

"מכונת כביסה מתגלגלת"

בשונה מבנים ונכדים־של, גידי דר חי בשלום עם מעלליו האגדיים של אביו, אברהם דר. הוא מדבר עליו בהערצה, ולא ממהר לעשות עליו קופה כנהוג אצל אנשי שמאל, שמחפשים במשפחה שלהם איזה סבא או סבא רבא שניתן להדביק לו פשעים נגד האנושות.
דר האב, שנפטר לפני שנתיים בגיל 96, היה מפקדה הראשון של רשת הריגול היהודית במצרים, שחשיפתה נודעה כ"עסק הביש". הוא היה תימני עם רקע אנגלי סולידי, שדיבר חמש שפות אם. גידי מתאר גבר עם מבט מזרה אימים, נטול כל פחד. "ערבי", הוא אומר עליו, ויכול לפרט אירועי גבורה שהצנזורה לא הכניסה ל"ילקוט הכזבים". כשאתה שומע כיצד פעל ומה היו היכולות של האב, לא נותר לך אלא לקוות שנשארו עוד כמה מהזן הזה במקומות הנכונים, שקובעים את גורל המדינה. אמו, בת 86, היא מהבנות הראשונות של קיבוץ גניגר. השמות המיתולוגיים מהקיבוץ הוותיק מוכרים לו.
דר ירש מאביו את הנכונות להתמודד עם אתגרים, ולא להירתע עוד כשהיה ילד מעימות כוחני שעלול להגיע למכות. סרטו "אגדת חורבן" מושך את כל סוגי הקהלים, אבל הוא כנראה עובד חזק על צופים דתיים שרואים בו השתקפות של האקטואליה הפוליטית, עם התרעה של צבע אדום מפני "מלחמת אחים". "לשם אנחנו הולכים", שמעתי איש רוח דתי ידוע אומר, כשיצאתי מהסינמטק הירושלמי בהקרנת הבכורה של הסרט.

הסרט יצא כחודש לאחר הקמת ממשלת בנט־לפיד. החשש שהצליחו גורמים מסוימים להחדיר בקרב האליטה הדתית־לאומית מפני מלחמת אחים, שיחק תפקיד בפוליטיקה של חצי השנה האחרונה.
"אני יכול לתאר לך את תהליך העשייה, כי הוא מאוד ייחודי. בדרך כלל - איך אתה עושה סרט? כותב תסריט, מקבל מימון, מצלם אותו פרה־פרודקשן־פוסט־פרודקשן ועושה עריכה, סאונד, מוזיקה, תמונה סופית. סגרת. אצלי כל התהליכים התרחשו, אבל לא בסדר הזה", אומר דר כשאנחנו בהמתנה לעוגת גזר, ובכיכר רבין תורי ענק מתפתלים בכניסה וביציאה לאוהלי המגיפה. "זה היה כמו מכונת כביסה שמתגלגלת כל הזמן. אי אפשר לתכנן כזה סרט. בת הזוג שלי אומרת שבגלל זה אני כל הזמן מסתבך. איך תתכנן כשאין לך מושג מה אתה רוצה בעצמך? כשצייר מתכנן לצייר, הוא לא יודע בדיוק. בקולנוע מקובל שבאים לבצע את הפלאן".

חתך מגרי בילו

מה שבלט לי אחרי שראיתי את הסרט, זה שיוצר לקח את המיתוס הגדול ביותר של היהודים באלפי השנים האחרונות, חורבן הבית, ועושה מזה מסרט. זה מצריך אומץ. לא אופייני לבמאים ישראלים.
"זה אני לא יודע. הבעיה שלי זה עודף תעוזה. זה לא תמיד טוב. אני קודם כל מסתער ויורה, ואחר כך בודק על מי ומה קרה. גם לא הסתערתי לבד. אבא שלי תמיד היה מספר על האיטלקים: הקצין קם וצועק, 'קדימה! אחריי!', וכל החיילים מוחאים לו כפיים וצועקים לו: 'בראבו!'. אני לא צועק 'קדימה', אלא מסתער בשקט. אני הגעתי לקולנוע ממוזיקה. מפנטזיות של בחור צעיר. לא ידעתי כלום על קולנוע. הייתי צופה הכי תמים שיכול להיות. אתה היית איש קולנוע, זה לא הולך לאיבוד".

זה כמו קורונה, זה ילווה אותי כל החיים.
"אני מקווה שהקורונה לא תהיה דבר כזה. אני זכרתי שהיית בין הבודדים ששיבחו את הסרט. 'אדי קינג' זה לא תעוזה? הייתי במוזיקת ג'אז. באיזו נקודה הבנתי שאני לא אהיה מה שאני רוצה להיות. נפלתי על קולנוע, מה שנקרא - נתקלתי בזה. חבר קרוב לקח אותי לשחק בסרט 8 מ"מ, ונדהמתי מהעניין הזה של קאטים. גיל 22".

איזה סרט זה היה?
"'צ'וז מי'. אתה זוכר אותו? של אלן רודולף. החבר שלי היה נורא דומה לגיבור, קית' קאראדין".

כן. זה היה להיט אז.
"עם כל הפוסט־מודרניזם של האייטיז. היום אתה מסתכל על זה, זה לא עובד".

אלן רודולף היה סגנו של רוברט אלטמן.
"נכון. מעניין אותי לראות את זה היום. הנושא החברתי של הקולנוע גם משך בחורות. כי אחרי זה הלכתי למסיבה בקמרה אובסקורה, היו עניינים, ואמרתי: 'בואנ'ה, קולנוע זה הרבה יותר טוב מג'אז. זה עסק חברתי'. הבנתי שבקולנוע הטכניקה היא לא כמו במוזיקה, שבה בלי טכניקה מטורפת אין לך מה להציע. הטכניקה בקולנוע היא עניין יותר מופשט. זה איך אתה מסתכל על העולם דרך אותו חור מנעול שהוא התפיסה שלך".

בקולנוע יש גם את הטריפ הדיקטטורי. שאתה אוסף סביבך אנשים ואומר להם מה לעשות.
"כן. בזה הייתי הכי טוב. תוך שנייה תפסתי את זה. חודשיים אחרי הסרט הזה הלכתי לבית צבי, וחודשיים אחר כך כבר עזבתי. היו ענייני משמעת פסיכיים עם גרי בילו, אבל אמרתי: 'אני אשב בכיתה ואלמד איך עושים סרטים שלוש שנים? רק מדבר אחד אתה לומד לעשות, וזה מלעשות'. זה אני יודע ממוזיקה".

אז אתה לא דמות חינוכית לסטודנטים לקולנוע.
"זה תלוי בבן אדם. אני נורא לבד, והולך ונהיה בעניין הזה דומה לאבא שלי. זה אמא שלי אומרת. היה לו מבצע אחרון לפני שפרש, בפריז. הרי אחרי הפרשה הוא עזב את הצבא, את המודיעין, את המוסד. היה מקבל רק עבודות פרטיות. זה היה ב־56'. עשה מבצע קטן".
ועוד לפני שהספקנו להיכנס לפרטים, הבנתי שדר, כמו כל בני דורו, גדל לא רק על "צ'וז מי", אלא גם על וים ונדרס. היום הוא לא מסוגל לעמוד בסרטים של ונדרס. נאבקתי על כבודו של "הידיד האמריקני", אבל הוא יותר במפלגה של ורנר הרצוג. "כשיצאתי מבית צבי עשיתי סרט ראשון עם שולי רנד ומשה איבגי. הייתי בן 22. חצי שעה, 16 מ"מ. עד היום אני גאה בו. מיצבתי את עצמי כדיקטטור מוחלט. פיטרתי מישהו בשנייה. ואז פיתחתי שיטה שאני קורא לעצמי 'דיקטטור נאור': אני כל כך דיקטטור, שכל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה וזה בסדר".

"רליגיוזיות, לא דת"

שולי רנד הולך איתך מהיום הראשון שלך בקולנוע. איך תגדיר אותו, אמן במה? תיאטרון? קולנוע? בלי ספק אחד מגדולי האמנות בתולדות המדינה.
"הכי גדול. אף אחד לא מגיע לרמה שלו".

ויש לך את אורי זוהר. והנה, שני הענקים האלה, רנד ואורי זוהר, מגיעים למסקנה שהחילוניות בישראל הגיעה לסימטה ללא מוצא וחוזרים בתשובה.
"שולי רנד בא מהעולם הדתי־לאומי, אבא שלו זוכה פרס ישראל. אנשים מתונים. עזב את זה לטובת העולם החילוני. הם שונים. אורי זוהר הלך על הקצה של החילוניות, על החזירות המוחלטת, ואני אומר את זה באהבה והערצה. לא בקטע של זלזול. זה הגיע למקום שאין יותר לאן ללכת. זה הפך לריקני. לשולי, אני חושב, היה חסר משהו. הוא בא מרקע דתי. והיו לזה עוד סיבות, אני לא יכול להיכנס לכולן. הוא מצא את מקומו. אני זוכר את הרגע שהוא הלך וגלש, ואני זוכר גם את החיבור מחדש בינינו, שהביא את כל העסק הזה בחזרה. 'האושפיזין' החזיר אותו חזרה.
"גרתי בסימטת נס ציונה כשנולד לי הילד הראשון. אני שומע מבחוץ צעקה מוכרת. שולי עולה, ופתאום אני רואה דוס חרדי. ההורים שלו לא היו חרדים. כמה ימים אחר כך החלטנו לעשות סרט יחד, ואמרתי לו 'נעשה את זה בטריטוריה שלך, כי אתה לא יכול לבוא לטריטוריה שלי'. הסרט יצר איזו דרך לשולי, וגם לי, לפעול בצורה יותר ברורה בזירה הרליגיוזית. שהיא מעניינת אותי מאוד. אני לא אומר דת. רליגיוזיות. אני לא דתי. היתה לי הבנה אפילו לפני 'אדי קינג'. ראיתי את הנקודה שאפשר לראות אותה כשאתה מחוץ לישראליות. כי כשאתה בפנים אתה לוקח את הכל כנתון. פתאום ראיתי שכל הבמאים הגדולים, כולם כמעט, הנצרות לא הלכה מהם. היא בתוך הקולנוע שלהם. קופולה. מרטין סקורסזה".

פליני. בוא נגיד את השם הזה.
"בוודאי. כולם. זה שם. גם אלמודובר. זה לא משנה שהוא גיי ואנטי ומה שהכמרים עשו לו. הם לא שינו מקום. אנחנו חתכנו מקום. אצלנו יש דיכוטומיה, טוטאל לוס. בעיקר אצל האשכנזים. חתכנו מהגלות מאה אחוז. חתכנו מקום פיזי. ישראל זה המקום התנ"כי, המקורי, אבל הוא גם טובע בחילוניות ובחול. קרקע מאוד דקה של מאה וחמישים שנה, שאני מתייחס אליהן כמזהירות ביותר של היהדות אי פעם. מהציונות, מ־1880. הפרק הזה של התנ"ך - הוא הפרק הכי מרשים מפרקי הנ"ך".

אתה רואה בציונות פרק נוסף בתנ"ך.
"בתרבות היהודית. בקורפוס היהודי. אם זה היה פרק בתנ"ך, הוא היה יותר גדול מדוד ומכולם. קרו פה דברים שהדעת לא סובלת מבחינה זאת. הנרטיב הישראלי־יהודי־עברי לא נורמלי. אם אין אלוהים, צריך להמציא אותו בשביל דבר כזה. מי יכול לנהל כזה סיפור מבחינת המאורעות? שואה, להקים מדינה ולנצח את כולם. וטכנולוגיה ושפה וצבא. אלה הישגים שאין לתאר. בתנ"ך אין אירועים כאלה. הדברים היחידים שמשתווים לזה אלה קריעת ים סוף והר סיני. אירועים מיתיים לחלוטין. העניין ההיסטורי בהם בכלל לא ברור.
"אז אני מסתכל על הקולנוענים האלה, ואני שואל - מה איתי? הנצרות התפוגגה שם. אבל היא עוד שם. החילוניות הליברלית היא קרום מאוד דק מעל לדבר הזה. מסכים איתי?".

באמריקה ובשבדיה אתה נכנס לבניינים הכנסייתיים באוניברסיטאות, ואתה מגלה קונכיות ריקות. אין שם צלב ואת כל הוויז'ואל. רק שלד חיצוני.
"מה זה אין צלב?! בנירוונה הוא הולך עם צלב. רוקר, עם סמים, והוא הולך עם צלב. אצלנו יכול להיות דבר כזה שרוקר אשכנזי ילך עם מגן דוד? לא כפרח ולא כצחוק".

אני דווקא יכול לראות דבר כזה.
"נדיר. אולי עכשיו זה מתחיל. כי קורה משהו, הישראליות הגיעה לאיזה קצה. הרגשתי שעם כל הסיפור התנ"כי של הציונות - עדיין חסר העומק המשמעותי. אתה מסתכל על פליני ושואל 'איך אני מתייחס לזה?'. אין לי בכלל נגישות. תנ"ך - כן. ולא כל האלפיים שנה עד היום; כל מה שבאמצע - אין לי גישה".

מהתנ"ך לפלמ"ח.
"ובאמצע אני אפילו לא יכול לקרוא אותו. זו שפה אחרת. גיבורים שאתה לא מכיר, שפה שאתה לא מכיר. נחשפתי לזה בגיל יחסית צעיר. לא שנהייתי תלמיד חכם, אבל הבנתי שאני חייב לחתור לשם אם אני במאי ישראלי, אני חייב לגעת בלב של הישראליות. והלב הזה נמצא מתחת להווה. אם אני רוצה להגיע למעלה. אני לא מטיף לאף אחד".

אז בעצם אורי זוהר, שנחשב יוצר גדול, רק גירד את פני השטח.
"בפאזה הציונית שלו, החילונית, הוא גירד רק את פני השטח. הוא עשה משהו נורא חשוב על פני השטח, שגם הם חשובים. אבל הוא לא נגע בתחתית. בכלל. אחת התוצאות של חוסר מגע עם המקורות - זה שאתה עף פתאום וחוזר בתשובה. ואני נגד חזרה בתשובה. לא לשם אני חותר. כשאני מדבר על חיבור למקורות שלי, אני מדבר כמעט הפוך ממנה. אני מחפש את הכיוון שאליו הישראליות צריכה ללכת".

מה הכוונה, שיהיה פה פיוז'ן של העולם הדתי ומה שאנחנו קוראים לו חילוניות?
"פיוז'ן מורכב. אני אומר לקולנוענים, אתה יכול לעשות סרטים על הכיבוש, זה בסדר גמור. סרטים אישיים. אני לא מזלזל בכלל, אני מדבר ברצינות. אבל השאלה היא אם אתה מסוגל לגעת גם בתרבות שאתה חי בתוכה. בלי העניינים האלה של לרצות האירופאים, או את תחושת הצדק השמאלי שלך. איפה הישראליות עצמה? מה אתה שואל עליה? המהות שלה. ולא רק ביקורת. ב'האושפיזין' זה איך לא להעביר ביקורת. איך אני מתחבר אל החרדים בלי לבקר אותם, ונותן לך אפשרות לעבור חוויה אמנותית איתם".

החוט שעלול להיקרע

בן בטיח, אבא סיקרא, שמככב כמובן ב"אגדת חורבן", נראה שהוא מתחבר לגלריית הפושעים בסרטים שלך. בתוספת האמונה והפנאטיות.
"הקרימינליות שלו באה מהפנאטיות. אבל פנאטיות וקנאות זה לא אותו דבר. קנאי זו מילה שבעיקרון מבטאת הערכה. היא הפכה מילת גנאי. קנאי להשם - בדת זו אחת הדרגות הגבוהות שאפשר להגיע אליהן.
"אני אתן לך רקע בסיסי על התקופה ההיא, אחד הדברים שהבנתי ופתחו לי את המחשבה. העולם במאה הראשונה הוא פגאני. כולו. הרומאים, ההלניסטים. יש קבוצה קטנה של יהודים בעולם, רובם ביהודה. אנחנו היינו המונותאיסטים היחידים. מה אומר הפגאני מבחינה פילוסופית? יש הרבה אלים. מרותו של מי שולטת? של הגורל. ומכאן הטרגדיות היווניות. הגורל שולט בכל, תמיד. מה שאתה, זה גורלך. אם נולדת עני - אין מה לעשות, קאסטה נמוכה. נולדת עשיר? אל תרגיש אשם. האלים נתונים למרותו של הגורל.
"מה אומרים היהודים, ובייחוד הפרושים? אלוהים ברא את העולם, הוא כל יכול. הוא מתאפיין בכך שהוא רוצה צדק. בראשית, שמות, שבת, גר, אלמנה, יתום, מעשר. צדק חברתי־כלכלי. אל רודף צדק. גאולה לא תבוא בלי שיהיה צדק חברתי־כלכלי".

אתה קושר את היהדות לאוטופיה?
"הקומוניסטית? הכוונה היא לא לשוויון מוחלט, אבל צריך להיות צדק כלשהו בין היהודים. אם יש עשירים נורא גדולים שמפקירים את העניים - וזה מה שקורה ביהודה באותה תקופה, יש לך עושר מחליא - אז הרומאים שולטים. הם לוקחים את השכבות העליונות ומעשירים אותם יותר. משחיתים אותם לגמרי".

המלכה ברניקי וחבריה.
"ברור. היא הראש".

היא ממש לא היתה בתודעה שלי.
"אני העליתי אותה. כי אביה ידוע יותר, אגריפס הראשון. אבל היא היתה החזקה שם, לדעתי, וחיפשתי דמות של אישה. כל הקבוצה של האריסטוקרטים, והכהונה הגדולה שנקנית בכסף בשלב הזה - זה סיפור של שחיתות מאוד גדולה ופערים ענקיים. הכהונה צריכה את דלת העם שתבוא לבית המקדש, ואלה צריכים אותה בשביל שתאפשר להם את המקדש.
"מי אלה הסיקריים? השוליים של בית שמאי. צעירים חמומי מוח, שאומרים שאם אתה רוצה צדק אתה צריך לצאת לפעולה. בן זכאי הוא ריאליסט. הוא אומר, 'אנחנו לא יכולים לפוצץ פה את כל העסק, כי זה ייגמר רע'. הסיקריים אומרים, 'נדקור את העשירים ברחוב. בלי פוליטיקה, נשדוד את העשירים, ונחלק לעניים'. הם סוג של שמאל של אייטיז. באדר מיינהוף, שמאל אלים".

אז אתה מספר סיפור של מהפכה.
"לגמרי. בית המקדש כאן הוא סמל לשחיתות. תחושה של מערכת שהולכת ומתערערת. היא לא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן. אתה לא יכול להחזיק מערכת בלי ערבות הדדית סבירה".

אתה בא ונעמד מול הרכבת הדוהרת של מלחמת אחים ופוקד: עצור?
"אני חושב שמצבנו די מסוכן. הבעיה במצב הזה היא שאתה לא יודע מתי החוט ייקרע והכל ייצא משליטה. הרבה קולות בימין הדתי רואים את זה. ואתה לא יכול להאשים אותם בשמאלנות. בבית שני היו להם נבואות חורבן. גם יוספוס מדבר על זה. המון נבואות חורבן. איך יוספוס ובן זכאי ידעו להגיד לאספסיאנוס - 'אתה תהיה קיסר רומא'? כי יש נבואה שאומרת 'לבנון באדיר יפול'. רק מלך יוכל להפיל את יהודה. והמקדש ייחרב על ידי מלך. זאת הסיבה שבן זכאי כל כך התנגד למרד".
דר סבור שהקנאים של חורבן הבית מושמצים בגלל שהפסידו. ההיסטוריה היא של המנצחים. הסרט עוצמתי משום שלא רק שהוא מחיה את נושא בית המקדש על הר הבית, אלא משום שהוא מקים לחיים חברה יהודית ועולם יהודי בארץ ישראל ריבונית.
רואים שדר לא מודע לזה שכל יום יוצא איזה מחקר על היבט זה או אחר של הקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. הסרט שלו מוחץ את כל התיאוריות האלה בעקבו כמו מקק. התמונה היא של עם שמרד בארצו פעם אחר פעם באימפריות ובכובשים, לפני אלפיים שנה, וגם בימינו. אין לו בעיה להגדיר חד משמעית את יוספוס פלביוס כבוגד - הוא לא היה מסדר לו משפט פומבי בקן התנועה. "יוספוס כתב היסטוריה מאוד מדויקת, אבל הוא היה בוגד. חד משמעית. תאר לך יהודי שעובר לצד הנאצי וכותב עבור היטלר את ההיסטוריה של העולם. כל העובדות נכונות, חוץ מהפרשנות".

הצגת את הרומאים למעשה כמו הנאצים, ויזואלית זה מזכיר אותם.
"ניסיתי להציג אותם הכי רעים שאני יכול. לא הצלחתי כל כך, כי היהודים עשו את כל העבודה לבד.
"לאבות המייסדים היה חזון, על גבול הדתי. אנחנו - בלי חזון לא נשרוד. זה דעך, לדעתי בגלל שהגענו להישגים כל כך גדולים, שלכאורה הדבר הזה נגמר. עם מלחמת אחים, ועוד עם הערבים מסביב - איך נשרוד? בספרד זה היה נורא ואיום, ונגמר בדיקטטורה של שנים. אבל הם עוד בסדר. אנחנו לא נחזיק.
"המזל שלנו הוא שהערבים נלחמים בנו. עכשיו, בגלל שהם פחות נלחמים, אנחנו בבעיה. כמו שאספסיאנוס אומר על היהודים, אתה זוכר בסרט? 'אל תתקרבו. תנו להם לאכול אחד את השני. ברגע שנתקרב, הם יתאחדו'. אם הערבים היו מבינים שצריך לעזוב אותנו בשקט, לא היינו פה היום".

בכל זאת, אתה מדבר על בית המקדש כדבר אקטואלי, וזו שאלה מקטבת.
"אני משתגע. אני חושב שבששת הימים דיין הוביל את זה. עשו משהו קטסטרופלי. כבשתם את הר הבית ובסוף ויתרתם עליו? בשם מי ויתרתם? הלא כל המדינה הזאת הוקמה בשביל הדבר הזה. זה חלק מהנרטיב. אלפיים שנה עם שלם מתפלל בכל העולם, שלוש פעמים ביום, 'לשנה הבאה בירושלים' - לקילומטר המרובע הזה, הכי מטורף בעולם, שהכי הרבה דם נשפך עליו. שם העקידה והחיבור לאלוהים, אבל זאת גם נקודת משען לשינוי. אותו מקום יכול להיות התרופה. כתוב 'בית תפילה לכל העמים'? כי על אותה דרך שהרומאים באו וזימברו אותנו, אלוהים הלך אחר כך בכיוון ההפוך וכבש את כל העולם".