כל התחיל כשהפסיכולוגית מיכל יערון הוזמנה להרצות במקום עבודתה של רופאת השיניים (אז סטודנטית שנה ד') שלי זיתוני. "בשנה הרביעית ללימודים, הסטודנטים נדרשים לקדוח בשיניים מפלסטיק ולהזריק לעצמם חומרי הרדמה", מספרת זיתוני, "את הפרקטיקות האלה מנסים גם אחד על השני".
נשמע מפחיד.
"באמת לא היה לי קל עם זה. זה לכאורה לא רציני, רק כמה קדיחות קטנות בשביל סתימה. אבל בכל פעם, כשהגעתי לנסות את הדבר עצמו - הרגשתי שאני לא מסוגלת. רמות הלחץ שמכניסים אותך אליהן הן בלתי סבירות בשנה הרביעית, ומצאתי את עצמי מגיעה למבחנים של קדיחה מעשית עם ידיים רועדות. ראיתי 'נכשל' ועוד 'נכשל' והבנתי שאני צריכה להפסיק את זה. המבחנים העיוניים מעולים, אבל המעשיים קשים".
אז הפסקת את הלימודים?
"לא, מה פתאום. פניתי לטיפול. אני לא זוכרת כבר מי המליץ לי על שיטת 'ביופידבק'".
מיכל: "זאת טכניקה שבה את לומדת לשלוט על המערכת הפיזיולוגית שלך. משתמשים בה הרבה בספורט, לדעת להוריד דופק, לדעת לשלוט על תגובות גופניות. זה מתאים לביטויים פיזיים של חרדה, זאת טכניקה נהדרת".
שלי: "בתוך שני טיפולים הפסיקו לרעוד לי הידיים. אבל בשום שלב לא נאמר לי שזאת שיטה עם מועד התחלה ותאריך תפוגה. מיכל הסבירה לי שהטיפול אמור היה להסתיים אחרי הפגישה ה־12. לא דברים שכיף לשמוע אחרי ארבע שנים. כשסיימתי את הלימודים עוד הייתי בטיפול, פחדתי שאם אפסיק יחזרו לרעוד לי הידיים".
מיכל: "שאלתי אותה: 'ומה קורה בפגישות?' היא ענתה - 'יש שתיקה אז אני ממלאה את החדר במילים, כי לא נעים לי ששותקים'. אמרתי לה שזאת פסיכותרפיה, ושהמטפל שלה עושה אותה גרוע".
ואז עזבת אותו?
שלי: "ואז אמרתי לו מה שמיכל אמרה, והוא כעס, ולקח עוד קצת זמן עד שאזרתי אומץ".
מיכל: "אמרתי לה שתתבע את המטפל. זה לא אתי. אסור לעשות את זה. זה פשע".
אבל שלי לא תבעה. בסלון הקליניקה של מיכל בשכונת הדר יוסף בתל אביב היא מספרת לי שכל מה שהיא רצתה באותה הנקודה זה למנוע מאחרים ללכת לאותו מטפל, ולמעשה למנוע מאחרים ללכת לכל טיפול שלא מתאים להם. הידיים שלה לא רעדו כשהיא הפסיקה ביופידבק אחרי ארבע שנים, ומאז הספיקה לטפל בילדים רבים כרופאת שיניים.
"אבל תעשי חישוב כמה כסף היא הוציאה", קורצת מיכל.
שלי: "לא! אל תעשי את החישוב הזה".
"גוגל לא יעיל"
לא ערכתי חישוב מדויק, אבל קל להניח שהסכום שהושקע באותו מטפל היה מספיק כדי לממן את ראשית המיזם "somebuddy" שנולד בעקבות החוויה שעברה שלי ובזכות המפגש עם מיכל.
שלי: "זה היה הטריגר שלי להבין שהשוק הזה נעדר רגולציה, מדובר בעולם מורכב. יש כל מיני סוגי מטפלים, רוב הפונים לטיפול לא מעיזים לשאול והמטפלים לא טורחים להסביר".
מיכל ושלי החליטו להקים את somebuddy - פלטפורמה אינטרנטית שדרכה יוכלו אנשים לשדך לעצמם מטפלים עבור כל צורך ומכל סוג ושיטה, בלי להתבייש לשאול שאלות ובלי לחשוש למיין אותם מראש.
מיכל יערון היא פסיכולוגית ספורט כבר קרוב ל־30 שנה. "המרכיב הכי משמעותי בהצלחה בספורט הוא המרכיב הפסיכולוגי. הרי אין שום היגיון לעשות ספורט הישגי, למה לריב על כדור עם עוד עשרה אנשים אם יש לך כדורים בבית? או להגיע לסוף הבריכה, לגעת בקיר ולהסתובב? כי זה משרת משהו בעולם הפנימי. בזהות שלנו, באיכות שלנו. ירדן ג'רבי ואריק זאבי הם אנשים מוערכים בארץ כי הם הרביצו מכות לפי כללים".
את ההצלחה של מיכל בתחום הפסיכולוגיה ואת המסרים ההישגיים מתחום הספורט היא תרגמה למגזר העסקי: "במשך שנים היתה לי חברה גדולה, עבדנו שישה־שבעה פסיכולוגים במקביל בכל הארץ, העברנו סדנאות והרצאות ונכנסנו גם לגופים עסקיים, כאשר הבסיס הוא מנהיגות, אחריות ושיתוף פעולה".
כל זה במקביל לטיפול בספורטאים?
"אני מכורה לעבודה. פסיכולוג ספורט מגלה דברים שמבחוץ נראים אחרת. למשל, יש אנשים שעשו מדליות והם אומללים מבפנים. ויש מתעמלות ילדות שיסבלו מהפרעות אכילה ומהפרעות אישיות כל החיים. המקצוע שלי בין השאר הוא להוציא אותם מזה. לומדים הרבה שנים כדי לקבל הסמכה, זה מקצוע תובעני.
"יום אחד ישבתי במגרש כשאני מלווה קבוצה, ומישהו אומר לי: 'תקשיבי מה הפסיכולוג הקליט לקבוצה הנגדית'. אמרתי לו: 'הוא בן 30, הוא לא יכול להיות פסיכולוג'. והוא אכן לא היה, שזה לגיטימי, הקבוצה לא חייבת להחזיק פסיכולוג. אבל לדייק את ההגדרות זה משמעותי. להבין מול מי אתה עומד ומה איכות הטיפול.
"אני מכבדת את הקואוצ'רים ויש לנו באתר הרבה מאמנים אישיים. אבל אני לא מאמנת אישית. הרווחתי את התואר פסיכולוגית בזיעה, ומשגע אותי שאנשים לא יודעים את ההבדל. כשפונים לטיפול חשוב שהמטפל יסביר מיהו ומה ההסמכה שלו, וחשוב שהמטופל יבין את ההבדלים. יש מקרים שמגיעים אלי למשל אנשים עם ילד שסובל מהפרעת אכילה או מחרדות קשות, אני לא הכתובת".
שלי: "ניסיתי להבין איך בשנת 2018 אנשים מוצאים מטפלים. דווקא בתחום הכי אינטימי גוגל לא יעיל, השמות הטובים עוברים מפה לאוזן, אבל למה אני צריכה לספר לעולם שאני במשבר זוגי או בדיכאון או כל מצוקה אחרת?"
יש אינדקסים באינטרנט.
"נכנסתי לאינדקסים, אבל הם דרשו ממני להבין מה אני עוברת. לאנשים אין מושג ממה הם סובלים. למשל, אדם יודע שהוא לא ישן בלילה אבל לא יודע אם זה מחרדה או מסימפטום אחר; זה כמו אדם שבא לרופא ולא יודע אם הוא זקוק לטיפול שורש או לסתימה. בעולם הנפש אין פונקציה ממיינת חסויה כזאת ואת אבודה בסיטואציה כאשר ממילא קשה לך".
מיכל: "פעמים רבות אנשים שאני לא מכירה ביקשו ממני המלצות על אנשי מקצוע, ולא ידעתי אל מי לשלוח כי בסוף אתה צריך ללכת אל מי שמוצא חן בעיניך, לא בעיניי. נוסף על כך, ישנו המרכיב הגיאוגרפי - אני לא יכולה לעזור להורים עם ילד שגר בחבל אילות".
"ההיצע קטן מהביקוש"
ומה לגבי קופות החולים? חבר קופ"ח שמקבל הפניה לפסיכולוג או פסיכיאטר או כל איש טיפול אחר, פוגש פסיכולוג ממיין שמכיר את אנשי המקצוע שהקופה מעסיקה. כולם מחזיקים תעודות.
מיכל: "כשאת מגיעה לקופת החולים וכבר יודעת שאת רוצה פסיכולוג, את במודעות של עשרה שלבים קדימה. יכולים לחלוף ארבעה חודשים עד שתקבל תור לפסיכולוג דרך הקופה, ובפריפריה זה 12-8 חודשים. כחלק מההליך המקדים שערכנו טרם הקמת האתר, דיברנו עם הקופות ושמענו על הבעיות ברפורמה. הנגישות ירדה כשהעבירו לקופות והמצוקה גדולה. אחרי הקורונה על אחת כמה וכמה, אין סיכוי, ההיצע קטן מהביקוש. נוסף על כך, לא כל אנשי המקצוע בוחרים לעבוד עם הקופות, בעולם הנפש השוק הפרטי מאוד חזק".
איך החלטתן להקים דווקא אתר?
מיכל: "בהתחלה חשבנו שזה יהיה מיזם חברתי. שניצור אפליקציה, נשחרר אותה לטובת הציבור ונחזור לחיים הפרטיים שלנו. חברה שלי הראתה לי כרטיס שלה באתר שידוכים וקלטתי שזה מה שצריך: איש מקצוע עם כרטיס, ומטופל שבוחר את איש המקצוע שנראה לו על פי פרמטרים שנגדיר מראש. שמנו כל אחת כמה אלפי שקלים על זה, והלכנו לפגוש חבר'ה צעירים בראשל"צ כדי להמשיך. הם הגיעו עם הצעת מחיר של כמה מאות אלפי שקלים. בהתחלה ניסינו להוזיל אותה, לבדוק מה קורה אם עושים את זה ברוסיה, מה קורה אם מוותרים או מקצצים.
"היום אנחנו כבר יודעות להגיד את המילה סטארט־אפ. והבנו שהעסק לא יחזיק את עצמו וזה לא יתרחש לבד. אני עזבתי את העבודה שלי, ומיכל את אימפריית הספורט שלה ויצאנו להרפתקה. התאבדנו על זה. מתרומה קטנה לקהילה זה נהיה מפעל חיים".
איך מאבחנים התאמה בין מטופלים למטפלים?
מיכל: "מנסחים שאלון. למדתי הרבה תחומים שהעשירו את הפסיכולוגיה, ולרגל המיזם עברתי אצל כל הקולגות וגייסתי את כולם. ישבתי עם דוקטורים ופסיכולוגים, מנחי הורים ומנהלי תחנות לטיפול אישי וזוגי, יועצים ארגוניים וכל מי שקיים. עשינו גם ראיונות עומק למטפלים ולמטופלים כי רצינו להבין מה הפערים הקיימים ואיך לגשר עליהם".
מה מטופלים רוצים?
"פנטזיה שחוזרת על עצמה היא שהמטפל ידפוק להם בדלת ויגיד 'אני המטפל שלך'. חלק אמרו שהם לעולם לא יישבו שוב מול אדם שותק או מהנהן, חוויה שרבים מדווחים עליה מול פסיכולוג. לאנשים חשוב לדעת מראש מה העלויות, אם הפסיכולוג הוא אדם מאמין, אם הוא רוחני, אם הוא צעיר ממני בגיל - היו המון פקטורים".
מה הדבר הכי מוזר שמטופלים ציינו?
מיכל: "היה אחד שאמר שלא ילך למטפלת גרושה".
מה קורה למשל אם יש אדם שמגיע לטיפול מיני, אבל מסתיר בעיה אקוטית אחרת?
"אנשים שהולכים לטיפול בוחרים במה לשתף ובמה לא, אבל אי אפשר לחרטט. אם אני רואה אחד כזה אני אומרת למטופל, 'צר לי, אך איני יכולה להמשיך איתך'. זכותו לא לספר, אבל כמטפלת לא אגרור אותו בטיפול".
שלי: "לקחנו סוקרת שעזרה לבנות שאלון עומק, והוחלט שממיינים אם זה אישי, זוגי, משפחתי, מקצועי או עסקי. אחד הדברים שאנחנו מתלבטים לגביהם עד היום הוא מישהו שיש לו תעוקה בכל התחומים. אנשים רוצים אופציה לסמן כמה אפשרויות, ושם אנחנו לא נותנות. צריך לבחור איפה הקושי הכי משמעותי".
אבל יש אנשים שהקושי התעסוקתי אצלם הוא גורם מעכב זוגיות.
"האדם צריך להעיד על עצמו. ואם אני אגיד לו שהוא זקוק לטיפול עומק, זה לא יעזור. הוא צריך לקחת אחריות. משהו שאנחנו לומדות מאז שהסטרט־אפ באוויר, הוא שכשהאדם לוקח אחריות זה נראה אחרת. לא כמו כשהשכנה ממליצה על מטפל".
גט־טקסי של הפסיכולוגיה
האלגוריתם רץ כבר שנה. ניסיתי את האתר בעצמי.
השאלון עובד במחשב ומותאם גם לסלולר. אני צריכה לסמן קודם כל את האזור הגיאוגרפי שבו אני מחפשת איש מקצוע. ניתן לסמן גם כמה מקומות: כשניסיתי את האתר סימנתי כתושבת אפרת את אזור "אריאל ויישובי יהודה" (שמשום מה מופיעים ביחד, הגם שמדובר ברדיוס של מאות קילומטרים), את גוש עציון, את ירושלים ואת בית שמש. סימנתי שמדובר בטיפול אישי; ציינתי שאני מעל גיל 33 - קבוצות הגיל המופיעות הן מ־0־6 ומעלה, התאמה לכל שלב התפתחותי, כאשר מ־33 ואילך אין קבוצות גיל - כולנו באותה סירה; האלגוריתם מתעניין אם אני רוצה מטפל שבעיקר מקשיב או מטפל שבעיקר מדבר, ואם אני רוצה מטפל שמסתמך על המדע או על האינטואיציה שלו; כשסימנתי 'אינטואיציה' קיבלתי מישהי שמטפלת במוזיקה. חזרתי אחורה וסימנתי מטפל שמסתמך על מדע, הגעתי לעובד סוציאלי קליני ועוד לאחד שנמצא החודש במחירי מבצע!
איך מתפרנסים מדבר כזה?
שלי: "האתר עוד לא החזיר את ההשקעה וגם לא קרוב לשם כי ברגע שזה מצליח אנחנו משנות את האלגוריתם ומרחיבות. נכנסנו עכשיו לארגונים, צריך לתת מענה לחלק הרגיש, למשל, אם עובד עובר גירושין אז אי אפשר להתעלם מזה. אנשים נשארים עם משקעים והיעילות יורדת, אתה נפגע כארגון. כמו שבונים חדר כושר בעבודה ונותנים שוברים לאוכל? אנשים מתחילים לטפל גם בנפשם של העובדים".
מטפלים שלכן נכנסים לארגונים לטפל פרטנית?
"זה עדיין נדיר, הולכים יותר בכיוון של מרצים, הרצאה על גיל ההתבגרות, על ניהול זמן, התמודדות עם לחצים. יש גוף שפנה אלינו סביב משבר שקרה לאחר שעובד נתפס בפלילים. אשת טיפול שלנו מלווה אותם".
לאן אתן שואפות להגיע?
החלום שלנו הוא להיות 'גט־טקסי', 'בוקינג' ו'אוקיי קיופיד' יחד, מעין זירה שיש בה את הכל".