לפני כארבע שנים, בגיל 72, גילתה גבריאלה איילון, אשת ספורט בהווייתה, שהיא חולה בסרטן הריאות. היא עברה ניתוח לכריתת הריאה ומצאה את עצמה עם המון זמן פנוי שלא היה לה קודם לכן, ועם הרבה מחשבות חדשות. בין היתר היא החליטה ללמוד פיתוח קול ולנגן בגיטרה, כדי להשאיר אחריה אלבום שירים משפחתי - "בין שרב לשלכת" - כמזכרת ליקיריה, ולא תיארה לעצמה שתהיה זו עבורה התחלה של דרך חדשה.
"מעולם לא חלמתי לעשות מוזיקה, לא ידעתי שזה קיים בי", מספרת גבריאלה, המתגוררת בגבעתיים עם בעלה השני אלברטו (לו שלושה ילדים, לה שניים וחמישה נכדים). "אני מגיעה מעולם הספורט, מורה לחינוך גופני, סיימתי לימודים בווינגייט ובאוניברסיטת חיפה תואר שני בחינוך מיוחד. לי ולבעלי (דוקטור לביו־מכניקה) יש בגבעתיים את 'מרכז איילון לחינוך גופני'. הוא קיים כבר 30 שנה, והיום אני עוסקת שם בעיקר באדמיניסטרציה ופחות על המזרן, אבל לאורך השנים לימדתי הרבה בבתי ספר ובמסגרות פרטיות ריצה וקפיצה. יש לי תעודות ומדליות, ספורט תמיד היה חלק חזק אצלי. במכון שלנו אנחנו עוסקים בשיקום תנועתי, בבעיות מולדות, בבעיות שנוצרו עקב תאונות דרכים, שיקום נכי צה"ל לצד מצוינות בספורט. אני מודה שעד המחלה לא עבר לי בראש שאעסוק במוזיקה. אמנם כתבתי מגיל צעיר שירים למגירה, אבל רק עם המחלה הגיע המהפך".
בסלון ביתה נוכחים ובולטים אקורדיון, גיטרות ופסנתר. "כשהילדים נולדו רכשתי פסנתר. הבן הבכור שלי בן 48, בתי בת 46, ומעולם לא הצלחתי לקרב אותם למוזיקה. ידוע שמוזיקה עושה טוב לבן אדם, אבל כשראיתי שזה לא עובד איתם התחלתי להתלבש על הנכדים", היא צוחקת.
איך בעצם גילית שאת חולה?
"לפני חמש שנים התחלתי להרגיש מאוד רע. כל מיחוש שיעלה על דעתך היה לי. התלוננתי במשך שנה לרופאה, היא אמרה שאלה סימנים של גיל, אבל כאישה פעילה לא הבנתי איך ייתכן שהזקנה קפצה עלי בבת אחת. הבת שלי, לירון, שקלטה את המצב, קבעה לי תור פרטי לראומטולוגית, פרופ' אורי אלקיים, שעשתה לי כל מיני בדיקות, והפנתה אותי לצילום חזה, שם גילו גידול בריאה השמאלית. מעולם לא עישנתי, אבל מרגע האבחון התחילה סדרה של בדיקות בתוך שבוע, כדי שנספיק לעשות ניתוח אצל פרופ' אלון בן נון, שמבחינתי הוא המלאך הקוסם שלי.
"התחלתי טיפולים כימותרפיים וזה היה עבורי קטסטרופה, הגוף לא הגיב טוב ואחרי שני טיפולים, בהתייעצות עם הרופאים והתלבטויות, פרשתי. הייתי בת 72, עם נכדים וילדים, ולא הייתי מסוגלת לעבור את זה. שלא יתקבל הרושם שלקחתי צעד אמיץ, כן? אלה שנשארים לעשות כימו הם האמיצים. זה היה משהו מחושב לחלוטין באופן מושכל, ידעתי שמדובר בטיפול מניעתי, ההחלטה שלי נתמכה על ידי בעלי והמשפחה. ואז אני חוזרת הביתה, מתפנה לי זמן שלא היה לי כשניהלתי את המרכז עם מאות האנשים. אז לקחתי את הגיטרה ליד".
ברגע שוויתרת על הכימו לא חששת ממה שיכול לקרות? היה פחד שהדבר יחזור או שהצלחת להמשיך הלאה?
"היה לי ברור שתוחלת החיים שלי התקצרה, אבל גם הבהירו לי שאני יכולה לבחור לא לעשות כימו, שזו בחירה שלי. ברגע ששמעתי מהרופאים שזה סרטן ריאות, מבחינתי התחלתי להיפרד מהסביבה שלי. את קוראת מה כתוב באינטרנט ורואה שזו סיבת המוות הראשונה שקיימת. זה שבאותו שלב זה לא יצר גרורות היה סימן מאוד אופטימי, אבל חייתי בתחושה מאוד לא בטוחה. אני אדם אופטימי מיסודי אז הלכתי לכיוון של לנגן ולשיר ולא להתבכיין מתחת לשמיכות".
"הלחנים פרצו מתוכי"
גבריאלה פנתה אל רומי, הנכדה שלה בת ה־12 ("היא כל הזמן מזמרת יחד איתי"), והציעה לה ללכת ללמוד יחד פיתוח קול וגיטרה, כדי להגשים חלום ישן, ובחיפוש אקראי מצאה את סיוון רובין. "הגיעה לכאן בחורה צעירה עם גיטרה על הכתף, והתחילה ללמד אותנו. אני כבר לא זוכרת איך זה קרה אבל התחלתי להראות לה דברים שכתבתי, כולל שיר שהלחנתי. אמרתי לה שאני רוצה להוציא אלבום שבו אקדיש שיר לכל נכד, שאני אשיר, מעין אלבום משפחתי. רומי לאט־לאט מצאה את עצמה מפתחת את הקול ולומדת גיטרה ואני בחדר השני כותבת".
איך הרעיון התגלגל מאלבום משפחתי לשורה של אמנים שמשתפים איתך פעולה?
"סיוון הראתה את השירים והשמיעה אותם למי שהיה אז החבר שלה וכיום בעלה, יאיר רובין, מפיק ויוצר בפני עצמו, שהוציא עכשיו אלבום. הוא התפעל מאוד ואמר שזה לא יכול להישאר במסגרת משפחתית. עדיין לא דיברנו על אמנים, חשבנו שאני אשיר והוא יפיק ויוציא החוצה אלבום מקצועי עם הביצועים שלי. לאט־לאט נוצרו יותר שירים, אני כותבת לבד, בשלושה שירים היא היתה שותפה בהלחנה, לא ידעתי שאני יודעת להלחין בכלל, אבל הלחנים ממש פרצו מתוכי. כשהלכתי לפגישות עם יאיר עדיין חשבתי שאני הולכת לשיר את כל השירים, ויום אחד אמרתי לו 'אני לא שרה רע אבל יש זמרים טובים ממני' והצעתי שננסה לשלוח לאחרים.
"אני לא בקיאה במוזיקה העכשווית, לא מכירה הרבה זמרים, גדלתי עם אמא מבלגיה דוברת צרפתית ואבא מגרמניה דובר גרמנית, שמעתי הרבה את שארל אזנבור, ז'אק ברל, איב מונטאן, לצד חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין. ואז הוא שאל 'מה את אומרת על עמיר לב?'. היום אני יודעת שהוא איש ענק ומיוחד, אז לא הכרתי אותו או את המוזיקה שלו. ידעתי שלרוב הוא שר חומרים של עצמו אז מה הסיכוי? אבל הוא שלח לו את השיר שכתבתי על המפגש עם בעלי, על הסיבוב השני שלנו, שיר שמסתכל על העבר כמאיר את ההווה. עמיר אהב ומאוד התרגשתי מזה.
"פגשתי אותו אצל יאיר ובנוכחותי הוא שר את השיר ואת רק יכולה לדמיין את ההתרגשות. זה היה לא הרבה זמן אחרי שחליתי, ואין לי ספק שזה אחד הדברים שהבריאו אותי, כל הדבר הזה של היצירה, שאין משהו יותר מפעים ממנה. משם נעשו עוד פניות לאמנים שבחרתי מתוך רשימה של זמרים שאני מכבדת ואוהבת. לא כל זמר אמר כן, אבל כל התגובות היו נלהבות. אין לי ספק שעמיר לב פתח איזה פתח, שאליו הצטרפו בין היתר ארז לב ארי, דנה עדיני, סיון טלמור, חמי רודנר, דודי לוי, אריק סיני וזהבה בן".
ספרי לי על הבחירה בזהבה, שמגיעה מז'אנר קצת שונה.
"קודם כל היא זמרת אדירה. רציתי שיהיה איזון בין נשים וגברים, זהבה שרה בגוון מזרחי והשיר שבחרתי עבורה, 'קפה פינתי', הוא בגוון אחר לגמרי, זה שיר על חברת ילדות שלי מגיל שש בשם תלמה, שמטורפת על תל אביב. גדלנו באותה סביבה, היינו יושבות בקפה פינתי ומסתכלות על כל מה שקורה מסביב ועד היום היא נוסעת ככה סתם מפתח תקווה, שם היא גרה, להסתובב בתל אביב ולחזור.
"כתבתי שיר על געגועים לתל אביב וחשבתי שזה יהיה ענק אם היא תבחר שיר שמאוד שונה מהסגנון המוכר שלה, והיא היתה כל כך כנה, מייד התלהבה ואמרה שזה שיר מאוד יפה. אני מודה לחבורת הנגנים המופלאה שליוותה את כל השירים כמו משפחה - ניצן אייזנברג, אסף רייז, שאול בסר, נועה איילי, נועם חיימוביץ וינשל".
נושמת אחרת את האוויר
גבריאלה מספרת כי התגובות במשפחה לכך שהאלבום הפרטי הפך לפרויקט של אמנים מוכרים - היו נלהבות. "רומי, למשל, לפני שידעה שאפנה לזמרים אחרים, רצתה שאשיר את השיר שלה, וכשהבינה שבסוף דנה עדיני - שאותה היא מאוד אוהבת - תשיר אותו, היא שמחה מאוד. הצמד רוסו־ויינברג שר את 'תביט קרוב' שכתבתי לאורי, נכדי הבכור, חמי רודנר שר את 'האיש בשחור', שיר שמדבר על גורל, ויש עוד רבים (ראו מסגרת נפרדת - מ.כ). כולם מאוד התרגשו, בעיקר הופתעו מאוד, שאלו אותי מאיפה זה צץ, למה עכשיו, למה זה לא קרה עד היום. אני גם מקבלת בפייסבוק תגובות מטורפות לשירים. לגבי השאלה מאיפה זה בא - זה נורא ברור לי.
"זה היה שם כל הזמן. בגיל חמש כבר ידעתי לכתוב אותיות ויום אחד באתי לאמא שלי, שהיתה אשה כשרונית, ואמרתי לה שיש לי מנגינה יפה שאני רוצה לזכור, כי אני הולכת לישון ולא אזכור עד הבוקר. לקחתי עט והתחלתי לכתוב 'לה־לה־לה', וברור שכשקמתי בבוקר לא זכרתי את המנגינה. אלו היו הניצנים. בגיל 16 הלכתי לשני שיעורי פיתוח קול, למדתי אריה בגרמנית אבל עזבתי כי לא היה מי שיביא אותי להמשך השיעורים. היום, ברגע שאחד הנכדים רק מראה סימן למשהו - אני מייד לוקחת לחוגים, גם את הילדים לקחתי לליגת כדורגל, כדורסל, טניס שולחן, אבל לא הצלחתי להביא אותם לפסנתר ולגיטרה".
איך את מרגישה היום? מה מצבך הרפואי?
"היום אין שום סימן, אני מתעייפת יותר מהר אבל אין את המחלה, וזה בגלל שיש ריאה אחת פחות. למזלי מעולם לא עישנתי אז הריאה השנייה במצב מצוין, וגם אני ספורטאית, אז הכל בסדר. אבל כל מיחוש קטן שפעם נפתר עם כדור אקמול מעלה מחשבה מטרידה שמא זה יותר מסתם כאב ראש, וכאן התפנית המבורכת - זה שהכנסתי יצירה לחיי, במקרה הזה מוזיקה, ויותר מכך, זה שהכל הפך לפרויקט כל כך משמעותי, בהחלט תורם רבות להתרוממות הנפש ומהווה מרכיב משמעותי במערכת החיסונית שלי. לא אחת, כשלפני השינה חולפת בי מחשבה אפלה, לא רק בנושא המחלה, כל דבר אחר שמציק - אני מזמזמת את השיר האחרון שנמצא בקנה, משפצת, מתקנת ונהנית".
וזו לא רק המערכת החיסונית. גבריאלה מספרת כי במבט לאחור, כשהיא מסתכלת על מה שקרה בעקבות המחלה, היא בהחלט יכולה להצביע על שיעורים שלמדה, גם על עצמה, ועל דברים שתיקח איתה הלאה. "אני ככה כל החיים, תמיד מחפשת למה זה קרה. יש בי אופטימיות, גם אם קצת מוגזמת לפעמים (צוחקת). קרוב לוודאי שאם לא הייתי חולה לא הייתי מוציאה היום אלבום. לא היה שום טריגר, הייתי ממשיכה לעבוד.
"אני חושבת שכולם צריכים לעצור רגע את המרוץ שאנחנו נמצאים בו, לא לנסות להשיג כל הזמן את הדבר הבא. אנשים לא עוצרים, לא מסתכלים הצידה, ובגלל זה מפספסים המון. אני מרגישה בת מזל, לולא לירון לא הייתי כאן, והיום אני מסתכלת על דברים אחרת, נושמת אחרת את האוויר שבחוץ.
"כל הפרופורציות משתנות, היום אני גם יודעת להעריך עוד יותר דברים. אני אומרת לילדים שלי תעצרו, לא תקבלו שום פרס בסוף הדרך. הקורונה גרמה קצת לעצור אבל לא הביאה את תשומת הלב לדברים הנכונים".
את רואה באלבום הזה גם סוג של הנצחה?
"ככה זה התחיל, זו היתה המטרה. אני בת 76, זה מקנן שם כל הזמן, גם כשאני כבר אחרי, ואני מאוד שמחה על זה. אני חושבת שיום אחד הם יסתכלו על הקליפים - אני מופיעה בכל קליפ, גם אם לשנייה קטנה, אני שם - וזה יישאר שם לתמיד. הייתי מאוד רוצה לעשות ערב השקה לאלבום, עם כל האמנים, אבל זה אומר לתאם לו"ז של תשעה אמנים, כשאני העשירית, למצוא זמן שכולם פנויים.
"כשאני מתבוננת לאחור ומקשיבה לשירים קשה לי לעיתים להאמין שאני כתבתי והלחנתי. זה כאילו עלה והופיע 'משום מקום'. אני אפילו שואלת את עצמי אם אשוב ואצליח לכתוב עוד שירים, או שהמוזה לא תשוב יותר. כאילו זה קרה ולא עוד. השירים אמנם נכתבו למען הקרובים אלי ועליהם, אבל הסיפור שלהם הוא אוניברסלי. כולנו חווים אהבה, געגועים, חרדה וכאב, וכל אחד יכול למצוא בהם את עצמו".