לקראת חודש החגים, שיסתיים השבוע עם שמחת תורה ועם החזרה לשגרה, פורסמו סיכומי שנה רבים. באופן אישי, אני לא מחובבי סיכומי השנה. מדובר ברוב המקרים בתיאוריות מופרכות על השנה שעברנו ומה זה אומר עלינו. לפעמים מנסים להבין על סמך אותם סיכומים איך תיראה השנה הבאה, אבל לרוב זה לא מחזיק יומיים.
כבר זמן רב שכולנו במדינה חיים ב"טורים גבוהים", כמו מכונית ספורט שזקוקה דחוף לטיפול. אנחנו משתעלים, מזיעים, פולטים עשן ופיח, ותוך כדי כך מרעילים אחד את השני. אני לא זוכר תקופה כל כך מקוטבת עם כל כך הרבה דעות בכל כך הרבה נושאים, וכולם כל כך נחרצים. אין יום שעובר ללא כותרת מפחידה על מכובד כזה או אחר שאמר על מכובד אחר שהוא מסוכן למדינה, לציונות, ליהדות או לזכויות האדם, וגורם לנזק עצום ובלתי הפיך. המילים הפכו לריקות, נזילות וחסרות משקל ונועדו בעיקר למשוך תשומת לב. כולם נורא חכמים, אבל כולם גם מאוד לא מודעים לסכנה הטמונה במילים הרעות הללו. והם המנהיגים שלנו.
וגם אנחנו איתם ועם שאר אזרחי העולם חוגגים ברשתות עם דעות ועובדות חדות ומזוקקות. כל אחד מאיתנו בטוח שכולם צריכים את הדעה שלו על דברים שהוא לא לגמרי מבין בהם, ומהר מדי אנחנו מגדירים, ממתגים ומכניסים למגירה.
האחדות כערך
אחת הדוגמאות למיתוג הזה, שכבר הפך פופולרי כל כך, היא העיר שאני כל כך אוהב ושבה התגוררתי עד לפני שנתיים. לא מזמן הקשבתי לסיון רהב מאיר ולידידיה מאיר, שאני מאוד אוהב, משוחחים על הפתעה נעימה שהיתה להם בחוויית תפילת יום כיפור המונית שהתרחשה בתל אביב. סיון אמרה שהיא קצת מרגישה צורך להתנצל לפני התל־אביבים, כי לא ידעו שהעיר שבה הם גרים היא כזאת. וזה היה חמוד. כי בעיניי תל אביב היא מקום מרתק, מאפשר ומקבל שדווקא אירועים כמו תפילת יום כיפור המונית יכולים להתרחש בו.
ראיתי ושמעתי מכל מיני אנשים סביבי על "מדינת תל אביב" המנותקת, שלאזרחיה אין מושג על החיים האמיתיים ושהם מוכנים למכור את הצביון היהודי של מדינת ישראל בשביל האויב האכזר. כאמן, אני כבר רגיל שמכניסים אותי למגירה של התל־אביבי (אני כבר שנתיים לא שם), וגם בטח נמצא על הצד השמאלי של המפה, ששם מין הסתם אין עניין - לשיטתם של הממתגים - בערכי יהדות, מוסר או השד יודע מה (בחרו מגירה עסיסית).
יש מגירות פחות חביבות שמציקות לי הרבה יותר, למשל זאת על ישראל הראשונה והשנייה, שמעלה לי דמעה וצובטת את הלב. אני גדלתי בחולון בשנות ה־70 וה־80. אני זוכר כמה מחזורי עלייה עם רהיטים וריחות מארצות רחוקות שהגיעו אלינו לשכונה, כמו המערכון המבריק בסרט "לול". היו גם קצת בדיחות שצצו אחריהם, אבל בתכל'ס התערבבנו בחולות - רומנים, מרוקאים ופולנים, בדיוק כמו בשיר של ברי סחרוף.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שזה מה שלמדתי בבית וכך גם החברים שלי. זה היה ערך - כולם אותו דבר. זה היה חשוב ונחוץ בשביל לבנות את הישראליות החדשה. צריך היה להיות גמישים ולהקריב חלק מהמסורת, וההורים שלנו הקריבו ולא עשו מזה עניין.
דווקא בשנים האחרונות יש מי שחשוב לו להתעסק בסדקים שעדיין קיימים בחברה הישראלית ולא בסינרגיה המופלאה שנוצרת כאן ובדברים החדשים שנרקמים. יש מי שמבקש להנציח את המפריד ולא את המאחד. הדבר שממש מעניין לבדוק הוא כמה מהאנשים שנחשבים חלק מ"ישראל השנייה" (אני לא יודע בדיוק מה הפרמטרים) באמת מזדהים עם תיאוריית הקיפוח הזאת, כי אם לשפוט לפי מי שנמצא סביבי - הם ממש לא בעניין.
הכוח שבלהקה
מה שכן מצא חן בעיניי זה שהתחילו לכנות את מדינת ישראל "הממלכה השלישית". אני אוהב ממלכות, ואכן זו הפעם השלישית שאנחנו בונים כאן בית. אני לא יודע איך העם היהודי היה נראה בפעם הקודמת, לפני אלפי שנים, אבל אני לא חושב שיש עם עם כל כך הרבה צבעים וגוונים. יש יהודים בכל צבעי הקשת וכמעט מכל התרבויות בעולם, וכולם־כולם שמרו על אותם מילים וסיפורים, עם מנגינות קצת שונות, וזה מדהים.
חגי תשרי עמוסים במנגינות כאלו, ואני במיוחד אוהב את יום כיפור. בסוף הצום, ממש לפני שאני מכניס משהו לפה, עולה בי מחשבה למשוך עוד קצת, אולי עד מחר. והרי נדמה שהנפש מתרוממת יותר ויותר, אז אני מבין שזה לא יעבוד, אני לא אצליח. מה שמאפשר את העלייה הזאת מעל החומריות של היום־יום זה כוח הקבוצה, הכוח של העם. הכוח של המסורת של כולנו ביחד. זה מסביר המון דברים על היום־יום שלנו: על מוזיקה ולהקות ויצירה, על משפחות, על חברים, קהילה, זוגיות, וכמעט על כל דבר שקשור לעולם הזה.
כל מי שהרגיש את האושר שמתפשט, למשל סתם כשמביטים מהצד על המשפחה שהקים כל אחד מאיתנו, יכול להבין על מה אני מדבר. במוזיקה, להקות בעיניי הרבה יותר מרתקות ושוברות גבולות מאשר יוצרים בודדים (חוץ מדיוויד בואי, שהוא כמו להקה שלמה). רובנו משתוקקים לזוגיות, על אף הקשיים וכאבי הראש שלא מפסיקים לצוף. כולנו צריכים אחד את השני, אף שלפעמים זה יכול ממש לעצבן.
הדבר החשוב בחודש תשרי הוא ההתחלה החדשה, כמו שקורה בכל בוקר אחרי שהלילה נגמר ובכל יום ראשון אחרי שבוע שעבר. כך גם השנה מתחלפת ומאפשרת לנו לנקות שולחן, ומציעה הזדמנות להתחלה חדשה. ראש השנה לא נועד לסיכומים ולא לתכנונים. החיים לא זקוקים לתוכניות שלנו - יש להם תוכניות משלהם בשבילנו. אבל אנחנו צריכים את נקודת הסוף בשביל לנשום ואת נקודת ההתחלה בשביל לחלום. אנחנו צריכים לקבל את האפשרות להיות חדשים ונקיים, וכך גם הדעות והתפיסות שלנו, במיוחד כלפי האחר. הכל אפשרי כשאנחנו קלים.
