להחליף מפה: המהפכה שישראל חייבת לזהות בזמן

כדי להבין את גודל הרגע, צריך קודם כל להחליף מפה. "המזרח התיכון" הוא מונח קולוניאלי: הוא מתאר את האזור שלנו כפי שהוא נראה מלונדון, ממזרח לאירופה, תיכון בדרך להודו. אבל המפה שנפרשת כעת על שולחנות קבלת ההחלטות בניו דלהי, באבו דאבי ובבאקו היא מפה אחרת: מערב אסיה. באותה מפה, ישראל אינה קצה מערבי של מרחב עוין, אלא שער הים התיכון של היבשת הצומחת בעולם. ההבדל אינו סמנטי. הוא קובע מי השותפים, מה הצירים, ולאן זורם ההון.

למונח הזה יש תעודת לידה. "המזרח התיכון" נולד ככל הנראה בשנות ה־50 של המאה ה־19 במשרד הודו הבריטי בלונדון, כסימון ביורוקרטי של המרחב שבין "המזרח הקרוב" ל"מזרח הרחוק". את מעמדו קנה לו ב־1902 האסטרטג הימי האמריקני אלפרד ת'יר מהאן, שכתב בכתב העת הלונדוני "National Review": "המזרח התיכון, אם יורשה לי לאמץ מונח שטרם ראיתי".

מהאן לא התעניין בעמים החיים כאן ולא בתרבותם; הוא הגדיר את האזור סביב המפרץ הפרסי כמעבר שעל בריטניה לשלוט בו כדי לחסום את רוסיה בדרכה להודו. כלומר: השם שאנחנו נושאים 120 שנה הומצא כדי לתאר פרוזדור אל הודו, כפי שהוא נראה מלונדון. יש צדק פואטי בכך שדווקא הודו של ימינו, המעצמה העולה של המאה הזאת, היא שמכנה את האזור בשמו הנכון: מערב אסיה. הפרוזדור הפך ליעד, והמפה חוזרת הביתה.

במפה הזאת, השכנים הרלוונטיים של ישראל אינם רק מי שגובלים בה, אלא מי שסוחרים איתה ומי שיעצבו את עתיד האזור: הודו של 1.4 מיליארד בני אדם, שתהיה עד סוף העשור הכלכלה השלישית בגודלה בעולם; מדינות המפרץ, המצויות עמוק בתוך עדכון גרסה ממודל הצמיחה מבוסס האנרגיה ושספגו, לראשונה בהיסטוריה המודרנית שלהן, מהלומות צבאיות כואבות מאוד מאיראן וגרורותיה; מרכז אסיה והקווקז, המתעוררים מתרדמת של 100 שנה. בתוך החידלון הרעיוני שעדיין אוחז במערכת הבינלאומית - כולן מנסות לכרות את הבריתות שיניחו יסוד למסגרת כלכלית ומדינית חדשה ובת־קיימא.

השכנים הרלוונטיים של ישראל אינם רק מי שגובלים בה, אלא מי שסוחרים איתה ומי שיעצבו את עתיד האזור. הודו של 1.4 מיליארד בני אדם, שתהיה עד סוף העשור הכלכלה השלישית בגודלה בעולם; מדינות המפרץ; מרכז אסיה והקווקז, המתעוררים מתרדמת של 100 שנה

בראש השנה תשפ"ד נכנסנו למלחמה. מאז חלפו יותר מ־1,000 ימים שבהם ישראל ושותפותיה הפעילו כוח בהיקף ובתחכום שלא הכרנו: פגיעה אנושה בארגון הטרור חמאס, מימוש תוכנית המלחמה מול חיזבאללה והפיכתו לחולה אנוש ומצורע, קריסת משטר אסד, וכמובן הנכונות להתעמת עם ראשית הצירים, משטר הרודנות האיראני, על אדמתו. הציר שאיים לחנוק אותנו מחמש זירות התפרק. 1,000 הימים אינם ״עוד סבב״. הם בחזקת תפנית. השחקן שהגדיר את מערב אסיה בעשור האחרון, איראן ושלוחותיה, ירד מגדולתו, ונוצר ואקום אסטרטגי שאליו נשאבים עכשיו כוח, הון ותשתיות. אבל ואקום, מטבעו, אינו מחכה. מי שיצר אותו אינו בהכרח מי שימלא אותו.

אופציות עם תאריך תפוגה

זו האמת הלא נוחה בפתיחת תשפ"ז: ישראל שילמה את מחיר הדמים שיצר את ההזדמנות, ואחרים ממהרים לממש אותה. אנקרה היא הדוגמה החדה ביותר והמרשימה ביותר בתחרות הלמידה. היא מיהרה להתעשת מהמכה שנחלה ב־28.02.2026 ולגבש מחדש את מקורות העוצמה שלה לכדי רעיון מארגן מכויל ורלוונטי. הווטו על הפעלת הכוחות הכורדיים בתוכנית המלחמה הישראלית וכינוס נאט״ו באנקרה, מספרים סיפור של מדינה סתגלנית הנחושה להמשיך במימוש האסטרטגיה הניאו־עות'מאנית.

ארדואן, שהכריז עוד ב־2023 כי "אין מסדרון בלי טורקיה", אינו מסתפק בהצהרות: טורקיה מקדמת במרץ את "דרך הפיתוח" מנמל אל־פאו שבעיראק אל אירופה, פרויקט שקטאר והאמירויות צפויות לממן; היא ממצבת את עצמה כמחבר היבשתי בין אסיה לים התיכון דרך "המסדרון האמצעי" ממרכז אסיה; והיא נהנית מהמסדרון החדש בקווקז, שנחתם בחסות אמריקנית ומחבר את אזרבייג'ן לנחיצ'באן ומשם לקארס שבטורקיה. כל קילומטר מסילה כזה הוא קביעת עובדות מוצקות בשטח.

ומולם, המסדרון שנועד לעבור דרכנו עומד. IMEC, מסדרון הודו־המזרח התיכון־אירופה שהוכרז בפסגת ה־G20 בניו דלהי שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר, נותר עד אמצע 2026 ללא התחייבויות מימון וללא לוחות זמנים לביצוע. גרוע מכך: נמל חיפה, שאמור להיות השער של המסדרון לאירופה, הוא צוואר הבקבוק של כל המהלך, החוליה הקטנה ביותר בשרשרת, עם קיבולת של כמיליון וחצי מכולות בשנה בלבד. בזמן שיריבינו מניחים מסילות, אנחנו מנהלים ויכוחים.

וטורקיה אינה לבדה. מדינות המפרץ מתמקמות כמממנות וכמפעילות של השיקום בסוריה ובלבנון, וקובעות באמצעות פעלתנות כלכלית ומדינית את דמותו של המרחב שממנו סילקנו את איראן. הסינים, שנפגעו מסגירת הורמוז ומשיבושי הים האדום, מאיצים השקעות בנתיבים יבשתיים חלופיים. אפילו יוון וקפריסין, שותפותינו הטבעיות, מקדמות את חיבורי החשמל והדאטה שלהן מזרחה בקצב שמביך את הביורוקרטיה הישראלית. כולם הבינו את גודל השעה. השאלה היא רק אם גם אנחנו.

ההיסטוריה אינה סלחנית כלפי מדינות שמנצחות במלחמה ומפסידות את היום שאחרי. הכוח קנה לנו אופציה, ולאופציות יש תאריך תפוגה. תשפ"ז חייבת להיות השנה שבה אנחנו מממשים אותה, בשלושה מרחבים.

שובן של נקודות החנק

וכדי להבין עד כמה, צריך להרים את המבט מהזירה שלנו. מה שקרה בהורמוז לא נשאר בהורמוז. סגירת המצר והמערכה האמריקנית לפתיחתו לימדו כל בירה בעולם שיעור אחד: נקודות החנק חזרו להיות במוקד, וחופש השיט אינו כפי שהיה. המבט העולמי נדד מייד מזרחה, אל מצר מלאקה, שדרכו עוברים כרבע מהסחר העולמי וכ־30 אחוזים מהנפט הימי, ואשר סגירתו היא הסיוט האסטרטגי הוותיק של בייג'ינג. ב־13 באפריל, ימים ספורים אחרי הפסקת האש בהורמוז, חתמו ארה"ב ואינדונזיה על שותפות הגנה מרכזית שמעניקה לוושינגטון גישה מבצעית מורחבת סביב המצר; בתוך ימים כבר חצתה אותו ספינת בסיס אמריקנית. הורמוז היה המערכה הראשונה. מלאקה נערכת לשנייה.

וסביב המצר, כל שחקן מרכזי משנה עור. יפן החליפה ראש ממשלה ומחליפה מדיניות: סנאה טקאיצ'י, שזכתה בפברואר בניצחון בזק סוחף, מובילה את הטרנספורמציה הביטחונית העמוקה ביותר של יפן מאז מלחמת העולם השנייה. בתוך חודשים ספורים היא שחררה את תעשיות הנשק ממגבלות היצוא, הקימה לשכת מודיעין לאומית, פרסה טילים ארוכי טווח בקיושו שמכניסים לטווח חלקים מסין עצמה, והיא דוחפת לתיקון סעיף 9, הסעיף הפציפיסטי של החוקה.

במקביל היא מהדקת את הברית עם וושינגטון, משדרגת שותפות ביטחונית עם אוסטרליה, חתמה עם הודו על פרויקט הפיתוח הביטחוני המשותף הראשון בתולדות שתי המדינות, ובטוקיו מתנהל בגלוי דיון שהיה טאבו במשך דורות: מקום הגרעין בביטחון הלאומי.

והודו לא מחכה: היא האיצה פרויקט של תשעה מיליארד דולר באי ניקובר, הקצה הדרום־מערבי של שרשרת איי אנדמן־ניקובר, היושב על פתחו המערבי של מלאקה, נמל שִׁטעון עצום לצד שדה תעופה בתקן צבאי. הודו בונה לעצמה עמדה על נקודת החנק של סין, בדיוק כפי שמהאן לימד את הבריטים לפני 120 שנה.

המהפכה היפנית אינה רק ביטחונית; היא מוניטרית, וכאן מסתתר אחד הסיפורים הגדולים של השנה: גסיסת האסטרטגיה הפיננסית, ה־carry trade. כשלושה עשורים היתה יפן ברז הכסף החינמי של העולם. לווים ין כמעט בחינם, קונים נכסים דולריים, גוזרים את ההפרש; טריליוני דולרים של נזילות גלובלית נבנו על הנחה אחת, שהריבית היפנית לעולם לא תעלה. ההנחה קרסה.

הבנק של יפן העלה את הריבית ל־0.75 אחוזים, הגבוהה זה שלושה עשורים; תשואת האג"ח לעשר שנים חצתה את שני האחוזים לראשונה מאז 1999; והעולם כבר קיבל טעימה ממה שצפוי, כשהעלאת ריבית אחת ב־2024 הפילה את המניות היפניות ב־20 אחוזים בתוך ימים. הקיץ נגע הין ב־164 לדולר, שפל של 40 שנה, וכפה מהלך חסר תקדים: התערבות משותפת של משרד האוצר האמריקני והבנק של יפן בשוק המטבע. עוד אבן בחומת הסדר הישן מתפוררת.

ומה עושה סין, שהמצר הזה הוא נקודת התורפה ההיסטורית שלה? כ־80 אחוזים מיבוא הנפט הסיני עוברים במלאקה, ובייג'ינג נערכת בשקט לעולם שבו הוא עלול להיסגר, בשלושה מהלכים. הראשון גיאוגרפי: הקיץ השיקה חברה סינית את קו המכולות הסדיר הראשון בהיסטוריה דרך הנתיב הארקטי הצפוני, מנינגבו לפליקסטואו שבבריטניה, 20 יום במקום 40, בליווי שוברות קרח רוסיות; מספר המעברים בנתיב קפץ מ־15 ל־23 בשנה אחת, ודרום קוריאה כבר חוקקה חוק להפיכת בוסאן למרכז ספנות ארקטי. הצפון הקפוא הופך לעוקף־מלאקה של בייג'ינג.

השני פיננסי: באוגוסט מינה הבנק המרכזי הסיני את דויטשה בנק למוסד הסליקה הראשון ביואן באירופה שאינו סיני, שלב נוסף במהלך שיטתי ורב־שנתי - ארה"ב ב־2018, המפרץ וסינגפור ב־2025, אפריקה ביוני, אירופה באוגוסט - לבניית צנרת פיננסית עולמית שאינה תלויה בדולר, המגבה עדיין 64 אחוזים מהחוב העולמי.

והשלישי, המטריד מכולם: ההיערכות הצבאית מול טייוואן נמשכת במלוא הקצב, והשאלה הנלחשת בוושינגטון ובטוקיו, אם תשפ"ז תהיה שנת המהלך על טייוואן, כבר אינה תיאורטית. מי שבונה לעצמו נתיב עוקף לסחורות ונתיב עוקף לכסף, אולי מתכונן ליום שבו יזדקק לשניהם.

1,000 הימים אינם ״עוד סבב״, הם תפנית. השחקן שהגדיר את מערב אסיה בעשור האחרון, איראן ושלוחותיה, ירד מגדולתו, ונוצר ואקום אסטרטגי שאליו נשאבים עכשיו כוח, הון ותשתיות. אבל ואקום אינו מחכה. מי שיצר אותו אינו בהכרח מי שימלא אותו

התובנה המתבקשת היא גם צנועה וגם משחררת: ההתרחשות הזאת גדולה מישראל. מקיושו ועד ניקובר, מהבלטי ועד באב אל־מנדב, העולם כולו בונה מחדש את ארכיטקטורת הכוח סביב נקודות חנק, שרשראות אספקה ואמון. אנחנו לא הסיפור; אנחנו חזית אחת, החזית המערבית של מערב אסיה. אבל דווקא ההבנה הזאת היא שהופכת את המימוש לדחוף: הגאות היא עולמית, והיא תעבור במרחב שלנו כך או כך. השאלה היחידה היא אם דרכנו או עוקפת אותנו.

ציר היהלום

המרחב הראשון הוא המדיני, ובמרכזו מה שאני מכנה "ארכיטקטורת היהלום": הודו, אזרבייג'ן, יוון וקפריסין, קרן אפריקה ובליבו איחוד האמירויות. זה אינו חזון תיאורטי. הסחר בין הודו לאמירויות חצה כבר את רף 100 מיליארד הדולר בשנה; אבו דאבי היא המשקיעה האגרסיבית ביותר בתשתיות הנמלים והלוגיסטיקה של האזור; ואזרבייג'ן, ספקית הנפט הוותיקה של ישראל, הפכה לצומת האנרגיה והתחבורה של הקווקז לקראת בניית הצינור הטרנס־כספי.

והנה הפרדוקס הפורה: ככל שטורקיה פועלת בתוקפנות רבה יותר למיצוב עצמה כמונופול היבשתי של מערב אסיה, כך גדל האינטרס של כל אחת מחוליות היהלום בציר עוקף אנקרה. הודו חוששת מהחיבוק הטורקי לפקיסטן; יוון וקפריסין חיות את הסכסוך הימי עם טורקיה; האמירויות זוכרות היטב את התמיכה הטורקית באחים המוסלמים; ואפילו באקו, בעלת בריתה של אנקרה, מבקשת לגוון את תלותה.

טורקיה, בלי להתכוון, היא במידת מה הדבק של היהלום. תפקידה של ישראל בתשפ"ז הוא להפוך את האינטרס המשותף למוסדות: פורום משולש קבוע עם הודו והאמירויות, הסכמי תשתית ואנרגיה עם באקו, והפיכת ביקור מודי והמומנטום שנוצר סביבו לתוכנית עבודה עם תקציבים ותאריכים. הזירה הסורית, בהקשר זה, חשובה מאוד ויש לראות בכל הסדרה בה - הסדרה עם אנקרה ולא עם דמשק.

יש כאן גם שיעור על טיבה של מדיניות חוץ בעידן הנוכחי. הסכמים חגיגיים על הדשא בוושינגטון הם רגע; מסילות, צינורות וכבלים הם מציאות. הסכמי אברהם היו פריצת הדרך של העשור הקודם. פריצת הדרך של תשפ"ז צריכה להיות תשתיתית: לחבר את הרגע המדיני לברזל, לבטון ולסיבים אופטיים, לפני שהחלון ייסגר ולפני שאחרים יקבעו את התוואי בלעדינו.

העולם זז אלינו

המרחב השני הוא הטכנולוגי, וכאן הנתונים מספרים סיפור יוצא דופן. במחצית הראשונה של 2026, בעיצומה של המלחמה מול איראן, גייסו חברות הטכנולוגיה הישראליות כ־8.6 מיליארד דולר, זינוק של כ־45 אחוזים לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

ההשקעות בסייבר יותר מהכפילו את עצמן והגיעו לכ־2.6 מיליארד דולר, יותר משליש מכלל הגיוסים. גוגל השלימה את רכישת "וויז" ב־32 מיליארד דולר, הרכישה הגדולה בתולדות ההייטק הישראלי, והיקף העסקאות הכולל של מיזוגים ורכישות חצה את 10 מיליארד הדולר בחצי שנה. והנתון המרתק מכולם: חברות הדיפנסטק, החלל והקוונטים הישראליות גייסו במחצית אחת כמעט כמו בכל שנת 2025 כולה.

ומי שרוצה למדוד עד כמה המרוץ הזה גלובלי וטוטלי, מוזמן להציץ בנתון משונה אחד: מחירו של קוף מקוק לניסויים קליניים בסין כמעט שולש בתוך שנה, מכ־75 אלף יואן בשפל אשתקד ליותר מ־200 אלף, כמעט 30 אלף דולר לקוף, אחרי שמספר הניסויים הקליניים בסין חצה לראשונה את רף ה־5,000. בכיר בתעשיית הביו־טק הסינית השווה את המאבק על הבטחת אספקת קופים למשא ומתן מול אנבידיה על שבבים. כשהמרוץ הטכנולוגי מגיע עד למחירו של פרימט, מבינים שהוא כבר אינו סקטור; הוא הכלכלה עצמה, וסין מהווה כבר כשליש מצנרת התרופות החדשניות בעולם.

מה שהנתונים האלה משקפים אינו רק חוסן. הם משקפים היערכות מלאה בין המקום שאליו העולם הולך לבין המקום שבו ישראל כבר נמצאת. שלוש המהפכות שמגדירות את העשור - בינה מלאכותית, אבטחת מערכות אוטונומיות ודיפנסטק, הן ליבת היתרון הישראלי. כשכל ארגון בעולם שואל את עצמו איך לשלוט בסוכני AI שפועלים ברשת שלו, התשובות נכתבות בתל אביב ובבאר שבע. כשאירופה מכפילה תקציבי ביטחון, מערכות ההגנה שהוכיחו את עצמן תחת אש הן ישראליות.

זה מה שכיניתי בעבר "כיפת הסיליקון": ריבונות טכנולוגית בתחומים המעצבים, בינה, קוונטים, חלל, רובוטיקה, כמשענת הביטחון הלאומי. תשפ"ז היא השנה שבה צריך להפוך את היתרון הזה ממקבץ של חברות מבריקות לנכס מדינתי: חשמל וכוח מחשוב לאומיים, ויזות מדענים, ומדיניות שמביאה את מרכזי הפיתוח של ענקיות ה־AI לכאן.

אסור גם להתעלם מהצד השני של המטבע: הכסף מתרכז בפחות ידיים. מספר סבבי הגיוס ירד בשליש, והמשקיעים בוחרים כמעט רק יזמים סדרתיים ומודלים מוכחים. המשמעות היא שהמנוע הישראלי חזק אך צר, ומדינה שרוצה שהצמיחה הזאת תחלחל לכלל המשק חייבת להשקיע בצינור: חינוך מתמטי־טכנולוגי בפריפריה ובחברות שאינן משתתפות עדיין בחגיגה, שילוב חרדים וערבים בליבת ההייטק, וקיצור דרסטי של הזמן שבין דוקטורט לסטארט־אפ. ההזדמנות הטכנולוגית של תשפ"ז אינה רק לגייס עוד מיליארד, אלא להרחיב את בסיס הפירמידה שעליה הכל נשען.

משק כנפי המל"ט

המרחב השלישי הוא הנסתר מהעין, ואולי הגדול מכולם. הגלובליזציה כפי שהכרנו אותה מתפרקת לנגד עינינו, והמספרים חדים: ארגון הסחר של האו"ם צופה שצמיחת הסחר העולמי בסחורות תצנח מ־4.7 אחוזים ב־2025 לטווח של 1.5 עד 2.5 אחוזים ב־2026, ולראשונה אי־היציבות הגיאופוליטית עקפה את מדיניות הסחר כגורם אי־הוודאות מספר אחת בכלכלה העולמית.

סין איבדה מאז 2018 כמעט שמונה נקודות אחוז מנתח היבוא האמריקני; יבוא ארה"ב מווייטנאם גדל כמעט פי ארבעה מ־2018, והיבוא ממקסיקו זינק מכ־350 לכ־535 מיליארד דולר. הסחר העולמי מתארגן מחדש בגושים של אמון.

שני מדדים רחוקים לכאורה ממחישים את עומק השבר. הראשון: אחרי שמל"טים אוקראיניים השביתו כרבע מכושר הזיקוק הרוסי והורידו אותו לשפל של 24 שנה, אסרה מוסקבה לחלוטין יצוא סולר, ומחיר הסולר בארה"ב חצה את חמשת הדולרים לגלון. מל"ט שפוגע בבית זיקוק בריאזאן מזיז מחירים בתחנת דלק באוהיו.

אנקרה מיהרה להתעשת מהמכה שנחלה ב־28.02.2026. הווטו על הפעלת הכוחות הכורדיים בתוכנית המלחמה הישראלית וכינוס נאט״ו באנקרה מספרים סיפור של מדינה הנחושה להמשיך במימוש האסטרטגיה הניאו־עות'מאנית

השני: בנקים מרכזיים רכשו ברבעון השני של השנה שיא של 289 טונות זהב, שנה שלישית ברציפות של רכישות מעל 1,000 טונות, והמחיר נגע בינואר בשיא של כ־5,590 דולר לאונקיה. מה מניע אותם? הרגע המכונן היה הקפאת 300 מיליארד הדולרים של הבנק המרכזי הרוסי ב־2022. העולם למד שרזרבות דולריות אפשר להקפיא, וזהב לא. הנהירה לזהב היא מדחום החום של רעב האמון העולמי.

העיקרון המארגן של הכלכלה העולמית השתנה: מייצור במקום הזול ביותר לייצור במקום הבטוח ביותר, לצד נכונות לתשלום פרמיה. בעולם כזה, המשאב הנדיר ביותר אינו עבודה זולה או הון. המשאב הנדיר הוא אמון. וכאן טמונה ההזדמנות הישראלית: להפוך לצומת האמון של מערב אסיה. שבבים ורכיבים קריטיים המיוצרים בדמוקרטיה מערבית בלב האזור; חקלאות מדבר וטכנולוגיות מים ומזון לעולם שמגלה את שבריריות שרשרת המזון; כבלים תת־ימיים וצירי דאטה יבשתיים שעוקפים נקודות חנק; ומסדרון יבשתי מהמפרץ לחיפה שיהפוך את ישראל לפלטפורמת מעבר. כל אלה דורשים דבר אחד שהשוק הפרטי לא ייצר לבדו: החלטת ממשלה, תשתית ורגולציה.

יש לכך גם ממד ביטחוני עמוק. שרשרת אספקה היא נשק, וזה השיעור שהעולם למד בשנים האחרונות, מהשבבים בטייוואן ועד הביפרים בלבנון. מדינה שיושבת על צומת הזרימות של סחורות, אנרגיה ומידע, אינה רק מרוויחה דמי מעבר; היא רוכשת עמידות וכוח הרתעה. תלות של שכנינו בתשתית שעוברת דרכנו היא פוליסת ביטוח ששום מערך טילים אינו יכול לספק.

שנת התעוזה

בראש השנה נהוג לבקש שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אבל ברכות, בהיסטוריה של עמים, אינן מתקבלות. הן ממומשות. דור המייסדים שלנו הבין את זה. דוד בן־גוריון, לאחר שכאחוז שלם מאוכלוסיית היישוב נהרג במלחמה (דמיינו 100 אלף הרוגים כיום), לא נשען לאחור, לא תר אחר "ממשלת ריפוי״ ולא חיכה שהנסיבות יבשילו, הוא כפה עליהן הכרעות, נמל, מוביל ארצי, כור. הנסיבות של תשפ"ז בשלות מאי־פעם, והשאלה היחידה היא אם נמצא בעצמנו את אותה תעוזה.

מימוש ההזדמנות של 1,000 הימים פירושו הכרעות קונקרטיות בשנה הקרובה: בראש ובראשונה, הבראת הריקבון המערכתי במערכת הציבורית, תוך נכונות לשלם מחירים היום למען טיפולי שורש של ממש והיערכות מבעוד מועד לתרחישים הצפויים (שביתה במערכת החינוך ועוד).

וכן, כל זה נכתב בידיעה שהמלחמה טרם הסתיימה באמת. שמילואימניקים עדיין נקרעים מהבית ושהמחלוקות הפנימיות שלנו עמוקות. אבל דווקא משום כך: אומה שיודעת לגייס את עצמה למאמץ צבאי חסר תקדים, חייבת להוכיח שהיא יודעת לגייס את עצמה גם למאמץ בונה באותו סדר גודל.

זה גם הדבק הפנימי שאנחנו זקוקים לו, מטרה לאומית שאינה רק הישרדות אלא בנייה. תשפ"ז לא תישפט לפי מה שהרסנו, אלא לפי מה שנבנה. שתהא שנת המימוש.

תוכנית עבודה

• מיסוד ציר היהלום: פורום משולש קבוע עם הודו והאמירויות, הסכמי תשתית ואנרגיה עם באקו
• כיפת הסיליקון: לייצר ריבונות טכנולוגית בתחומי בינה, קוונטים, חלל, רובוטיקה, כמשענת הביטחון הלאומי
• הרחבת בסיס הפירמידה: חינוך מתמטי־טכנולוגי בפריפריה, ושילוב חרדים וערבים בליבת ההייטק
• לייצר תלות של שכנינו בתשתית שעוברת דרכנו, המהווה פוליסת ביטוח ששום מערך טילים אינו יכול לספק
• להפוך לצומת האמון של מערב אסיה ולמדינה המייצרת שבבים ורכיבים קריטיים; חקלאות מדבר וטכנולוגיות מים ומזון; כבלים תת־ימיים וצירי דאטה יבשתיים; ומסדרון יבשתי מהמפרץ לחיפה