לפני פחות משנתיים חייה של ס׳, בת 19 מצפון קרוליינה שבארה״ב, נראו כמו הסיפור האמריקאי הקלאסי: סטודנטית צעירה, רצה בקבוצות תחרותיות באוניברסיטה, מוקפת חברים, בלי כל קשר ישיר לישראל.
אבל אז פרצה מלחמת ״חרבות ברזל״ - והכל השתנה. כיום היא לוחמת בחטיבת החילוץ של צה״ל - חיילת בודדה שמפקדת על 16 חיילים, והיא כבר בדרכה לקורס קצינים.
כיצד היית מגדירה את עצמך לפני הגיוס?
"לפני שהתגייסתי הייתי מגדירה את עצמי כאמריקאית לגמרי, סטודנטית באוניברסיטה, לא היה לי לפני כן קשר לישראל ומעולם לא ביקרתי בה. תמיד הייתה בי אהבה לארץ, אבל אחרי שפרצה המלחמה התחושות הללו גברו מאוד - עד כדי כך שהיה בי רצון עז להתגייס".
איך נראתה הילדות שלך כיהודייה בצפון קרוליינה?
"אבא שלי היה טייס בצה"ל. מגיל קטן הוא הנחיל בנו את האהבה לארץ ואת הציונות, שאפילו שאנחנו לא גרים בארץ, כאן זה הבית שלנו. הוא תמיד אמר לנו שבלי ישראל אין לנו כלום, וגדלתי על זה".
מתי התחלת להרגיש שהאנטישמיות סביבך מתגברת?
"לפני שפרצה המלחמה הסתכלו עליי כעל נערה רגילה. אני גם לא ׳השווצתי׳ כל כך ביהדות שלי, אמנם מהרגע שפרצה המלחמה בארצות הברית התחלתי לחוות המון אנטישמיות. לפני המלחמה הייתי ילדה מאוד פופולארית באוניברסיטה, היו לי הרבה חברות והייתי יוצאת הרבה לבלות. אחרי פרוץ המלחמה איבדתי את רוב החברות שלי, כינו אותי ואת החברות היהודיות שלי בשמות, ירקו עלינו, זרקו עלינו זבל והשפילו אותנו. ממש ניסו להכשיל אותי בכל צעד באוניברסיטה, זה מאוד פגע בי עד שהגעתי להחלטה שאני פורשת מהאוניברסיטה".
אחרי פרוץ המלחמה איבדתי את רוב החברות שלי, כינו אותי ואת החברות היהודיות שלי בשמות, ירקו עלינו, זרקו עלינו זבל והשפילו אותנו.
ס' ממשיכה ומשתפת: "באותם רגעים גם הבנתי שישראל היא המקום היחיד שלנו, ושבלי ישראל אין לנו כלום. אנחנו תקועים בתפוצות במקום שבו אנחנו לא רצויים, אנחנו זקוקים לישראל כדי להתקיים, לכן גם בער בי כל כך לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהיא תישאר שלנו, באותו הזמן גם התחלתי להעלות הרבה דברים על ישראל ולהיות יותר גאה ביהדות ובישראליות שלי".
איך המשפחה הגיבה בהתחלה לרעיון של לוחמת בצה״ל, כל כך רחוק מהבית?
"אבא שלי, בתור חייל לשעבר, היה מאוד גאה בי, הוא תומך בי מאוד. אמא שלי לקחה את זה טיפה קשה יותר כי אני הבת הבכורה והיא רצתה שאני אלמד באוניברסיטה ואגור בסביבתה. עד היום קצת קשה לה, אבל היא תומכת בי ובמה שאני עושה".
ס' מספרת לנו על הקושי בניתוק החיים באמריקה ובמעבר לישראל: "זה מאוד קשה, אני לא יכולה להגיד שהיה לי קל. עברתי לישראל לבד, אבל בסופו של דבר ידעתי לאן אני רוצה להגיע וזה החזיק אותי ברגעים הקשים שלי. גרעין ׳צבר׳ תמך בי וליווה אותי כשהגעתי, וזה ממש עזר לי להתאקלם".
מה משך אותך להתגייס דווקא לחטיבת החילוץ?
"כחיילת בודדה הייתה לי את היכולת לבחור לאן אני רוצה להתגייס. בחרתי בחטיבת החילוץ כי אני רואה ערך גדול במה שאנחנו עושים - אנחנו עוזרים ומצילים אנשים בכל יום, וזה בעיקר מה שרציתי לעשות. אנחנו מוסמכים לחלץ אזרחים בזמן קריסות מבנים, וביום יום אנחנו מגנים על היישובים ביהודה ושומרון".
רתי בחטיבת החילוץ כי אני רואה ערך גדול במה שאנחנו עושים - אנחנו עוזרים ומצילים אנשים בכל יום
איך מתמודדים עם הפער התרבותי והלשוני בצבא, כשאת מגיעה מאמריקה ופתאום מוצאת את עצמך בשטח עם לוחמים מכל הארץ?
"כשהגעתי לארץ לא ידעתי מילה בעברית. עכשיו אני מדברת שוטף ויודעת להחזיק שיחה. אני גם משתדלת לקרוא הרבה ספרים כי אני רואה שזה מאוד עוזר לי. אני רוצה גם להגיד לכל מי שרוצה לעלות וחושש מקושי השפה, זה באמת אפשרי, אם רק תרצו תוכלו לקבל כאן את כל הכלים שאתם צריכים".
את מרגישה שמצאת כאן בית?
"זה דבר שהוא עדיין מורכב. ישראל מרגישה לי כמו הבית, אבל עדיין קשה לי בארוחות שישי ובחגים בלי המשפחה. יש אנשים שמזמינים אותי להתארח אצלם וזה ממש מחזק. אני מקווה שעם הזמן תחושת הבית תתחזק אצלי".
יש לך חלום או יעד שאת מציבה לעצמך להמשך הדרך בצה״ל?
"כן, אני מתכננת לצאת לקצונה אחרי ארבעה חודשים בתפקיד שלי כמ"כית. עכשיו אני רק נכנסתי לתפקיד פיקודי - קיבלתי 16 חיילים משלי ואני מקדישה הרבה זמן בשבילם. אני מקווה שאעבור גם את קורס הקצינים ואמשיך להתפתח בצבא.
אני מתכננת לצאת לקצונה אחרי ארבעה חודשים בתפקיד שלי כמ"כית. עכשיו אני רק נכנסתי לתפקיד פיקודי - קיבלתי 16 חיילים משלי ואני מקדישה הרבה זמן בשבילם
אילו מסרים היית רוצה להעביר ליהודים צעירים בעולם שחווים אנטישמיות כמוך?
"אני רוצה שהם ידעו שאני הייתי שם כמוהם, אני יודעת איך הם מרגישים. הרגשתי ששם זה לא הבית, שאי אפשר בלי מדינת ישראל. בשביל שמדינת ישראל תמשיך להתקיים אנחנו צריכים צבא ואנשים שילחמו על המולדת שלנו. ואם לא אני - אז מי״?
ס' מוסיפה ומסכמת: "אני גם רוצה שהם ידעו שזה אפשרי. זה נשמע משהו שיותר גדול מהם ורחוק, אבל אם יש לכם את הרצון זה באמת אפשרי. אני תוך שנה הייתי מגויסת, בלי עברית, בלי משפחה, רק עם רצון".