ספורט זו התרופה הטובה ביותר לכאב לב ולדיכאון

מה שלומכם, קוראים יקרים? אני מקווה בכל ליבי שאתם בטוב, למרות הקשיים שהתקופה הזאת מביאה עלינו. והאמת - הטור הזה קשור.

כשבר, העורכת, פנתה אליי בבקשה שאכתוב טור דעה על ספורט וכושר גופני, לא היה שום צורך בשכנועים. מבחינתי, הספורט היה זה שהציל אותי מעצמי, ואני מקווה שאם תצללו איתי למסע הזה - זה גם יזיז אצלכם משהו וירים אתכם מהספה.

אז בואו נלך קצת אחורה. ממש לא הייתי הילדה הכי מקובלת בכיתה. למעשה, מכיתה ג׳ עד כיתה ו׳ ילדה אחת בשם ליעד הנהיגה עליי חרם מרושע. הבנות שהיו חברות הכי טובות שלי הפסיקו לדבר איתי, והן אפילו התעללו בי כשהיו עוברות ומדביקות לי מסטיקים בשיער לעיני כל הכיתה.

באותו הזמן, קארין, אחותי הקטנה - שהיא ההשראה הכי גדולה שלי, התחילה ללכת לחוג קראטה. הספיק לי לראות אותה בשיעור אחד כדי לדעת שגם אני רוצה. בתכלס, רציתי ללמוד להגן על עצמי. בפועל, קיבלתי מהחוג הזה הרבה יותר.

מה העניק לי הקראטה?

נכנסתי לקבוצה שקיבלה אותי כמו שאני, שראתה בי אחת משלהם מהרגע הראשון. לאחת שבילתה את אחר הצהריים לרוב לבד - זה היה משהו גדול. קיבלתי שם חברים לחיים, ביטחון עצמי וגם מודעות למה זה אומר לעמוד לצד החלש יותר.

למדתי שלא צריך להשתמש בכוח על אחרים, אלא שמספיק לעמוד חזק ואיתן מול בריונים ולהראות להם שאיתי לא מתעסקים. לקחתי מליעד, הבריונית, את הכוח שלה – בעצם הכוח שהרווחתי בעצמי.

באותם ימים, קארין, שהיא היום אחת משחקניות הכדורגל הכי מוערכות בארץ, התחילה לשחק כדורגל. בזמנו זה לא היה מקובל שבת תשחק כדורגל, בקושי היו קבוצות לבנות, אבל היא הייתה נחושה להצליח.

בין חרם לכאב אישי

למרות הביטחון שצברתי בחוגי הספורט, הכאב מהחרם נשאר. אמא שלי החליטה לשלוח אותי לטיפול בעזרת משחק. המורה נתנה לי כל מיני דמויות להיכנס לנעליים שלהן, ושם הרגשתי שהגעתי הביתה. שזה המקום שלי. שזה מה שאני רוצה להיות בחיים – שחקנית.

עכשיו, בואו נלך ארבע שנים וחצי אחורה מהיום, לתקופה הכי קשה שעברתי. כשאבי היקר, שאני מתגעגעת אליו כל כך, נפטר - הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. לא מצאתי את עצמי בשום מקום ולא ידעתי איך להתמודד עם הכאב. כל מה שרציתי היה לעבור מהספה למיטה, שהיום יתחלף בלילה.

מה היה המזל שלי? ליקי.

הסטודיו שהחזיר לי את השמחה

ליקי היא בעלת סטודיו "ליקי'ס", אצלה התחלתי להתאמן כשהגעתי לתל אביב, לפני כ־14 שנים. בתקופה החשוכה ההיא היא התקשרה אליי כמעט כל יום, לא ויתרה עליי לרגע וניסתה לשכנע אותי לחזור להתאמן.

כשסופסוף חזרתי לסטודיו, זו הייתה הפעם הראשונה ששכחתי מהכאב. הדופמין שהשתחרר לי במוח בעקבות האימון גרם לי להרגיש שמחה - בתקופה שלא דמיינתי שזה אפשרי. פתאום הצלחתי לצאת מתחושת הריקנות והרגשתי שאני רוצה עוד ועוד. התחלתי להתאמן מחדש, התחלתי ללמוד וחזרתי לעשות את מה שאני אוהבת.

ומה קרה אחרי ה־7 באוקטובר?

ואז הגיע ה־7 באוקטובר. שוב פעם מצאתי את עצמי במצב שבו אני רק מחכה שהיום יתחלף בלילה. כמו רוב המדינה, היה לי קשה להכיל את הזוועות. הפסקתי להתאמן, הפסקתי לצאת מהבית.

עד שיום אחד אחותי סיפרה לי על מחקר שאומר שאם עושים משהו במשך 27 יום ברציפות - זה עוזר להפוך אותו להרגל. אני, שיודעת שספורט זו התרופה הטובה ביותר לכאב לב ולדיכאון, החלטתי להציב לעצמי אתגר: תכנית אימונים של 27 ימים שבה כל יום אני עושה פעילות גופנית – ריצה, הליכה או אימוני כוח.

אחרי שמונה חודשים בלי ספורט, זה ממש לא היה קל. את הימים הראשונים סיימתי עם כאבי שרירים מאוד חזקים. אבל הנפש? הנפש שלי חזרה לחיים.

ספורט כתרופה אמיתית

מה שאני מנסה להגיד, זה שהקושי לקום ולהתחיל להתאמן - שווה את זה. כל שריר כואב היה שווה את זה, כי חזרתי לחייך. אני מספרת לכם את כל הסיפורים האלה כדי להראות שלא משנה מה עברתי בחיים, הספורט תמיד הרים אותי למעלה, העניק לי ביטחון עצמי ונתן לי את התחושה שאני יכולה להצליח בכל מה שאני רוצה.

אתם לא חייבים להאמין לי – תצטרפו אליי, תנסו בעצמכם ותגלו עד כמה זה נכון!