כולנו שמענו בשבועות האחרונים על הסערה שהתחוללה סביב הקמפיין של אדל בספלוב לטרמינל X. זו כמובן לא הפעם הראשונה שמתעוררת סערה סביב משקל, אידאל היופי ודימוי גוף של יוצרות תוכן, שחקנית וכד׳ - וזו אפילו לא הפעם הראשונה שמתעוררת סערה סביב אדל בספלוב.
אני לא נוקטת עמדה בעד או נגד הקמפיין, ולא בעד או נגד הביקורות החריפות כלפיו - אלא מעדיפה להתמקד בדבר הבא: מקמילה קביו, דרך הזמרת אדל ועד ריהאנה – נשים מפורסמות רבות סופגות ביקורת על גופן. האם העניין הוא באמת המשקל – או עצם העובדה שהן נשים?
לפני כשלוש שנים פורסמו תמונות פפראצי של הזמרת קמילה קביו בביקיני במהלך חופשה באיטליה. קביו ספגה שלל הערות וביקורות על המשקל שלה, ואף לא מעט תיאוריות שטענו שהעלייה במשקל נבעה מהפרידה מהזמר שון מנדס (כי כמובן שהכל קשור לגברים...).
מהכיוון ההפוך, בשנת 2020, לאחר סגר ממושך בתקופה הקורונה, חשפה הזמרת אדל (שתמיד נחשבה למלאה) מראה רזה יותר ב-45 ק״ג – וגם היא ספגה ביקורת. הפעם, הטענות היו שהיא "בוגדת" בקהילת דימוי הגוף החיובי.
המהפך של אדל (הזמרת)
View this post on Instagram
נשמע כאילו לא משנה באיזה משקל גוף את – כל עוד את אישה, זה אף פעם לא מספיק. אם את עולה במשקל, כמו ריהאנה, את עלולה "לאבד" את מעמדך כחלק מאידיאל היופי ה׳נחשק׳. אם את מורידה במשקל – את "תומכת באידאל יופי מעוות", ויוצרת ציפיות לא הגיוניות אצל נשים אחרות. אם את נכנסת לתעשייה בעודף משקל, כמו הזמרת ליזו – יאמרו לך שאין לך מקום להראות את גופך או להיות כוכבת מלכתחילה, ואם את נכנסת לתעשייה עם לוק רזה ידאגו לשים זרקור על כל 100 גרם שתעלי ולתהות ״מה קרה שהיא השמינה כל כך?״.
זה קורה לא רק בעולם הבידור – זה קורה בכל מקום שבו נשים מרגישות שהן אינן רצויות. בממשלה שלנו, לדוגמה, ישנם 33 שרים – מתוכם רק 5 נשים. פער משמעותי.
גם במערכת הבריאות ישנה אפליה: מחקר של Harvard Medical School משנת 2023, שנערך בחדרי מיון, קובע כי נשים ממתינות 30% יותר זמן לבדיקת רופא. הן גם מאושפזות פחות ביחידות טיפול נמרץ, מקבלות 25% פחות משככי כאבים מאשר גברים, ועל כל גבר שמקבל משכך כאבים – שתי נשים יקבלו נוגדי דיכאון. כי הכאב שלנו… פסיכולוגי? כאילו… מה?
השוביניזם שחשבנו שנעלם מזמן תמיד היה פה, הפטריארכיה פשוט שינתה צורה והפכה למוסכמה חברתית ברורה: אם את אישה שמנה שלובשת חולצת בטן וג׳ינס קצר את "מגעילה" וצריכה להתכסות, ואם את אישה רזה שלובשת חולצת בטן וגינס קצר את "פרובוקטיבית".
מה שהתחיל כדיון על דימוי גוף ואידיאל היופי הפך לעוד סטייטמנט שוביניסטי קלאסי: אם את אישה אין לך מקום - ללא תלות בצבע, משקל ומבנה גוף.
או כמו שאמריקה פררה אמרה במונולוג האייקוני מהסרט ׳ברבי׳: “It is literally impossible to be a woman” - ואם אני, כנערה בת 15, מזדהה עם האמירה הזאת - המצב ממש לא מבטיח.
אז אני בעד שנקבע מוסכמה חברתית חדשה: את יפה ואת מספיקה. בכל גיל, בכל צבע, בכל מבנה גוף ובכל משקל שתבחרי. השינוי בחברה שלנו ייקח זמן, אולי אפילו כמה עשרות שנים, אבל אל דאגה - אנחנו פה להילחם על הדברים שזקוקים לשינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו