היום (א') הולך להיות חם ביוון, ולא רק בגלל השמש הקופחת.
אחרי תקופה שבה התקיימו ברחבי העולם הפגנות נגד ישראל, ארגוני שמאל מקומיים ותנועת ה־BDS הכריזו על "יום הזעם" – יום מחאה רחב היקף נגד מה שהם מכנים "רצח עם". הרעיון: לעשות רעש דווקא במקומות שבהם נופשים כעת ישראלים רבים.המחאה מתפזרת בכל רחבי יוון – גם באיים וגם ביבשה. בין האיים שצפויים לככב בחדשות: רודוס, קוס, כרתים, וכן איים פחות מוכרים כמו אנדרוס ואמורגוס. גם ביבשה לא שקט: צפויות הפגנות באולימפיה, קיאטו, אדסה, פרבזה ועוד.
אז אם כבר "יום זעם", הכנו רשימה קצרה של הדברים שבאמת מעצבנים אותנו:
במקום השישי – להצטנן מהמזגן
חם בחוץ, קר בפנים. אתם מגיעים הביתה אחרי יום של שמש קופחת, וחולמים רק על רגע שבו תקפצו על הספה מול הטלוויזיה ותתרווחו מתחת למזגן. בדיוק כשנדמה שכל החלומות התגשמו – אתם קמים מלילה קריר ונעים, ומרגישים מצוננים. בגדול, הפרש הטמפרטורות הזה הוא אחד הדברים הגרועים ביותר שאפשר לעשות לגוף. כך יוצא שבבוקר אתם שוב יוצאים לשמש, צמודים לטישו, באמצע הקיץ.
במקום החמישי – חברים שקובעים יום כיף ומבטלים על הבוקר
כל השבוע אתם מחכים ליום שבו תצאו עם החברים, תשתו משהו קר במקום יפה, תטיילו מעט או פשוט תבלו יחד. ואז, בבוקר – אחרי שהתאמצתם לקום מהמיטה – הטלפון מצלצל: "סליחה, חייב לבטל". הלב צונח, ואיתו מצב הרוח. איפה הנאמנות? איפה ההבטחות? קשה לסמוך על מישהו בימינו.
במקום הרביעי – הורים שפותחים את הדלת בלי לדפוק
יש רגעים שבהם החדר שלכם הוא עולם פרטי וקסום – מקום שבו אף אחד אינו יכול להיכנס ללא הזמנה. מקום של פרטיות, שקט ושלווה. לפתע – ללא דפיקה אפילו – הדלת נפתחת במהירות. לרוב, הסיבה להפרעה היא שולית, כזו שיכלה להסתכם בהודעת טקסט או לחכות שתענו "כן, פתוח". הדבר היחיד שמעורר יותר תסכול הוא כשדופקים ונכנסים מייד, בלי להמתין לתשובה.
במקום השלישי – העולם לא מבין אותנו
אנחנו חיים בתקופה של סכסוכים ומלחמות, אך קולנו נשמע לעיתים כקול דממה. המאבק שלנו מול האויב אינו פשוט, אך המאבק על ההסברה בזירה הבינלאומית נראה חסר סיכוי. נדמה שהעולם שכח את זוועות ה־7 באוקטובר, את החטופים שעדיין בשבי – ובוחר כרגיל בראייה סלקטיבית של המציאות, כזו שתמיד פועלת נגד ישראל. זה מכעיס מאוד.
במקום השני – אוטובוס שלא עוצר בתחנה
אתם עומדים בתחנה, מניפים יד ומצפים שהאוטובוס יעצור ותוכלו לעלות. הוסיפו לכך את העובדה שזו מדינת ישראל, וסביר שאתם מחכים כבר לפחות רבע שעה בשמש הקופחת של אוגוסט. רגע האמת מגיע – ובמקום לעצור, האוטובוס חולף על פניכם כאילו אינכם קיימים. במצבים כאלה, גם ב־35 מעלות, עולה השאלה אם לא עדיף ללכת ברגל.
ובמקום הראשון – יש דבר אחד שמצדיק גם מיליון "ימי זעם": החטופים שלנו עדיין בעזה
חמישים חטופים עדיין נמקים בשבי חמאס. מאז פרוץ המלחמה חלפו למעלה מ־670 ימים, ועדיין יש מי שסבור שיש בעולם משהו חשוב יותר מהחזרתם הביתה. אין סיבה מוצדקת יותר לכעוס, לרתוח, לשבות, לבכות ולצעוק בקול רם. לא נפסיק עד שכולם ישובו הביתה – בפעימה אחת, עכשיו.