בשנת 1552 החל בית ספר בשם Christ's Hospital להלביש את תלמידיו בגלימות, וכך יצר למעשה את התלבושת האחידה הרשמית הראשונה. בשנות ה-50 החליטה מדינת ישראל הקטנה לאמץ גם את התלבושת האחידה בבתי הספר. מה שהתחיל כחולצה לבנה מוקפדת וחצאית או מכנסיים מחויטים הפך לאט לאט לחולצה פשוטה עם סמל בכל גזרה ובכל צבע שתבחרו (לפחות ברב בתי הספר).
בכתבה הזאת נשמח להציג לכם דעה קצת פחות פופולארית: הרעיון טוב - אך הביצוע נכשל. מה שאמור להיות מצע לשוויון וליכוד קהילה הפך למשטר נוקשה ולחסימה של הביטוי האישי.
בהתחלה היתרונות של תלבושת אחידה היו ברורים - ואלה נשארו רלוונטיים עד היום. התלבושת האחידה, כשמה היא, גורמת לאחידות בין תלמידי בית הספר ומטשטשת את השוני בין תלמידים בעלי רקע כלכלי שונה.
בנוסף לכך היא מפחיתה לחץ יומיומי של תלמידים בבחירת בגדים וגורמת להם להתעסק פחות בבוקר בשאלה "מה אני לובש/ת היום״. למשל: "אני מרגישה שאני יכולה להתחיל את היום בלי לחץ או חרדהש על מה אנשים יחשבו עליי בגלל הבגדים שלי" מספרת לנו יובל, תלמידת חטיבת ביניים בבאר שבע.
פעמים רבות, בזכות התלבושת האחידה נוצרת תחושת שייכות לבית הספר, וחיבור בין כל התלמידים שלובשים בגדים זהים. התלבושת האחידה תורמת למשמעת ולסדר ומששדרת רצינות, והתכוונות ללמידה. היא יוצרת מסגרת חינוכית ברורה, ומדגישה לתלמידים את היחס שהם צריכים לתת למקום, והכי חשוב - מונעת מהם לבוא לבית הספר עם בגדים לא נאותים או חשופים ׳מדי׳.
מערכת החינוך הייתה סבורה אז שזה רעיון חיובי אשר מסייע לתלמידים להתרכז יותר בלימודים ולא בדברים שוליים, אך כשחוקרים לעומק את הנושא ניתן למצוא כמה וכמה חסרונות.
נתחיל עם הקושי של התלמידים. ראשית, התלבושת האחידה מעצבת לתלמידים זהות חדשה, ולאו דווקא כזאת שהם רוצים לאמץ. לכל תלמיד יש באופן טבעי את סגנון הלבוש שלו אשר הופך אותו לייחודי, אבל גם אם זאת רק חולצה עם סמל שהם צריכים ללבוש, הם מרגישים מוגבלים והייחודיות של כל תלמיד נעלמת. אווה תלמידת חטיבת ביניים מספרת על הקושי הזה: "התלבושת האחידה לא מאפשרת לי לבחור״.
בנוסף, נערים שבדרך כלל מתלבשים בסגנון דומה יכולים על הרקע הבגדים שלהם להרגיש חיבור טבעי זה לזה, אבל כשכולם לובשים את אותה תלבושת אחידה, החיבור הזה עלול להיעלם - לפעמים אפילו מבלי לשים לב, כי אין שום ביטוי אישי בלבוש.
קושי נוסף הוא של ההורים. בסופו של דבר, הם אלו שמשלמים על התלבושת האחידה. היא מהווה לכמעט כל בית בישראל הוצאה נוספת ולא מבוטלת מדי כל שנה, במיוחד בהתחשב בעודה שאנחנו גדלים ולפעמים זקוקים למידה חדשה מדי שנה.
בתי הספר מאלצים את ההורים לקנות חולצות קצרות, חולצות פוטר לחורף, חולצות לבנה לטקסים וחגים… לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה את ההוצאות האלה. על ההיבט הזה אומרת אלין, תלמידת תיכון באר שבע: ״במקום שנקנה בגדים שאנחנו אוהבים, אנחנו צריכים לבזבז כסף על חולצות עם סמל״.
אולי זה ישמע מפתיע, אבל גם המורים נפגעים מהתלבושת האחידה. כשמגבילים לתלמידים את היכולת לבחור מה ללבוש, זה יוצר תחושת של שליטה חיצונית שמרחיקה אותם מהבחירה החופשית שלהם.
התוצאה - דווקא יותר רצון "לעקוף את החוק" וללכת נגד מה שהוגדר. תלמידים רבים מחפשים דרכים לעקוף את ההנחיות, להכניס צבעים, לשנות גזרות וכך נוצרת אווירה של מרדנות שהמורים צריכים להתמודד איתה ביום-יום, כמו ששיתפה אותנו מורה מיקנעם: ״במקום ללמד בשיעור אני נאלצת להתעסק בלאכוף את התלבושת האחידה. זה מציב אותנו כמורים במצב לא נעים שבהם אנחנו נאלצים להיות ׳שוטרים׳. הרעיון יפה, אבל הביצוע בסוף שם אותנו מול התלמידים כ׳איש הרע׳״.
בשורה התחתונה, ככל הנראה מערכת החינוך זקוקה לשינוי. משהו חדש שלא מגביל דרמטית את החופש הבחירה, לא מוביל להוצאות גדולות מדי שנה אך גם כן מכניס את התלמידים לתוך מסגרת.
אולי הפתרון הוא פשוט להדגיש להם מהי ׳תלבושת נאותה׳, ובשביל שיהיה משהו משותף לכל תלמידי בית הספר ניתן לתת להם לענוד סיכה ייחודית של בית הספר או פריט אחר. אולי הפתרון הוא דווקא להמשיך עם התלבושת האחידה אך לתת להם מדי פעם חופש ממנה - למשל - יש בתי ספר בארץ בהם בימי שישי מותר לתלמידים לבוא בלבוש חופשי. אולי להשאיר את הסמל אבל להרחיב את האפשרויות, למשל חולצות מצוירות אבל עם סמל.
ישנם פתרונות רבים ומגוונים שיכולים לענות על הבעיה, לשמור על האיזון החשוב בין אחידות ושוויון לבין ביטוי אישי, בין הפרט לבין הכלל, פתרונות שבהם כל אחד יכול להיות הוא אבל בתוך כולם. התלבושת זה נושא חשוב ומשמעותי, אבל הוא מסמל רק חלק קטן מהתמונה הגדולה. התמונה הגדולה שבה כל תלמיד במדינת ישראל ובכלל העולם רוצה להיות מי שהוא בתוך המערכת - מערכת שלפעמים גורמת לנו לאבד את עצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו