אמא של ליבי כהן-מגורי ז״ל מפצירה: ״אל תשכחו אותה״ 

ליבי כהן-מגורי ז"ל נרצחה במסיבת הנובה בשבת השחורה. בעודה פצועה מירי, הספיקה ליבי לשוחח עם בני משפחתה בטלפון - שיחה שנמשכה שמונה דקות בלבד, עד שקולה נדם.

ליבי אהבה בעלי חיים והצטיינה בכל תחום שבו עסקה, במיוחד בספורט. היא הפכה לאלופת ישראל בקפיצה על סוסים בעודה בתיכון, שירתה בצה"ל כקצינת חי"ר וזכתה להערכה רבה. לאחר שירותה הצבאי יצאה לטיול הגדול שנמשך שבעה חודשים, והסתיים כשלושה שבועות בלבד לפני הטבח.

אמה, שלי משל-יוגב, מתמודדת מאז עם כאב בלתי פוסק לצד תחושת דעיכה מטרידה בשיח הציבורי סביב האובדן. בדיוק היום (ה׳) אנחנו מציינים שנה ועשרה חודשים מאז שחומות המדינה נפלו, אך השיח על האובדן, לתחושת משפחות רבות, הולך ודועך.

"לי הייתה ילדה מדהימה", שלי מספרת בקול נסער. "היא האירה את עולמנו, ידעה לפתוח לבבות, עשתה טוב בעולם הזה. בדקה אחת - היא נגמרה. יחד איתה, גם החיים שלנו נגמרו בהרבה מובנים". היא מפצירה: "אל תשכחו את ליבי".

האם הציבור מתחיל לעבור הלאה?

"בהתחלה הרגשנו שכולם מאוד מגויסים להיות למען השכול, למען ההנצחה ולמען החטופים. אבל ככל שהזמן עובר, זה הולך ופוחת. זה כואב, מעציב ומסתכל אותי מאוד. אנשים חוזרים לחיים שלהם כאילו כלום, וזהו, ליבי מתה. אבל אנחנו נשארים עם הכאב", משתפת שלי בלב כבד. "בהתחלה, עמוד ההנצחה של ליבי באינסטגרם צמח במהירות שיא. אנשים כתבו לי, 'אנחנו רוצים להכיר את ליבי, ספרי עוד עליה', וכל יום היו עוד ועוד עוקבים. אבל כבר חודשים שכל יום יש פחות עוקבים, תגובות והודעות. זה עצוב נורא".

הוצאת שני ספרי ילדים לזכר ליבי – למה דווקא לילדים?

"אני מחפשת כל דרך אפשרית להנציח אותה. זה מה שמניע אותי, מה שגורם לי לחיות. אז כתבתי שני ספרי ילדים. אחד נקרא 'הלב של ליבי' והשני 'שמות ארוזים בחרוזים', והגיבורה שלהם היא ליבי. חשבתי על רגעי הקסם האלה, כשהורה מקריא לילד ספר. אתה יושב צמוד לילד שלך ומחבק אותו. היה לי חלום שברגע הזה הם יקראו על גיבורה שקוראים לה ליבי, ושהיא תגרום להם לחייך. רציתי שזה יהיה סיפור מצחיק ומלא בחיוכים, ושהילד יגיד 'אני רוצה לקרוא את הספר של ליבי', כי זה יעשה לו כיף". 

חלק מההנצחה של ליבי באה לידי ביטוי גם בבישול. לעיתים, שלי משתפת ברשת תמונות של מאכלים מיוחדים שליבי אהבה ולצידם מתכונים, ומשתמשים מתייגים את עמוד ההנצחה של ליבי לצד ההאשטאג #מאכל_ליבי כשהם מכינים אותם. עד מהרה הפך ההאשטאג לויראלי, וכיום יש לו מאות שיתופים ומאות אלפי צפיות.

מדוע האוכל הפך לכלי מרכזי בהנצחה שלה?

"כי ליבי אהבה לאכול" מגיבה שלי בפשטות. "היא תמיד שירתה רחוק בצבא, ובימי שלישי היא הייתה מתקשרת ואומרת לי: 'מה אני מריחה שאת מבשלת? חלמתי שכשאני אחזור ביום חמישי, תכיני לי את זה ואת זה ואת זה'. אוכל היה חלק מאוד מרכזי בחיים שלה" היא נזכרת. "אז יש מאכלים שהם 'מאכלי ליבי', שהייתי מכינה רק אם ליבי בבית, רק אם ליבי תהיה בארוחה". 

כשאת צופה בצילומים של ליבי שלא הכרת, זה מביא נחמה או בעיקר כאב? 

"גם וגם. החיים מאז שליבי נרצחה הם גם וגם בהרבה מובנים" מסבירה שלי. "אני מקבלת לפעמים תמונות מחברים שלה או מאנשים שהכירה. אבל ליבי השאירה אוצר: גלריה עם 21,000 תמונות. לא עברתי עדיין על כולן. אחת לכמה זמן אני אוזרת אומץ, ופותחת לה את הגלריה״.

לכבוד יום ההולדת של ליבי, ב-14 ביוני 2025 תוכננה להתקיים בתל אביב מסיבה לזכרה, אך בגלל המלחמה מול איראן, היא נדחתה ל-9 באוגוסט. הכניסה למסיבה היא כמובן מגיל 18 ומעלה, אבל בכל זאת לשלי חשוב לשתף: "זאת מסיבה שתתחיל בטקס הנצחה, ואחר כך עד חצות תהיה מסיבה רגילה, מוזיקת מיינסטרים, ובחצות עולים נגני הטראנס". 

למה דווקא לרקוד? 

"בשישה באוקטובר, לפני שהיא יצאה לנובה, לליבי עלה החום. היא לא הרגישה טוב בכלל, ואני אמרתי לה שתישאר בבית. היא אמרה לי 'יאללה אימא, עם הנורופן זה בקטנה, יורד החום, אני הולכת למסיבה', ואמרתי לה, 'מה פתאום, כולה מסיבה, יש לך חום, תראי איך את נראית'. ליבי ענתה, 'אימא, כולנו חזרנו מדרום אמריקה בשביל המסיבה, אני הולכת אליה. אני הולכת לרקוד טראנס, וגם אם אני מתה, תרקדו טראנס בשבילי'. חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, נזכרתי בזה. חברות של ליבי היו אצלנו, וסיפרתי להן שזה מה שהיא אמרה ממש כשהיא יצאה למסיבה. ואז אחת החברות אמרה 'שלי, מה קרה לך? היא אמרה את זה הרבה. אם היינו חוזרות ממסיבה טובה, מאיזה בילוי – הייתה אומרת במונית בדרך חזרה: אתן זוכרות שאם אני מתה, אותי לא קוברים, עליי לא בוכים, בשבילי עושים רק מסיבות ריקודים'" משחזרת שלי. "אז אמרנו- אין ברירה, ליבי ביקשה שנרקוד בשבילה".

מה ליבי הייתה חושבת על כל הדרכים שבהן את מנציחה אותה? 

"ליבי הייתה אומרת לי, 'אימא, את ירדת מהפסים, השתגעת לגמרי. יאללה, דפדפי אותי, לכי תעשי חיים. לכי תטיילי, לכי לים, לכי תשחקי מטקות'. אין שאלה בכלל, אין ספק שזה מה שליבי הייתה אומרת. ולמרות זאת, כולנו חיים ופועלים בשביל שליבי תישאר פה עוד קצת, זה מה שמחזיק אותי. אני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנה" משתפת שלי בכנות.

למרות הזמן שחלף, כאב השכול של משפחתה של ליבי נשאר חי, צורב ופועם. באמצעות פרויקטים רבים, שלי משל-יוגב ממשיכה בכל כוחה להזכיר את ליבי לעולם. "אני לא רוצה שישכחו אותה" היא אומרת, "אני מבקשת שתמשיכו להכיר את ליבי, לקרוא עליה, לדבר עליה ולעקוב אחרי עמוד ההנצחה שלה. זה מה שנשאר לנו, וזו הדרך שלכם להגיד: 'אנחנו לא שוכחים'".

לעמוד ההנצחה של ליבי באינסטגרם - לחצו כאן