ירין אורון (12) מנס ציונה התחיל את דרכו בעולם המשחק בגיל מאוד צעיר, כשכיכב בכמה פרסומות שבעקבותיהן קיבל אודישן לסדרה האהובה ׳קופה ראשית׳. משם, הכל היסטוריה... עכשיו, הוא מספר לנו על החוויה שלו מהמלחמה, על הקושי בלהיות שחקן בגיל כל כך צעיר ועל הדרך בה הוא משלב בין כל הדברים בהם הוא מתעסק.
בחנו בו לנבחרת ה-21 עד 21 של מעריב לנוער כי הוא ההוכחה שבכל גיל אפשר לצאת ולרדוף אחרי החלומות שלנו!
השנה עלית מהיסודי לחטיבה, איך היה המעבר בשבילך?
"תמיד אמרו לנו ביסודי שבחטיבה יש הרבה יותר מבחנים, בחטיבה יש הרבה יותר ילדים, או שבחטיבה כועסים עליך ממש בקלות. עכשיו באמת יש את זה, אין להם כל כך סבלנות לילדים, אבל בחטיבה שאני נמצא בה זה כמו חלום, הילדים והמורים פשוט מדהימים, זה כל מה שיכולתי לבקש".
אתה מרגיש שאתה מקבל יחס מיוחד מהמורים בבית הספר?
"לא, הם מורים, הם לא באים לעשות איתי סלפי, הם באים ללמד אותי ולתת לי כלים בכדי להתמודד עם דברים שיקרו לי במהלך החיים. אני לא מקבל מהם יחס מיוחד".
איך החברים מקבלים את הפרסום שלך?
"כשהגעתי לחטיבה כולם התלהבו ושאלו מלא שאלות, כל השכבה… ההפסקות שלי היו בגדול לעשות סלפי עם ילדים, עכשיו זה כבר עבר והם פשוט חברים שלי".
חוץ מהחברים בבית הספר, כמובן שאורון כבר רגיל שמזהים אותו ברחוב, וסך הכל הוא מרוצה מהחוויה: "ניגשים ברחוב, בעיקר מבקשים סלפי ושואלים שאלות, ואני משתדל לענות על מה שמותר לי. על מה שאסור לי, לדוגמה אם אנשים מבקשים שאגיד להם מתי סדרה יוצאת או שאעשה להם ספוילרים, אני מתנצל ואומר שאני לא יכול לענות".
יצא לך להיתקל גם בתגובות רעות?
"אני לא נתקלתי" משיב אורון בחיוך ומסביר ״לאחרונה גיליתי שאמא שלי נכנסת לאינסטגרם שלי ומוחקת לי תגובות רעות שאני מקבל. אני יודע שזה בשביל לשמור עליי, אבל אני כן רוצה לדעת מה אומרים".
אורון משתף שהתגובות הטובות מאוד מחזקות אותו: "אם חלילה אני מתקשה לעבוד על טקסט ואז נותנים לי את המחמאה הזאת ברחוב זה נותן לי כוח ורצון להמשיך".
מאיפה בעצם הכל התחיל? איך בכלל הפכת לשחקן?
"התחלתי עם פרסומות, ואז פשוט התחילו לשלוח לי אודישנים לסדרות. עשיתי אותם וככה בעצם התקבלתי ל-׳קופה ראשית׳. דרך זה היוצרים שלחו לי את האודישן של ׳לבד בבית׳, ומשם שלחו לי עוד אודישן וככה זה התגלגל".
אורון מעיד שהוא לא זוכר את הפרסומת הראשונה שעשה, אבל כן יש פרסומת שהוא זוכר במיוחד: "כשהצטלמנו לפרסומת של ׳עד חצות׳ אחותי עמדה בתוך גיגית של סלים ואני מאחוריה, וצעקנו ביחד "ביסקוויט שוקולד טעים", היינו קטנים ממש, עוד לא כיתה א', זה היה מצחיק וכיף, רק חבל שלא הביאו לנו אחרי זה עד חצות לבית".
היה בך רצון להיות מפורסם?
״הייתי מאוד צעיר, אני לא כל כך זוכר מה קרה, אני רק יודע שזה היה לי כיף. אני גם רוצה להוסיף שתמיד היה איתי מישהו על הסט, או הורה או מישהו אחר מהמשפחה, וזה היה ממש כיף לדעת שיש איתך מישהו שתומך בך ודואג לך. זה נתן לי עוד קשר עם המשפחה וזה גם הוסיף לי חוויות איתם״.
אורון מספר שהוא מעולם לא למד משחק: ״כשהיינו בקורונה אמא שלי חיפשה לי קורס משחק ולא מצאנו כי כל הזמן הגיע גל חדש של קורונה, זה פשוט שיגע אותנו״.
הוא גם משתף שעל הטקסטים הוא מתאמן בערבים ביחד עם אביו "כשעבדתי על טקסט להצגה עם הפילהרמונית זה היה ממש קשה. כל ערב אני ואבא עשינו חזרה על הכל במשך שעתיים, אני יכול להגיד שהשירים שהיו שם לא יצאו לי חודשים מהראש".
יש חוויה שזכורה לך כמאתגרת במיוחד על סט צילומים?
"הייתה לי סצנה שרק אני הייתי צריך לעשות טקסט באורך של עמוד שלם. היה קשה להתכונן לזה, אבל שמתי לעצמי נקודות איפה אני משנה נושא, איפה אני מחליף רגש או לוקח נשימה וזה ממש הקל עליי לעשות את זה".
יש דמויות ששחיקת וראית קווי דמיון משותפים ביניכם?
"כששיחקתי את ׳סוף׳ ב-׳קופה ראשית׳. שנינו רגזנים בסופר ואוהבים להעביר מוצרים לבד, אבל אני לא צועק, לא הגעתי לזה עדיין".
שיחקת גם בקאסט של קופה ראשית, יחד עם המון שחקנים מוכשרים. הרגשת שהשחקנים האחרים הסתכלו עליך בצורה אחרת בגלל גילך הצעיר?
״קצת הרגשתי אחרת בגלל גילי הצעיר, אבל הם קיבלו אותי כמו שחקן רגיל, כאילו אנחנו משחקים שנים יחד. זה הרגיש כל כך כיף שאתה מגיע לסדרה שאתה לא שחקן ראשי שם, ומקבלים אותך כשחקן מהשורה״.
מה הייתה החוויה המרגשת ביותר שהייתה לך על סט?
"בכל יום צילום אחרון של סט אני מתרגש, וכשאני נפרד מכולם אני מרגיש שאני כבר מתגעגע אליהם, כי אני מבין שאני לא הולך לראות אותם יותר. יש לי מנהג, כל יום צילום אחרון בכל סדרה שהיא, אני מכין לכל בן אדם מהסט פתק תודה אישי, ולפעמים גם מוסיף עוגייה".
המציאות הישראלית היא כזו שבה האור תמיד מהול בחושך, והפוך. הכאב תמיד מהול בשמחה, והפוך. יש איזו נקודת אור אישית שלך שחווית דווקא בתוך כל המציאות הכואבת הזאת?
"אני ראיתי כאור את ההורים שלי ואת מה שאמא שלי תמיד החדירה לי למוח מאז שהייתי קטן, שכל אזעקה שיש זה כמו טיל, אז בעצם אנחנו אוכלים טילון וזה נותן לי הרגשה נעימה ומתוקה".
לסיום, מה המשאלה שלך לשנה הקרובה?
"אני מייחל שכל החטופים והלוחמים יחזרו כבר לבתיהם ושהמלחמה תסתיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו