עשרות אלפי דרוזים נמצאים תחת מתקפה אלימה בסווידא, דרום סוריה, במה שנראה כאחת מתקופותיהם הקשות בעשור האחרון. עימותים בין שבטים בדואים לדרוזים גבו כבר מעל 900 הרוגים. הקרבות, שהחלו בגין חטיפות הדדיות, הציתו עימות קהילתי שהתדרדר לחזית רחבה, וכעת הדרוזים הפכו למטרה נרדפת. איך התדרדרה המתיחות המקומית למרחץ דמים?
ב-8 בדצמבר 2024, נפל שלטון בשאר אל-אסד בסוריה. יחד עם מיליציות נוספות, כוחות של דאעש (ISIS) והַ֫יְאַת תחריר א-שאם (HTS) השתלטו על דמשק ואזורים נרחבים בסוריה, וב-29 בינואר 2025 נעשה אחמד חוסיין אל-שרעה (המוכר בכינויו אבו מוחמד אל-ג'וּלַאנִי), לשעבר סגן מנהיג HTS, לנשיא הזמני של סוריה.
בתחילת שנת 2025, דרוזים במחוז סוריה הקימו את "המועצה הביטחונית של סווידא" (Suwayda Military Council) למטרות הגנה, אך בניגוד לקו של המשטר. בחודשים האחרונים אירעו עימותים בין כוחות ממשלתיים לבין מיליציות דרוזיות מקומיות, אך בסופו של דבר יושבו ההדורים במסגרת הסכם סמכויות בין הצדדים.
החודש, יולי 2025, פרץ גל של אלימות חריפה בין שבטים בדואים לדרוזים מקומיים בעקבות מספר אירועי חטיפה הדדיים. הדיווחים מספרים על מאות הרוגים, פינוי כפוי של אלפי תושבים ותשתיות הרוסות בשני הצדדים. הרג, ביזה ושריפות בתים נשמעים כמו סצנה מסרט אימה שלצערנו מוכר לנו היטב, אבל כעת זה מתרחש שוב – מעבר לגבול. כשהשלטון הסורי מצדד עם הבדואים, ולפי גורמים מסוימים אף נלחמים איתם במסווה, נשאלת השאלה – מי יגן על הדרוזים שנטבחים בסווידא?
ברגעים מותחים אלה, בה האדמה בסווידא בוערת והוא רואה את הקהילה שלו נרמסת באכזריות, הוא לא שותק. בראיון טעון, מרואן ג'אבר, פעיל ההסברה הדרוזי-ישראלי החריף והאהוב (וגם כוכב נבחרת ׳21 עד 21׳ של מעריב לנוער) משמיע באומץ את את קולם של הדרוזים בסוריה.
בשבועות האחרונים אתה נוגע שוב ושוב במצב הקשה של הדרוזים בסווידא. מה עובר עליך רגשית מול התמונות שמגיעות משם?
"זה קשה להסביר במילים. כל סרטון שאני רואה - זה כמו אגרוף לבטן. לפעמים אני עוצר את מה שאני עושה, פשוט יושב ובוכה. אני מרגיש אשמה, כי אני פה, בטוח, והם שם – בלי מים, בלי חשמל, תחת פחד תמידי. הכאב הזה הוא לא רק על מה שרואים, אלא על התחושה שאין מי ששומע אותם באמת" משתף מרואן.
על רקע המתיחות וחוסר היציבות האזוריים, ממקום של קרע ומשבר אנחנו עדים דווקא לסיפורים על איחוד וסגירת מעגל. כך קרה כאשר בשבוע האחרון עשרות דרוזים-ישראלים ניסו לחצות את הגבול לסוריה, מה שהוביל למפגשים בין קרובי משפחה שלא ראו את אחיהם שנים.
יש לך משפחה או חברים שחיים בצד הסורי של הגבול?
"כן, יש לי בני משפחה בסוריה. אנחנו לא בקשר יומיומי, כי הקשר מוגבל ומורכב, אבל אנחנו יודעים שהם שם ושחלקם ממש בסכנה. כל שיחת טלפון או ידיעה שאנחנו מקבלים – זה דופק בלב".
אתה מכיר עוד סיפורים על משפחות שחצויות בין שתי המדינות?
"יש משפחות שההורים מצד אחד של הגבול והילדים בצד השני. היו שנים שפעם בכמה זמן היה מעבר דרך גבול, בפיקוח האו"ם – והמפגשים האלה היו רגעים נדירים ומלאים בדמעות. שמעתי סיפורים על סבתות שפגשו עכשיו את הנכדים שלהן לראשונה אחרי עשרים שנה – דרך גדר, בלי לחבק. זה שובר לב. אנחנו עם אחד, אבל הגדרות והמדינות הפכו אותנו לפאזל מפורק".
האם לדעתך יש עדיין תחושת ׳עם אחד׳ בין הדרוזים משני צדי הגבול? או שהשנים והמציאות ניתקו את הקשר?
"אני חושב שהקשר לא באמת נותק אף פעם. אולי הגבולות והפוליטיקה ניסו לנתק, אבל הרגש, השורש, הזהות – הם נשארו. כל דרוזי, לא משנה איפה הוא נמצא – בלבנון, בסוריה, בישראל או בצרפת – מרגיש חיבור עמוק לאחיו. עכשיו, כשאנחנו רואים את הזעקה מסווידא – אי אפשר להישאר אדישים. זה לא 'הם', זה 'אנחנו'" ג׳אבר מסביר.
ישראל עוקבת בדאגה אחרי ההסלמה הקטלנית בסווידא. יש לנו אינטרס הומניטרי, אסטרטגי וקהילתי לסייע לדרוזים בסוריה: מדובר באוכלוסייה שחולקת זיקה דתית ותרבותית עם הדרוזים בישראל, כולל משפחות חצויות בין הגבולות. מעבר לכך, שמירה על ביטחונם של הדרוזים בסווידא יכולה לייצב את האזור הסורי הסמוך לרמת הגולן, ולצמצם את ההשפעה האיראנית והכאוס האזורי.
הדרוזים בסוריה זועקים לעזרה – אתה חושב שישראל עושה מספיק?
"אני לא רוצה לשפוט, אבל אני מרגיש שחייבים יותר. הדרוזים הראו נאמנות אין סופית למדינה – והיום כשהאחים שלנו שם נלחמים על החיים שלהם, אסור לנו לשתוק. המדינה לא יכולה להישאר בצד. גם סיוע הומניטרי, גם לחץ בינלאומי – כל דבר שיכול להציל חיים".
מה היית רוצה להגיד לנערות ונערים בני גילך שכרגע נמצאים שם בלב האש?
"הלוואי שיכולתי לחבק כל אחד ואחת מכם. אתם לא לבד. אנחנו שומעים, רואים, מרגישים את הכאב שלכם. אני בן 16 כמוכם ומרגיש שהלב שלי איתכם כל הזמן. תחזיקו מעמד, תחזיקו אחד את השני, ותדעו – אנחנו נילחם שהעולם ישמע אתכם".
הוא לא פוליטיקאי ולא מפקד צבא, אבל מאז ה-7 באוקטובר מרואן ג׳אבר מנצל את הפלטפורמות החברתיות שלו לצורכי הסברה ישראלית בעולם, וכעת, הוא קורא גם למשפיענים הלא-דרוזים בישראל לעשות את אותו הדבר עבורם: "כל פעם שקורה משהו לאחד מהחברים ׳המפורסמים׳ שלי אני הראשון לרוץ, לשלוח הודעה, להעלות סטורי… אבל עכשיו, כשאני והעדה שלי עוברים תקופה קשה כשאנחנו זועקים, כשאני נלחם יום ולילה כדי להעביר את המסר - אף אחד מכם לא שלח הודעה. אף אחד לא העלה סטורי", כתב בחשבון האינסטגרם שלו.
כשהתחלת לפרסם סרטוני הסברה – חשבת שיום אחד תדבר על הקהילה שלך עצמה שנמצאת תחת אש? איך זה שינה את התחושות שלך בימים האלה?
"לא. התחלתי מתוך רצון להסביר על ישראל, על דו-קיום, על אמת. לא תיארתי לעצמי שהכאב יגיע כל כך קרוב, למשפחה שלי, לעדה שלי. זה כבר לא רק הסברה – זה שליחות מהלב. זה להפוך את הקול שלי לצעקה של מי שאין לו מיקרופון".
למה בחרת לדבר על זה בפומבי? אתה רק בן 16 – הרבה בני נוער שותקים.
״כי אני לא יכול לשתוק. כי אני יודע מה זה להרגיש לבד. ואם אני יכול, גם בגיל שלי, לגרום לעוד עיניים להיפתח – אז זה לא משנה בן כמה אני, אלא כמה הלב שלי אמיתי. זה לא קל, לפעמים זה מפחיד, אבל אני מרגיש שזו השליחות שלי״.
מה המשמעות של המילה 'דרוזי' עבורך בימים האלו?
״׳דרוזי׳ בשבילי זה הכל: זה דת, זה זהות, זה שורש, זה גאווה – אבל עכשיו, יותר מתמיד, זו שליחות. שליחות להשמיע קול, לשמור על ערכים, ולעמוד לצד האחים שלי גם כשכואב. זו זכות, אבל גם אחריות״. מסכם ג'אבר, ומזכיר לנו נאמנות אמיתית – מהי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו