מהתאג״ד לזירת חילוץ בלב תל אביב: הסיפור המפתיע של הלוחם והכלבה שניצלה

מילון מושגים צה"לי

*סמל ראשון (דרגה צבאית)

**תחנת איסוף גדודית (מרפאה קרבית)

***פלוגות חילוץ והצלה

****מפקד גדוד

*****אפוד מגן כבד נגד קליעים

סמ"ר* א', בן 21 מירושלים, משרת כחובש בתאג"ד** של גדוד קדם – יחידת חילוץ והצלה בצה"ל. תפקידו דורש שילוב נדיר בין מיומנויות לחימה להכשרה רפואית ועבודה עם כלים כבדים, במסגרת מסלול ייחודי שעוברים לוחמי פלח״ץ***.

"היום השני שלי בגדוד היה ה-7 באוקטובר", הוא מספר. "מלחמת חרבות ברזל מאוד השפיעה עליי, וזה לימד אותי על הנחיצות שלי בתור לוחם בחילוץ והצלה. מהר מאוד הבנתי שאנחנו המענה הכי טוב בשטח כשקורה הלא ייאמן. זה המעט שאני יכול לעשות בשביל שיהיה כאן יותר טוב".

היום השני שלי בגדוד היה ה-7 באוקטובר. מלחמת חרבות ברזל מאוד השפיעה עליי, וזה לימד אותי על הנחיצות שלי בתור לוחם בחילוץ והצלה

המתח שלפני הסערה

הסיפור של סמ"ר א' מתחיל בלילה של יום חמישי ה-12 ביוני, קצת לפני פרוץ מבצע ׳עם כלביא׳: "עד שכבר יצאתי הביתה בשלוש לפנות בוקר, המפקדת אמרה לי שעליי לחזור לבסיס. קיימנו הערכות מצב וידענו שיש היתכנות לתקיפה איראנית מסוימת באותו לילה" משתף א' ומוסיף "האווירה הזכירה לי את המתח ששרר באוקטובר 2023, אז הגדוד שלנו עבר לכוננות חילוץ במרכז. והנה, פתאום אנחנו חוזרים לזה עוד פעם, על מדי קרב מבצעיים. מרגיש קצת כמו בסרט".

כשירד הערב, ארוחת השישי המשותפת של הגדוד נקטעה בהישמע האזעקה: "ירדנו מיד למקלטים, אבל סיכמנו מראש על צוות תגובה מהירה של חילוץ והצלה למקרה שיהיו נפילות". כך, מצא את עצמו סמ"ר א' מחכה לקבלת ההוראה מחוץ למקלטים. "פתאום אמרו שיש נפילות. רצנו מהר לאמבולנס, והבנו שזה היה באיזור תל אביב".

סמ״ר א׳ מתאר בזירה חוויה ׳סוריאליסטית׳, או במילותיו: ״פתאום אני רואה איזורים בתל אביב כמו שלא הכרתי אותם מעולם. בניינים עם חורים - אני אקרא לזה ככה. זה לא מה שציפיתי שאראה עכשיו". בכל זאת, חייל נשאר חייל, וסמ"ר א' אפף את עצמו ברוח לחימה נחושה.

פתאום אני רואה איזורים בתל אביב כמו שלא הכרתי אותם מעולם. בניינים עם חורים - אני אקרא לזה ככה. זה לא מה שציפיתי שאראה עכשיו"

איך מנהלים זירת נפילה?

"כשהגענו לזירה ביצענו חסימות ברחוב וניסנו לראות מה כל אחד עושה. הבניין כולו היה רטוב כי נפגעה גם הצנרת וגם הבריכה מפגיעת הטיל האיראני. לאחר מכן עליתי לקומה התשיעית, שבה הייתה הפגיעה, והתחלנו לסרוק דירות כדי לנסות ולמצוא אנשים שנתקעו בבתים שלהם. במקביל, וידאנו שאין בקומות הגבוהות אנשים שעדיין לא יצאו מהבניין".

דבר לא הכין את סמ"ר א' למפגש הבא: "כשהמים מטפטפים עלינו מלמעלה, פתאום פגשתי איזו אישה ממש נחמדה, מבוגרת שלא דוברת עברית בכלל. האישה מתחילה לדבר איתי ברוסית, ובמקרה - אני דובר רוסית". ברגעים מרגשים אלה, בעודם נמצאים בזירה המסוכנת בתוך דירה שניזוקה קשות מהפגיעה הישירה, נשמעים חילופי הדברים שיובילו לחילוצה של כלבה לכודה. 

בין ענני האבק, סמ"ר א' זיהה את הכלבה והבטיח את ביטחונה.

איך הרגשת כשמצאת את הכלבה?

"מאוד התרגשתי. הכלבה הייתה מתוקה, היא לא נבחה והיא ליקקה את השפתיים שלה, אבל גם ראיתי עליה שהיא מפחדת" כך הוא מתאר את רגע המפגש הגורלי.

"הכלבה לא יכלה ללכת על הרצפה מאחר שהיו המון הריסות בתוך הבניין עצמו, ובתוכי חשבתי לעצמי 'איך ניקח אותה׳? למרבה המזל, בנעוריי הייתי חניך בכלבייה בירושלים, אז לא היה בי פחד.

תפסתי את אחד החיילים מהר ואמרתי לו ללכת למג"ד**** שלי. הגעתי עם ציוד מאוד כבד אז הורדתי אותו מעליי. הוצאתי את הכלבה על הידיים מהבית ההרוס, שמתי עליה את הרצועה מחדש ווידאתי שהיא תגיע למטה בבטחה". בדיעבד, הוא מספר לנו, שהיה "מופתע שהיא לא נשכה אותי וששיתפה פעולה ככה בצורה המיטבית".

לא מוותרים על אף אחד

מסע החילוץ של סמ"ר א' לא הסתיים כאן: ״באיזשהו שלב עלינו לקומה ה-27, ואז לקומה 40. בקומה ה-40, גילינו שיש גבר בן 70 שלא כל-כך הצליח להסתדר בלרדת במדרגות בכוחות עצמו". חיילי צה"ל, כמו העם שלנו, לא מוותרים בקלות. "כמענה לצרכיו, העלנו אליו מעין כיסא-אלונקה והתחלנו לרדת איתו 40 קומות למטה. זאת הייתה החוויה הכי ייחודית שהייתה לי בשירות עד עכשיו", הוא שיתף בגאווה. 

מעבר לרגעי הדרמה שבחזית, המציאות בשטח היא בעיקר עבודה קשה, מתישה וסיזיפית, כפי שמתאר אותה סמ״ר א׳. 

אילו אתגרים נלווים לחילוץ שכזה?

"בסוף, חילוץ זה דבר שהוא נורא ארוך ומורכב" הוא משיב. לוחמי החילוץ וההצלה מתמחים בעיקר במבנים הרוסים ובטיפול רפואי, אבל כאמור- הם לוחמים לכל דבר: "אנחנו לא שונים בהרבה מלוחמים 'רגילים'. גם אני צריך להיות עם וסט קרמי*****, אבל בצד אני מחזיק גם בתיק רופא… בחילוץ מהסוג הזה יש המון פעילות. למשל, צריך לעלות המון קומות ברגל. באיזשהו שלב, כשאתה פורץ דירות עם לום, אחרי הדלת ה-12 בערך זה כבר נהיה קשה". ברגעים כאלה מתגלה לא רק הכוח הפיזי שנדרש לפריצה, אלא גם הכוח הפנימי שמחזיק אותך להמשיך למרות הכל.

מה לימד אותך מבצע ׳עם כלביא׳?

"קודם כל, זו זכות גדולה לעזור ולהציל חיים. במלחמה הגדוד אמנם עושה הרבה פעולות גם במדינות אויב, אבל להציל חיים במרכז הארץ זה משהו אחר. לא ממש ציפיתי שבאמת אתעסק עם כזה דבר", משתף סמ"ר א' באשר למלחמה הנוכחית ומוסיף "זה העלה בי תחושות על הנעורים שלי. אני זוכר שיחות עם אנשים קצת יותר מבוגרים ממני שאמרו שלדור הצעיר אין הרבה הערכה כלפי המדינה כי אף פעם לא נלחמנו מלחמה אמיתית על קיומה. אני לא חושב שמישהו עדיין יכול להגיד דבר כזה על שכבת הגיל שלי או של אלו שמתחתיי. וואלה, אנחנו עם יפה מאוד". 

אכן, בחודשים האחרונים דווקא אנחנו, בני הנוער, נאלצים בלית ברירה לפתח מיומנויות הסתגלות יותר מכולם. בתקופה הזו, גם אנחנו נתקלים בקשיים משל עצמנו, ולפעמים נדמה שאף אחד לא באמת רואה את זה. אבל סיפורים כמו זה של סמ"ר א' מזכירים לכולנו עד כמה הדור הזה לא רק רואה – אלא גם פועל, תורם, נלחם ומחזיק את הגב של החברה הישראלית בדיוק כשצריך אותו. 

אילו תגובות קיבלת מהאזרחים בשטח?

"אנשים מאוד-מאוד שמחו לראות אותנו… מצדי לצאת עוד 100 פעמים בשביל להגן ככה על המדינה", הוא אומר בפשטות ובגאווה. הדברים האלו משקפים את המסע שדור צעיר שלם עובר בשנים האחרונות. אנחנו נדרשים לעבור תהליך התבגרות מואץ ולגלות אומץ להקריב מעצמנו למען טובת הכלל. את הערכים החשובים האלו שאנחנו מזהים ושואפים אליהם - מייצג סמ"ר א', בעיניי, בצורה הטובה ביותר. 

מצדי לצאת עוד 100 פעמים בשביל להגן ככה על המדינה

מה היית רוצה למסור לבנות ובני נוער ששומעים את הסיפור שלך?

"ביחד ננצח, ואין מישהו שיכול עלינו. אני חושב שאין עם יותר קומי מאיתנו. הפכנו את הירידה למקלטים למשהו שהוא חברתי ולא חרדתי, למשל… בעקבות ה-7 באוקטובר, שהייתה הזוועה הגדולה ביותר שידעה המדינה, הקמנו כל כך הרבה עמותות וכל כך הרבה אנשים התגייסו ללוחמה מאוחר יותר. יש מיליון אנשים שלא מפסיקים להתנדב… איישת, אני לא הפסקתי לפגוש אנשים טובים בדרך מאז תחילת המלחמה".

הכי ישראלי 

הסיפור של סמ"ר א' הוא הרבה יותר מסיפור על חובש שחילץ כלבה מהריסות (שזה סיפור מעולה בפני עצמו, כן?) - הוא עדות חיה לרוח הישראלית בשיא תפארתה. במציאות בה הקרקע רועדת, עומדים בשקט לוחמים צעירים לובשי מדים - וגם כאלו שלא - ומחזיקים את השטח, מחזיקים אותנו. לדעתי, דווקא אנחנו, בני הנוער, שנולדנו לתוך מציאות של חוסר יציבות ביטחונית, מראים לכולם יום אחר יום את המשמעות האמיתית של אחריות, של אכפתיות ושל נתינה ללא תנאים. מה זה - אם לא הכי ישראלי שיש?