כולכם מכירים את שמה של הזמרת הצעירה ושורדת השבי דפנה אליקים (17), ורובכם כנראה מכירים גם את הסיפור שלה. בשנתיים האחרונות היא הספיקה לששחרר דואט עם הזמר רועי סנדלר ואפילו לשיר בטקס המשואות עם יובל דיין. עכשיו, כשנבחרה לאחת מ-21 המשפיעים ביותר עד גיל 21 של מעריב לנוער, היא מספרת לנו על הקשר הצמוד שלה למוזיקה כבר מהילדות וההתמודדות עם תגובות אטומות של אנשים ברשתות החברתיות, כן, גם בנושא רגיש כמו החזרה מהשבי.
בואי נחזור להתחלה, איך המוזיקה נכנסה לחיים שלך?
"התחלתי פיתוח קול כבר בגיל שלוש. ביסודי שרתי במקהלת בית הספר ותמיד הייתי בתוך מוזיקה, ידעתי שזה משהו שאני רוצה" היא מספרת. לדבריה, החלום הפך לקריירה רק עם השחרור מהשבי: "פתאום את מבינה שהחיים יכולים להיגמר ברגע. זה גרם לי להבין שאין זמן להתלבט, אם יש לי חלום - אני חייבת לקום ולהגשים אותו" ואכן, אחד הרגעים הבולטים של דפנה אליקים בשנה החולפת היה שיתוף הפעולה המוזיקלי עם רועי סנדלר, שבסופו נולד השיר המרגש "בן אדם".
מה הרגשת כששמעת את השיר לראשונה?
"בדרך כלל כשאני שומעת שירים בפעם הראשונה אני פחות מקשיבה למילים, אבל משהו בשיר הזה היה שונה. היו שם משפטים מאוד חזקים - על לא לוותר על הנפש, על זה שבסוף אני רק בן אדם. זה נגע בי מאוד" משתפת אליקים. על החיבור שנוצר בינה לבין סנדלר, מספרת: "נפגשנו במקרה בפודקאסט. אמא שלי סיפרה לו על מה שעברתי והוא שמע אותי שרה. הוא חשב שמתאים שנקליט ביחד שיר שמדבר על תקופה קשה ואחריה צמיחה, ומשם זה התפתח".
מספר חודשים לאחר שחרורה מהשבי, הוזמנה דפנה אליקים לשיר בטקס המשואות הממלכתי עם יובל דיין - אירוע שסימן עבורה אבן דרך משמעותית במסע הקריירה המוזיקלית שלה.
״אחרי ההופעה ירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי: ׳וואו, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים׳"
איך היה להופיע מול כל המדינה?
"זה היה מטורף ומלחיץ, זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי במעמד כזה. פחדתי מאוד, אבל הנגנים סביבי ראו שקשה לי ועזרו לי״. שם, כפי שהיא מתארת, חלחלה אצלה לראשונה ההבנה שהבמה היא המקום שלה. "לפני הדואט עוד התלבטתי אם בכלל להמשיך בשירה, אבל אחרי ההופעה ירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
הרבה פעמים את בוחרת לשתף על חוויות מהסיפור האישי שלך. את מרגישה שלפעמים יש ציפייה מסוימת ממך לספר אותו?
"כן. אנשים שומעים שאני שורדת שבי ומרגישים שמותר לשאול הכל, ולפעמים גם מגיבים בצורה שפוגעת, או לא מוכנים לקבל תשובות שלא מתאימות למה שהם חושבים. שבועיים אחרי שהשתחררתי מהשבי, לדוגמה, מישהי אחת שאלה אותי אם הרביצו לי בשבי ואמרתי לה שלא. היא התחילה להתעצבן עליי שהיא יודעת שהמחבלים מרביצים לכולם, אז אין סיכוי שלי לא. ואז היא אמרה שאני משקרת ושאני בעד החמאס. אמרתי לה 'מה אני אשמה שלא הרביצו לי?'".
מה בכל זאת גורם לך להמשיך ולספר את הסיפור שלך, למרות שהכאב שזה מציף?
"חשוב לי שאנשים יזכרו. אני פותחת את זה, אני מדברת על הכל. זה כמו 'זיכרון בסלון' רק לנוער. אני גם מנסה להנגיש את זה בצורה שהם יוכלו לשמוע - לפעמים בצורה קצת מצחיקה, או דרך טרנדים בטיקטוק. בסוף, זה משהו שאסור לשכוח".
זה לא מתיש לפעמים?
״כן, זה כן קשה וזה מציף. פעם היו דברים שהייתי מסתירה כי הרגשתי שזה לא הזמן המתאים, אבל עכשיו אין לי בעיה ואני מספרת עד איפה שנוח לי. זה קרה אצלי בעיקר עם הפגיעה המינית שעברתי. פתחתי את זה רק פעם אחת, שנה אחרי שזה קרה. נגעו בי שם, וזה קשה, אבל עכשיו אין לי בעיה לדבר על זה" היא משתפת באומץ. "גם כשמזכירים לי את אבא שלי ואת המשפחה זה קשה״ אליקים מוסיפה, ״זה סיפור רציני לספר. תמיד כשפותחים את זה זה קצת צובט בלב, אבל אין מה לעשות. זה הסיפור שלי, ואני צריכה לספר אותו".
״אני לא זוכרת כמעט כלום מלפני השבי. בערך ביום ה־40 שם התעלפתי, ומאז הזיכרון שלי התחיל להיעלם"
איך זה מרגיש כשסיפור כל כך אישי הופך לציבורי?
"זה היה לי מוזר. בהתחלה שאלתי את עצמי למה כולם צריכים לדעת מה עברתי, אבל בסוף מתרגלים, זו המציאות". היא מוסיפה שהתמיכה מסביבתה אפשרה לה להתמודד עם האתגרים שבדרך: "אמא שלי תמיד מאוד תומכת ומפרגנת, וגם כשאני צריכה להגיע לבד למקומות כי היא עסוקה עם אחותי הקטנה, תמיד יש חברים שמציעים לבוא איתי ולהיות שם בשבילי".
מה את אוהבת לעשות כשאת לא בבית ספר או שרה?
"בעיקרון אני או בבית, או ישנה, או מסתובבת עם חברים. לפעמים הולכים לקניון או סתם מבלים. אלה החיים שלי".
כשאליקים נשאלת על התחביבים של דפנה הילדה, התשובה כבר מורכבת הרבה יותר: "אני לא זוכרת כמעט כלום מלפני השבי. בערך ביום ה־40 שם התעלפתי, ומאז הזיכרון שלי התחיל להיעלם. כבר ביום הראשון שם לא זכרתי איך הקיבוץ נראה. חברה שלי פעם דיברה איתי על משהו שעשינו ביחד, ושאלתי אותה, 'מתי זה קרה? מתי היו הדברים האלה בקיבוץ?'. גם כשאחים שואלים אותי, 'את זוכרת שפה היינו עם אבא?' אין לי מושג - אני לא זוכרת כלום״.
יש משהו שלא הרבה אנשים יודעים על דפנה אליקים והיית רוצה שידעו?
"יש לי אח גדול שהוא אח ביולוגי שלי, ולא כולם יודעים עליו. הקשר איתו נותק כשהייתי בת חמש, ולא דיברנו כמעט עשר שנים. רק אחרי השחרור מהשבי כשהוא הגיע לבית החולים לראות אותנו חזרנו לדבר. הוא אמר לי שהוא הבין שאי אפשר לדעת מתי הכל נגמר, ושמשפחה זה לפני הכל. זו תובנה שאני בעצמי הבנתי רק אחרי השבי, בדרך הקשה".
"פתאום את מבינה שהחיים יכולים להיגמר ברגע... זה גרם לי להבין שאין זמן להתלבט. אם יש לי חלום - אני חייבת לקום ולהגשים אותו"
מה החלום הכי גדול שלך לעתיד?
"להמשיך להתפתח במוזיקה ואולי גם דוגמנות. אני רוצה להמשיך לשחרר שירים, אבל מפחיד אותי לא להצליח". למרות החששות סביב הקריירה, כשאליקים חושבת על העתיד הרחוק יש חלום אחד שמחזיק אותה אופטימית באמת: "שיום אחד, בעזרת השם, תהיה לי משפחה משלי - שאהיה אמא, שיהיה לי בעל ושתהיה לנו משפחה שמחה".
יש מסר שהיית רוצה להעביר לבני ובנות נוער ששואבים ממך השראה?
״לא לפחד מהפחד. אם למישהו יש חלום אז שירדוף אחריו, כי אני דחיתי את החלום שלי כל כך הרבה עד שחוויתי משהו שגרם לי להבין שאין לי זמן להתלבט, שאם אני רוצה לעשות משהו, אני צריכה לקום ולעשות אותו".