מארק מנסון, מחבר רב-המכר הבינלאומי "חוכמת האדישות", מזהיר בפרק חדש בפודקאסט שלו מפני אחת התופעות ההרסניות ביותר של העולם המודרני: עודף אפשרויות והפחד הכרוני ממחויבות.
מנסון טוען כי התרבות המערבית לימדה אותנו להשאיר תמיד את כל הדלתות פתוחות, אך בפועל מדובר במלכודת פסיכולוגית שהופכת אותנו לחרדתיים, בודדים ואבודים. "אנחנו הדור הכי חופשי והכי עשיר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת אנחנו הכי חרדתיים, הכי בודדים והכי לא מרוצים", הוא מצהיר בפתח הדברים.
לטענתו של מנסון, רבים טועים לחשוב שמציאת ייעוד או דרך בחיים היא בעיה של "גילוי" – כאילו האני האמיתי שלנו מחכה שנתקוף אותו אם רק נחפש מספיק זמן או נעבור עוד עיר.
"הנתיב שלך לא יושב שם ומחכה להימצא כמו חפץ שקבור בחצר האחורית", הוא מסביר, "אין שום מסלול חיים קבוע מראש שאתה צריך למצוא. יש רק את מסלול החיים שאתה בונה בעצמך - וכל שנה שאתה מבזבז על השארת כל הדלתות פתוחות היא שנה שאתה מעכב את עצמך מלבנות אותו".
סחרחורת של חופש ומלכודת קזנובה
כדי להסביר את שורש הבעיה, מנסון נשען על הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שטבע כבר לפני כ-180 שנה את המונח חרדה והגדיר אותה כ"סחרחורת של יותר מדי חופש". כאשר יש לנו אינסוף אפשרויות בקריירה, במגורים ובדייטינג, הבחירה בכל נתיב בודד מעוררת בנו אימה מפני סגירת שאר האפשרויות, ומשאירה אותנו "עם רגל אחת מחוץ לדלת בכל חדר שאנחנו נכנסים אליו".
את המצב הזה מגדיר מנסון כ"שלב האסתטי" - מצב שבו אדם רודף אחרי גירויים, חידושים והנאות רגעיות, כשהדוגמה ההיסטורית הבולטת שהוא מביא היא ג'קומו קזנובה.
לדבריו, מי שמסרב להתחייב נשאר על "הליכון הדוניסטי של מרדף תמידי אחרי הריגוש הבא", אך בסופו של דבר הריצה הזו לא מובילה לחופש אמיתי אלא מונעת מאיתנו לבנות זהות.
"האנשים שלעולם לא מתחייבים לכלום לא משמרים את האפשרויות שלהם - הם בפועל מונעים מעצמם להפוך לאני האמיתי שלהם", פוסק מנסון, ומזהיר כי מרדף תמידי שכזה "מוביל לאסון ולמקום גרוע מאוד, בדיוק כפי שקרה לקזנובה שמת בודד ואומלל".
המחיר שחייבים לשלם
הפתרון שמנסון מציג דורש מעבר אמיץ למה שמכונה "השלב האתי" ו"השלב הדתי" - מצב שבו אדם בוחר בוגר ומודע להקריב אפשרויות אחרות.
"אם אתה חושב שאתה מתחייב למשהו בלי שאתה צריך להקריב שום דבר, זו לא מחויבות - זו פשוט אשליה עצמית", מבהיר מנסון. כדי לבנות חיים בעלי ערך, חייבים ללמוד לוותר, לבחור מאבקים ששווה לסבול עבורם ולהתמיד בהם גם בימים קשים.
בסופו של דבר, המסר של מחבר "חוכמת האדישות" ברור ובלתי מתפשר: החיפוש האינסופי אחרי האופציה המושלמת הוא למעשה תירוץ שנועד לברוח מאחריות.
במקום לחכות שהחיים יתבהרו מעצמם דרך עוד אפליקציות, עוד מבחני אישיות או עוד מעבר דירה, הדרך היחידה למצוא משמעות היא לקפוץ למים, לסגור את הדלתות המיותרות ולקחת בעלות מלאה על הבחירות שלנו - גם כשהן דורשות ויתור כואב.
סיכום שלבי הפעולה וההנחיות של מארק מנסון (מחבר חוכמת האדישות):
עצירת החיפוש הפסיבי: הפסיקו להתייחס למציאת ייעוד כאל פאזל נסתר שמחכה לגילוי, והפנימו כי ייעוד נוצר אך ורק דרך מעשים והחלטות מעשיות.
זיהוי בריחות והיסחפויות: בדקו היכן אתם פועלים מתוך הרגל או בריחה מקבלת החלטות (כמו מעבר מרובה בין עבודות או היצמדות למסלול רק כי "כך כולם עושים").
בחירת הקושי הנכון: הגדירו אילו מאבקים, אתגרים ואי-נוחות אתם מוכנים לספוג ברצון, מתוך הבנה שכל דרך אמיתית כרוכה בהקרבה.
סגירה אקטיבית של דלתות: בחרו תחום, מקצוע או מערכת יחסים אחת, וחסמו במכוון אלטרנטיבות מפתות כדי לחייב את המוח לייצר שביעות רצון ויציבות.
קפיצת האמונה: התמסרו למספר מצומצם של עקרונות או מטרות עד הסוף, גם ללא הוכחות ודאיות להצלחה, מתוך הכרה שהמשמעות נובעת מעצם המחויבות.