היריבות הפומבית והמתמשכת בין אנשי התקשורת ינון מגל וחיים לוינסון, שמנהלים לא פעם קרבות רשת עוקצניים סביב ענייני פוליטיקה ותקשורת, גלשה הפעם לזירה לא צפויה: מסלול הריצה.
הכל החל כאשר מגל בחר לשתף ברשתות החברתיות סרטון שבו תועד לוינסון מתאמן בפארק, בלוויית העקיצה המזלזלת "רץ כמו אני לא יודע מה".
התגובה של חיים לוינסון לא איחרה לבוא
"שמח שידידי מגל גורר אותי לדבר על ריצה. זה ציוץ קלאסי של אדם שלא מבין כלום בריצה," פתח לוינסון, ומיד עבר לפסים אישיים בוטים כלפי מגל: "מגל הוא בהמה קלאסית. אין בו גרגר עידון".
לוינסון המשיך ועקץ את סגנונו של מגל גם במישור התקשורתי והאישי: "הוא לא מבין שהחיים זה סיפור. יש בו רבדים. תפיסות עולם... החיים זה לא להיות אלפא שכל הזמן צועק 'אני גדול'. ככה גומרים כמוהו, אלא להיות חכם".
מאחורי הקצב האיטי: "לרוץ חכם עדיף מלרוץ מהר"
לאחר חילופי המהלומות, לוינסון ניצל את הבמה כדי להסביר מדוע סגנון הריצה שלו נראה כפי שנראה בסרטון. מתברר שמאחורי הקצב האיטי, שלדבריו "נראה מעט מוזר לעין", עומדת פילוסופיית אימון קפדנית.
לוינסון פירט באריכות על החשיבות של אימוני "זון 2" - ריצה בקצב קל המהווה את הבסיס לרצים למרחקים ארוכים. "קצב קל הוא האזור שבו בונים את המערכת האירובית שמאפשרת לרוץ לא רק עוד קילומטרים אלא גם עוד שנים," הסביר.
לדבריו, השחיקה מסוכנת, והוא עצמו כבר שילם את המחיר בעבר: "כבר הייתי שם, בלרוץ מהר מדי ובלי לעצור. הגוף שלי לא עמד בעומס. אחרי שנה וחצי קרסתי. החזרה הייתה קשה מאוד. זה לא יקרה שוב".
לוינסון הדגיש כי ריצה עצימה מדי לאורך זמן פוגעת בהתאוששות ומעלה את הסיכון לפציעות. "אי אפשר להשתפר כאשר רצים חזק כל הזמן," קבע, והוסיף כי אפילו רצי עילית מבצעים כ-80% מנפח האימונים שלהם בקצב קל המאפשר בנייה והתאוששות.
היעד הבא של חיים לוינסון: מרתון ב-4 שעות
לקראת סיום, שיתף איש התקשורת בתוכניותיו לעתיד, לאחר שמחלה אילצה אותו לוותר לאחרונה על השתתפות במקצה חצי המרתון בתל אביב (בו תכנן לרוץ בקצב של אזור השעתיים ושש דקות).
כעת, הוא מתמקד בבניית תשתית אירובית מחדש: "המטרה בחודשים הקרובים היא להרגיל את הגוף לרוץ שבע דקות לקילומטר ללא מאמץ. זה אתגר מנטלי... עבודה טכנית, כמעט משעממת, אבל היא זו שבונה את המנוע".
ומה המטרה הסופית של כל המאמץ המחושב הזה? לוינסון מכוון רחוק: "המטרה הרחוקה היא מרתון ארבע שעות בשנה הבאה, אבל הדרך לשם מתחילה דווקא בקצב האיטי ביותר".
