רצח דיאנה רז: "הסגרים גובים חיים"

לא הכרתי אישית אתדיאנה רז ז"ל, אך גם הלב שלי זועק ובוכה מכאב עצום, העיניים מלאות דמעות והמוח מתקשה לעכל את הזעזוע הנורא שעדיין מטלטל, במיוחד נוכח הדיווחים בכלי התקשורת על זוגיות נורמטיבית לכאורה ועל היעדר לכאורה של סימנים מקדימים.

לאהוב עד מוות: כשיועצת זוגיות הופכת לקורבן

מה שזעזע בעיקר הוא העובדה שהרצח הנורא הזה קרה אפילו לאישה בעלת מודעות עצמית שעזרה בעצמה לנשים רבות. כרגע רב הנסתר על הגלוי והפרשה רק נחקרת, אבל כל מקרה שכזה מעלה אצל כולנו הרבה מאד שאלות.

האלימות המתגברת היא תופעה עולמית שהתפשטה כאש בשדה קוצים, כשבעת הקורונה, בתים רבים הפכו למלכודת מוות או מלכודת סבל נוראי עבור נשים רבות.

ההתפרצות האלימה שהפכה לתופעה עולמית מחזקת את המסקנה שהסגרים, שאמורים לשמור עלינו, למעשה גובים את חיינו. תקופת הקורונה שמהווה סיר לחץ של ממש מביאה בפועל להסלמה משמעותית של כעסים ומתחים. אומנם הבחירה כמעט תמיד בידינו, אך העובדות המצערות מדברות בעד עצמן. ויש יותר ויותר אלימות בבתים.

המקרים האחרונים של אלימות במשפחה מייצרים דריכות מוגברת כי הם מביאים לתהייה שמא האסונות הללו אולי אינם שייכים רק למקרים חריגים וקיצוניים ולאנשים אלימים מטבעם או לבתים בהם הכתובת "היתה על הקיר", אלא אולי הם קרובים אלינו יותר ממה שנדמה לנו.

מפחיד לחשוב שאולי בתנאים מסוימים של דחק קיצוני, גם האדם הנורמטיבי עלול לבצע מעשה קיצוני מזעזע, מעשה אל חזור. האם כל אדם יכול להגיע למצב כזה, ומה בעצם ניתן לעשות במצב בו הבלתי צפוי והנורא מכל קורה ללא שיש סימנים מקדימים?

ייתכן כי עד כמה שטראגי לחשוב כך, אכן קיימים מקרים בלתי ניתנים לצפייה סבירה מראש. כמו בשלל מצבים אחרים בחיינו, ייתכן שהמוח האנושי עלול להפתיע אותנו בצורה חדה ונוראית, אך מקרים אלו אינם נמצאים במרחב השליטה הסביר שלנו.

כל שנוכל לבחור לעשות, כשאין כל סימן מקדים ברור, הוא לפתח הקשבה יומיומית עמוקה לעצמנו. כל אחד ואחת לעצמו, נשאל את עצמנו בכל יום איך אנחנו מרגישים, מהו מפלס ההכלה והספיגה שלנו, ונהיה מספיק אמיצים גם כדי להודות שהגענו ל"קצה" גבול היכולת ואנחנו חייבים להיטען ולהירגע, כי אין בנו כוחות על אנושיים.

כאן חשוב גם לומר, אנשי מקצוע הם בשר ודם, הם אנושיים. הם אינם חסינים ואינם על אנושיים, גם כאלו שמסייעים רבות מאד לאחרים אינם חסינים, בוודאי שלא אם מדובר במקרים בלתי צפויים. טרגדיות הן חלק מעולמנו, לצערנו. בעולם הרפואי למשל קיימים מחקרים על כך שרופאים, מצילי החיים של כולנו, דווקא הם, אינם מטפלים בעצמם מספיק. האם כל הרופאים שמודעים לחשיבותו של אורח חיים בריא הם בהכרח לא מעשנים לדוגמה? כמובן שלא. האם לא ייתכן שמומחה לב ילקה בליבו חלילה? בוודאי שכן.

חשוב שנהיה אמיצים מספיק ומודעים כדי לבקש סיוע ועזרה בכל דרך לפני שאנו מגיעים לקצה שלנו. חשוב גם שנפתח סולידריות חברתית ונפקח עיניים הצידה לכל הכיוונים כדי לבדוק במיוחד כעת מי זקוק לעזרה גם אם איננו מבקש. חשוב שנתעקש לסייע ולעזור גם במחיר של "הידחפות" לחיי אחרים.

הכותבת היא מרצה להעצמה ומנהיגות, מאמנת ומגשרת משפחתית, יו״ר לשכת המאמנים בישראל (ער).