שתיקה רועמת: המסר של ערן סויסה לרבי שניסה לתקן אותו

בכל יום חמישי בשמונה בבוקר הייתי נוסע לבית-דגן. ליתר דיוק נסענו - אני והחלק השני שלי, החצי הטוב והחצי הרע.

זו היתה נסיעה של חצי שעה שהרגישה כמו ארבע שעות. שנאתי כל עץ וכל אבן בדרך, אבל בדיוק באותה מידה של תיעוב, החצי השני שלי, הטוב, החרד, היה מגויס למשימה.

גם מי שהוטלה עליו המשימה לתקן אותי היה בטוח שאצליח. שלושתנו - הרבי, החלק הרע שלי ואני, היינו בטוחים שאני יכול להפסיק להיות הומו ולהתחיל להיות סטרייט.

תמיד כשנסעתי לשם הייתי צריך לחכות. תמיד היה שם תור. אולי זה היה אמור לעודד אותי, לתת לי את ההרגשה שאני לא לבד, אבל אני רק רציתי לסיים את הטיפול כדי להיות שוב "בסדר". התיישבתי וחיכיתי לתורי, בין המון האדם שהמשותף לכולם היה "מחלות". כולם הגיעו כדי לבקש ברכה לרפואה שלמה. כנראה שלכולם יש לפחות חצי אחד טוב, חשבתי, ונכנסתי לטיפול כדי לבטל את החצי הרע.

***

בפעם הראשונה הוא צייר בפני על נייר מלבן גדול עם קו באמצע. "מימין הצדיקים ומשמאל הרשעים", הוא הסביר ושאל: "באיזה צד אתה רוצה להיות?". הפחד שיתק אותי. "התשובה ברורה, אני רואה על העיניים שלך", הוא אמר.

גם לי היה ברור באיזה צד אני רוצה להיות. לגמתי כל מילה שלו בדריכות. הקשבתי להוראות. אסור להגיע לידי סיפוק בשום דרך. צריך להסיט את המחשבות. החצי הטוב שלי עמד במשימה.

אבל זה לא הספיק. בביקור השני והשלישי ובאלו שאחרי, עברנו לשיטה אחרת. "אני רואה עליך שהכל בסדר", הוא אמר, חצי כמודיע בביטחון מלא וחצי כמברר, לוודא שאנחנו באותו עמוד. השבתי בחיוב. הוא היה כותב דברים על נייר קטן, קיפל אותו לארבע, הגיש לי כוס מים ונתן לי לבלוע. החזקתי את הנייר המקופל ביד ובלעתי אותו בלי לחשוב פעמיים.

***

13 שנה אחרי הסיוט שחוויתי, חזרתי אליו, הפעם מבחירה. פתאום שוב הרגשתי את אותו דיסוננס שלא נתן לי מנוח, לא הדיסוננס בין ערן ההומו הרע לבין ערן הסטרייט הטוב, את הוויכוח הפנימי הזה כבר פתרתי, ולא בזכותו; אלא הדיסוננס בין אותו אדם נעים הליכות וחכם שרק רוצה בטובתי, לבין הרצון שלו להפוך אותי למשהו אחר.

בלילה שלפני הפגישה בקושי נרדמתי. הכנתי בראש את רשימת הטיעונים שיש לי כלפיו, הכל מנומק ומפורט, רק חיכיתי לרגע שבו אשב מולו ואטיח בו אותם. לכאורה, הזדמנות נדירה בשבילי לסגור מעגל ולהגיד לו את מה שהייתי צריך להגיד אז, ולא הייתי אמיץ מספיק.

אבל כבר בדרך אליו הרגשתי שמשהו הולך להשתבש. התחלתי להזיע ולא מהחום. במרחק של 300 מטרים מהמקום פיהקתי כבר 12 פעמים. למה פיהוק? זו התגובה הטבעית של הגוף שלי כשאני בחרדה. למה 12 פעמים? כי מדובר בחרדה גדולה מאוד.

בין רגע חזרתי לערן בן ה-25, המפורק. זה שהרגע יצא מהארון אבל אף אחד במשפחה שלו לא היה מוכן לקבל אותו, ובתגובה הוא נשלח לטיפולי המרה. בלעתי כדור רוק גדול, ונזכרתי בנייר שגלש במורד גרוני, ובו מילים שלא ידעתי מהן. ואז הבנתי שמעולם לא היה לי אכפת.

***

המפגשים האלה התקיימו אחת לשבוע במשך קצת יותר מחודשיים. זה נמשך עד הפעם ההיא שכשלתי במשימה. הגעתי. חיכיתי. ביקשתי רפואה שלמה. אבל הוא מיד זיהה את זה. "למה עשית את זה? אתה רוצה לעבור לרשעים?", הוא שאל, וחתך את עולמי במשפט.

חזרתי הביתה, למיטה, לראש בתוך הכרית, ונשאבתי לדיכאון. היה לי ברור כשמש שיש עבורי רק שתי אופציות, לעצור את החיים או לעזוב את הרב. למזלי בחרתי באופציה הנכונה. והנני כאן.

***

כל כך הרבה שנים עברו מאז, ואני תוהה לעצמי - סוף סוף ניתנה לך ההזדמנות, איך לא צעקת? איך לא צרחת? איך לא העמדת אותו על טעותו? איך לא הקאת את הנייר?...

שעתיים אחרי המפגש, אני כותב את הטקסט הזה ועדיין מלא רגשות אשם על שהשתתקתי מולו. הבנתי שעל אף כל השנים שעברו, הטראומה ההיא עוד שוכנת בי, עמוקה.

ולמרות הכל, היום אולי יותר מתמיד, אנשים כמוהו כבר לא מערערים אותי ולא ישנו אותי. מבחינתי, כבר ניצחתי אותם מזמן.

אני בטוח בזהות שלי, ובמי שאני ואף אחד לא יכול לנסות לשנות את זה. אני גם יודע שאני שלם, שאין לי חצי רע וחצי טוב, אלא רק ערן.