חודשיים בלבד לאחר שנפרד מאשתו, ניב חיה אביטן (חזן) ז"ל, שהלכה לעולמה בגיל 29 לאחר מאבק ממושך בסרטן והפכה לסמל של כוח, תקווה ואופטימיות, ים אביטן בחר להתחיל פרק חדש דווקא במקום שהיה היקר ביותר לליבה - ריף הדולפינים באילת, המקום שאותו אהבה יותר מכל. בריאיון ל"היום" הוא מספר על ההחלטה המרגשת לעבוד במקום האהוב עליה, על הדרך שבה הוא מנציח את זכרה ועל ההתמודדות היומיומית עם החיים בלעדיה.
במשך יותר משלוש שנים ליווה ים את ניב בכל שלב במסעה מול המחלה - מהרגע שבו קיבלו את האבחון המטלטל, דרך הטיפולים המורכבים בארץ ובחו"ל ועד ימיה האחרונים בבית החולים. כעת, כשהוא מנסה לאסוף את השברים, הוא מספר כי לצד הגעגוע והכאב, בחר להקדיש את חייו להנצחת זכרה ולעשיית טוב.
"זה מאוד חשוב לי"
"לקחתי על עצמי לעשות כמה דברים לזיכוי רבים ולעילוי נשמתה", הוא מספר. "התחלתי להציב עמדות תפילין של בית חב"ד בכמה מקומות, אני מדפיס ברכות המזון, תפילות הדרך ומזמורים לתודה. אם יש לאנשים רעיונות, זה מאוד חשוב לי. אני מקבל כל הצעה בברכה ואשמח לעשות עוד הרבה דברים לעילוי נשמתה. אם זה קשור לפילאטיס או לים, אני פה".
"מסע של הישרדות"
במקביל, הוא החל לעבוד בריף הדולפינים באילת, המקום שהיה מזוהה יותר מכל עם ניב. "אני עובד כמציל בבריכות הטיפוליות. התחלתי השבוע. הם פנו אליי מהריף ואמרו שהם רוצים אותי ושצריכים אותי", שיתף. לצד העשייה, ים מודה שההתמודדות האמיתית רק החלה.
"אני לא מאחל לאף אחד את מה שאני עובר. הכאב מתחיל עכשיו. העבודה היומיומית, לשרוד, זה מסע של הישרדות. אני קם בבוקר ושואל איפה היא. כל הבית מלא בתמונות שלה ובנרות. אין דבר שאני עושה שלא מוקדש לעילוי נשמתה - באוכל, בנסיעה בדרך, בכל דבר".
"המלחמה הפרטית שלי"
לדבריו, דווקא ברגעים הקשים ביותר הוא נאחז באמונה. "פה החיים נמדדים, כשלא טוב. כאן צריך להאמין. זו המלחמה הפרטית שלי. אשתי כבר לא סובלת, היא נחה עכשיו. היא סבלה מספיק, ואני נאחז בזה. כואב לי מאוד, והחלום שלי הוא שהיא תהיה פה לידי, אבל ה' רצה אחרת. אני עושה, עם הכוחות הבודדים שנשארו לי, כל מה שאני יכול כדי לעשות טוב".
למרות האובדן הכבד, הוא מספר כי המורשת שהותירה אחריה ממשיכה ללוות אותו בכל מקום. "איפה שאני לא הולך, כולם ניגשים אליי ומספרים עליה, כמה טובה היא הייתה, כמה היא נגעה באנשים והייתה השראה עבור רבים. ראו בה לוחמת, והיא גרמה לאנשים להאמין".
